החוק אומר שצריך למנות שר משפטים - לא בג"ץ.
בזיון בית המשפט הוא של השופטים שעוסקים בנושאים שאינם בתחומי אחריותם.
מה בג"ץ יכול לעשות בעוד 48 שעות? אולי ימנה מפרק לממשלת ישראל והוא יחליט על כל בעלי התפקידים?
האזינו לקטע מהראיון שלי הערב לירון וילנסקי ויעקב ברדוגו בגל"צ>>>

האם מינויו של השר אקוניס חוקי? מה אומר חוק היסוד בעניין?

התארחתי אצל קלמן ליבסקינד בכאן11 על הנושא. צפו בקטע מהדברים.

לינק לתוכנית המלאה, בהמשך.

נאום הבכורה המלא שנשאתי היום בהתרגשות רבה על במת מליאת הכנסת.

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה.

נאום בכורה בכנסת ישראל אמור לצאת מתוך הנחת מוצא ברורה ולענות לשאלה פשוטה. גם הנחת המוצא וגם השאלה נוסחו על ידי אותו משורר.
הנחת המוצא היא כמובן, שאנחנו עם סגולה והשאלה הפשוטה היא: אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
ואת התשובה לשאלה הזו אני צריך לתת לא רק לכם, חבריי חברי הכנסת.
אני חייב אותה ראשית כל למי שנמצא כאן ביציע. להוריי היקרים, למשפחתי, וכמובן לחנה אשתי, לליבי, ללבנון, לאיילת חן, לגילי ערבה ולגילעד.
אני מקווה שאיני מסבך אותם עם מבקר המדינה כשאני מגלה כאן שהם התורמים העיקריים (לא תמיד בבחירה מלאה אבל תמיד ברצון ובאהבה) לקמפיין הבחירות שלי.
התשובה אמורה להינתן גם לחבריי למפלגה ולסיעה. היא אמורה להינתן לבוחרים שלנו.
אך יש עוד אדם שזקוק לתשובה לשאלתו הנוקבת של שלומי ברכה, למה לי פוליטיקה עכשיו? והאדם הזה הוא אני.
וברשותכם, את התשובה הזו, אשתדל לתת היום, כאן מעל במה נכבדה זו.

יש לנו מסורת כיצד מספרים סיפור. כמו בהגדה של פסח, מתחיל בגנות, ומסיים בשבח.
נתחיל.

שני אירועים מרכזיים ליוו את התבגרותי האישית והפוליטית, שני אירועים שבהם בצער רב חייבים לומר, נזנחה ארץ ישראל, נזנחה תורת ישראל ונזנח גם עם ישראל.
האירוע הראשון הוא כמובן הסכמי אוסלו. והאירוע השני הוא ההתנתקות/הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון.
בשני אירועים אלה הפוליטיקה הישראלית השליכה מאחורי גווה את ארץ ישראל ואת תורת ישראל.
אין זה פלא ששני אירועים אלה לוו גם בפגיעה קשה בעם ישראל, לא רק בתוצאתם העגומה, אלא גם בדרך קבלת ההחלטות. בהתעלמות הבוטה מרצון העם. בעריקה ממפלגות, בסטייה בוטה מההבטחה לבוחר ובהשתקה בוטה ואלימה של כל הקולות המתנגדים.
אפשר וצריך לדבר רבות על החלק שנטלה מערכת המשפט באותם ימים אפלים של מדינת ישראל הדמוקרטית.

איני נמנה עם אלה הסבורים שיש להעניק לבית המשפט ול"שומרי הסף" כח רב כדי שיוכלו לעמוד על המשמר מפני החלטותיו של רוב דורסני ורגעי, ומסיבות רבות.
אולם אותם חסידים של בג"ץ ושל הנשיא בדימוס אהרן ברק שבית המשפט העליון פועל ברוחו ובצלמו, חייבים לעצמם ולנו הסברים:

כיצד התגייסה מערכת המשפט לסגירתה של תחנת הרדיו הימנית היחידה בישראל?
כיצד אושרו מעצרי קטינים המוניים?

כיצד בית המשפט שאצבעו קלה על הדק ביטול חקיקה למען הגנת תחביבי המסתננים, לא חשב שחייהם, כבודם, קהילתם ואפילו קבריהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים, ראויים לאותה רמת הגנה?
והעוול הזה מחכה לדין צדק.

הוא עודנו ממתין.

אבל כפי שנראה בהמשך, דין אינו הכל, הוא רק מרכיב אחד במציאות.

