חזרו אחורה 22 שנה. הוגארד, אז עובד בבנק ההשקעות היוקרתי JP Morgan Chase , מחליט לבצע את הטרייד הראשון שלו. המדד האמריקאי (הדאו ג'ונס) הגיע לשיא כל הזמנים, וההיגיון של טום היה חד: מה שעולה חייב לרדת. הוא נכנס לשורט .

במבט לאחור, הרעיון היה מבריק – רק התזמון היה קטסטרופלי. אם הוא היה מחכה שלושה חודשים, הוא היה יוצא גאון . אבל השוק לא חיכה לו. הפוזיציה נכנסה להפסד מידי, והחשבון שלו נכנס למינוס . ומה עושה אדם אינטליגנטי כשהשוק אומר לו שהוא טועה? הוא מתעקש. הוגארד הפקיד עוד כסף והכפיל את הפוזיציה המפסידה .

השבוע שעבר לאחר מכן היה גיהינום פרטי. הוא מתאר את עצמו בוהה במסך "כמו שאמא בוהה בתינוק שרק נולד" . זו לא הייתה התבוננות מקצועית, זו הייתה אובססיה רגשית. כל נר אדום הקפיץ אותו לשמיים משמחה, וכל תיקון כלפי מעלה ריסק אותו לייאוש .

בסוף, הכאב היה חזק מדי. הוא סגר את הפוזיציות. הוא נותר עם הפסד ששווה לחודשיים של משכורת , ועם מונולוג פנימי של "רחמים עצמיים ודיבור שלילי חסר תועלת" .

אבל הנקודה המעניינת באמת היא לא ההפסד הכספי, אלא הדיסוננס. הוגארד לא היה חובבן גמור. הוא עבד בלב ליבה של התעשייה הפיננסית. הוא הכיר ניתוח טכני . על הנייר, היה לו את כל הידע הנדרש כדי להצליח.

אז איך זה קורה? איך אדם שיודע "הכל" על ניתוח טכני וקורא את השוק נכון אסטרטגית, מסיים את הטרייד הראשון שלו במחיקת שתי משכורות? האם ייתכן שהבעיה היא בכלל לא בחוסר ידע, אלא במשהו אחר לגמרי שאיש לא מלמד אותנו?