בכל פעילותי הציבורית והפרטית עד כה התמקדתי בעיקר במערכת המשפט. כעו"ד בתיקים שבחרתי ובתיקים ש'בחרו' אותי, וגם כשייסדתי יחד עם שותפי לדרך, יהודה עמרני, את התנועה למשילות ודמוקרטיה.
גם כאן בכנסת אעשה ככל יכולתי להביא לתיקון הטעון תיקון במערכת המשפט, אך מערכת המשפט והמשפט כולו אינם פועלים בחלל ריק.
בית המשפט טוען פעמים רבות שהוא "נאלץ להתערב", כאילו הוא "מציל אותנו מעצמנו". גם בימים אלה ממש, בשעות אלה ממש, תוך כדי שאנו מדברים כאן, בית המשפט סבור שעליו להתערב ולפתור באמצעים משפטיים משבר שהינו בראש ובראשונה, פוליטי.

המשפט האחרון בספרי "מפלגת בג"ץ" הוא ציטוט של שופט אמריקאי שתרגם נשיא בית המשפט העליון שלנו, משה לנדוי זכרונו לברכה.

"חברה השסועה עד כדי כך שרוח המתינות נסתלקה ממנה – שום בית משפט לא יוכל להציל אותה.
חברה בה חיה רוח זו – אין לה צורך שבית משפט יצילנה.
וחברה המתחמקת מאחריותה בהטילה על בתי המשפט את טיפוח הרוח הזו – סופה שהרוח הזאת תגווע בה"

התפקיד הכבד הזה, של עצירת השיסוע. של החייאת הרוח. מוטל דווקא על כתפינו כאן בכנסת.

בואו איתי למסע בעקבות הרוח, ונראה אם תביא עמה בכנפיה פיתרון כלשהו, או לפחות רמז לפיתרון.

אני מתנגד לדמוקרטיה מערבית!
אני בעד דמוקרטיה יהודית!
"המערבית" לא מספיקה.
היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם מוסרית ואתית.
יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם.
ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית.
הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית, על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון.

על הדברים הללו, למרות שאני מסכים איתם בכל לבי, איני יכול לקחת את הקרדיט.

אלו דבריו של דוד בן גוריון. ראש הממשלה הראשון ומי שאחראי לניסוח הסופי של מגילת העצמאות. הניסוח שהמילים "יהודי" ו"יהודית" מופיעות בה 20 פעמים, והמילה "דמוקרטית" אף לא פעם אחת.

אז אם כדוד בן גוריון, אנחנו מחפשים את התוכן המיוחד שלנו, ורוצים לבסס את עתידנו ואת מדינתנו על אתיקה נבואית, אלך, ברשותכם, עם תרמיל ומקל, אחרי הנביא יחזקאל.
אַתָּה בֶן אָדָם
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו
וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ.
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם.
וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל
וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.
וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.
וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.

זהו נאום השבטים האמיתי, חבריי חברי הכנסת.

ה”מדע העליון" שבן גוריון דיבר עליו מחייב אותנו להתרחק מ"סדר ישראלי חדש" שעוסק בבניין הכלכלה, התרבות, החינוך, השירות הציבורי והצבא, אך מפחד לענות על השאלה הפשוטה ביותר: "לשם מה כל זה?"
נוכל לשעבד את עצמנו להקמת בניינים יפים, מעץ ואבן, משיש ומפלדה, אך עם ויתור על הנשמה.
לכאורה, הויתור יהיה כדי שכל "שבט" משבטי הנשיא ריבלין, ירגיש בבית. אך למעשה הוא יוודא, באופן סופי ומוחלט שאף אחד, לא ירגיש בבית.
זו אינה הרוח הנכונה. ושוב תגיע האתיקה הנבואית של יחזקאל ותודיע לנו:
"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן."
לא נתקבצנו כאן כדי לשרת את העץ והאבן. לא באנו לכאן כדי לייצר בית נטול נשמה ל"שבטים" חדשים, אלא כדי לאחד את שבטי ישראל. שבטי ישראל ההם, הישנים.
ומוסדות השלטון שלנו, כמו גם כללי ההכרעה, צריכים לשרת את המטרה הגדולה הזו.
זה כלל לא פשוט. האיחוד הזה מלא בסתירות פנימיות. כמו הבית הזה, כמו הכנסת.
"לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים" אחדות וריבוי, מחלוקת והסכמות, מלחמות ופשרות.
כשבנו שבטי ישראל את מדינת ישראל הראשונה, ההגעה לאיחוד ולשילוב כוחות התרחשה אחרי מאות שנים שבהן "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
תנו לזה לשקוע. בואו ונבין את זה. היינו זקוקים לפרק זמן כל כך ארוך גם כשהגענו לארץ לאחר תקופה ארוכה של גיבוש במדבר.
גם לאחר שכל עם ישראל חווה את אותן חוויות, ראה את אותם נסים, אכל יחד את אותו המן, מאותו המסטינג, ולמד את אותה תורה מפי אותו מורה.
מלאכת איחוד השבטים היום, היא מלאכה מורכבת בהרבה. וכמו איחוד השבטים של אז, היא צריכה להיעשות בהדרגה.
בן גוריון הבין זאת היטב. בטיעוניו המתנגדים לכינונה של חוקה למדינת ישראל הסביר שקביעת הסדרים נוקשים על בסיס יחסי כוחות זמניים, תגרום לכך שמדינת ישראל לא תוכל להיות מדינת העם היהודי.
קיבועם של ההסדרים באופן נוקשה עלול לגרום לחלקים מיהדות התפוצות להרגיש שמדינת ישראל אינה הבית שלהם. גם אותם חלקים מיהודי מדינת ישראל שנמצאים במיעוט עלולים לחוש שזה אינו ביתם.
וכך נבנו ההסדרים בשיטת טלאי על טלאי.
הסכם הסטטוס קוו. ההסדרים בעניין הגיוס והגיור והשבת והמשפחה וההפלות והנישואין והקבורה ו.... ואפשר להמשיך עוד הרבה.
והטלאים הם מכוערים, אבל כמו שלמדתי בבית הוריי, עדיף טלאי מכוער על קרע יפה.
ובזכות כל הטלאים האלה, לא נוצרו קרעים.
בזכות האנרכיה המאורגנת שבנינו כאן, אמנם אין מלך בישראל, אמנם איש הישר בעיניו יעשה. אבל אפשר לחיות ביחד.
וממש כמו בפעם הקודמת. אל הוואקום השלטוני הזה, נכנסו השופטים.
אך שלא כמו השופטים של הימים ההם, כששבט דן העמיד את שמשון ושבט אפרים את גדעון ושבט יהודה את עתניאל. כאן איכשהו יצא שכל השופטים באים להם משבט אחד.
ושלא כמו בפעם הקודמת, כשהנהגת השופטים הייתה וולונטרית, כאן מחזיקים השופטים בכוחה של הכפייה הממלכתית.
ושלא כמו בפעם הקודמת, שהשופטים מילאו את תפקידם ברוח הקודש. שהתאימה לרוחו של עם הקודש על אדמת הקודש, השופטים דהיום שואבים בששון את תפיסתם המשפטית ממשפט זר. ואם פעם היה מדובר לכל הפחות במשפט האומות המתוקנות, לאחרונה שואבים שופטינו את תפיסותיהם החוקתיות ממעיינות בנגלדש, הודו ומיאנמר. אוי לאותה בושה.

ואותם הסדרים זמניים שנקבעו על ידי מקימי המדינה, חברי הכנסת ושרי הממשלה, אותם טלאים שהוטלאו לבל ניקרע, כבר אינם מוצאים חן בעיני השופטים ובעיני אלה הפונים ועולים לשערי המשפט.
והם הולכים וקורעים. הולכים ומכריעים. ותמיד בכיוון אחד. ומלאכת האיחוד של שיבת ציון, עומדת בסכנה.
כי לא בהכל ניתן להכריע. ולא בכל דבר צריך להכריע. ויש דברים שעדיף שלא נכריע.
או במילים פשוטות: "לא הכל שפיט".
וכדי שהשופטים לא יכריעו, אנחנו כאן בכנסת נכנסים לבולמוס של חקיקה, ומספר החוקים הולך וגדל, וגם אנחנו שכחנו שכשם שלא הכל שפיט, לא כל דבר צריך לחוקק, ולא כל דבר צריך להיות מוסדר על ידי הממשלה או על ידי הכנסת.

מותר להשאיר דברים לשלטון המקומי.
מותר ורצוי להשאיר דברים לחברה האזרחית.
מותר, רצוי ונדרש להשאיר דברים לקהילה.
מותר, רצוי, נדרש ואף הכרחי להשאיר דברים למשפחה.
אפשר וצריך לשמור על הגבולות, אבל בתוכם, תנו לשבטים ולקהילות ולמשפחות קצת מרחב.
וזה קצת קשה, כי הקמנו מדינה יהודית. ולשבט יהודה תמיד היה קצת קשה לשחרר את החבל לשבטים האחרים.
ואם האבא ייסר בשוטים, הבן כבר מייסר בעקרבים.
ודוד, דוד המלך, ידע שלבני יהודה זה לא פשוט.
לא מזמן, בטקסי יום הזיכרון, שמענו את קינת דוד על שאול. "הצבי ישראל על במותיך חלל"
אך את משפט הפתיחה של דוד המלך לא תמיד מקריאים בטקסים.
לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר
לבני יהודה קצת קשה עם הקשת. הם קצת יותר חדים ועוקצניים, נלחמים בחרבות. ידם בעורף אוייבם, בהתגוששות מזיעה.
אבל יוסף, בן פורת יוסף, דווקא מסתדר עם הקשת לא רע: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
והקשת שלו כוללת את זבולון ואת שמעון, את יששכר ואת גד. את דן, את נפתלי, ותאמינו או לא, אפילו את בנימין.
וכדי ללמד את בני יהודה להסתדר קצת יותר טוב עם הקשת, ועם כל הצבעים והשבטים שבה, חייבים את ספר הישר.
את ספר בראשית שמלמד אותנו כיצד פעלו אבותינו, הישרים.
את ספר דברים שמלמד אותנו לעשות את הישר והטוב בעיני ה'.
וכן, גם את ספר שופטים שמלמד אותנו כיצד לחיות בלי מלך. זה אפשרי אם נותנים קצת מקום לכל שבט למצוא את עצמו. שיעשו מה שישר בעיניהם. לא צריך את הכל להחליט כאן ועכשיו.

אז מה אני רוצה בעצם?
מדינה קטנה שמעבירה את כל כוחה לפרט, למשפחה, לקהילה ולשלטון המקומי, או מדינה עם נשמה יהודית, שקובעת באופן ממלכתי את תכניה הלאומיים והדתיים עבור כולם מלמעלה?

מערכת משפט מודרנית או מערכת משפט שפוסקת על פי חוקי התורה?

הכרעה בשאלות יסוד או הותרת קצוות פתוחים?
ממלכת יהודה, ממלכת ישראל או את הממלכה המאוחדת?

התשובה שלי היא נאום השבטים של יחזקאל. אני רוצה גם את עץ יהודה וגם את עץ אפרים.
אני רוצה שאֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.
אני רוצה אחדים שיהיו לאחד שיהיה לאחדים. אני רוצה גם וגם. אני רוצה את הכל.
זה כל כך הרבה לבקש??
זה לא רק בשבילי. זה בשביל כולנו.
ואת היופי הזה של קצוות פתוחים. של הסכמות ושל פשרות ושל דיון שלעולם לא נגמר, הכרעות שיפוטיות לא יודעות לתת לי.
את זה יודעת לתת לי רק דמוקרטיה יהודית. עם אתיקה נבואית.
אני לא רוצה לרסק את הרשות השופטת.
אני רוצה, מבקש וגם דורש שהרשות השופטת תדאג לדין. אבל תזכור את דברי רבן שמעון בן גמליאל: על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"
יש לבית המשפט מונופול על הדין.
אבל אין לו שום בעלות על האמת וככל הנראה הוא כלל לא מתחיל להבין מה נדרש בשביל שלום.

השלום הוא דווקא בתחום האחריות שלנו, כאן בכנסת.
אנחנו יכולים, צריכים וחייבים, לנסות בכל רגע נתון להגיע לפשרות ולהסכמות. עם ערכים. עם דרך. עם עמדה. ועם רצון משותף.
למדינה יהודית היא מדינת ישראל.
כאשר קבעה הכנסת בחוק כיצד ייראה טקס הפתיחה שלה, נקבע שיקראו את פרק קכב בתהלים.
דווקא המקום בו נמצאות המחלוקות הגדולות ביותר בחברה הישראלית, נפתח בתיאור המקום המיוחד אליו יעָלוּ השְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ ויצליחו למרות הכל, בזכות אהבת ירושלים וההודייה לשם ה', לשאול בשלום.
בלשכת הגזית, שחציה בקודש וחציה בחול, ישבו הכִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
והם, וגם אנחנו, למען אחינו ורעינו נדבר שָׁלוֹם.
לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נבקש טוֹב.

שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ יָשִׂים עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם
מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם

על ההבדל בין דמוקרטיה מערבית לבין דמוקרטיה יהודית, ומי נתן את נאום השבטים האמיתי והנכון, הרבה לפני הנאום השגוי של הנשיא ריבלין.

שמח לשתף איתכם את נאום הבכורה שלי. הטקסט המלא, בהודעה הבאה.

כנראה ששופטי בג"ץ צודקים - אנחנו מטומטמים.
אנחנו עוסקים בתגובה של נתניהו למעורבות בג"ץ במינוי שר משפטים במקום לעסוק בסוגיה האמיתית: הפשע האדיר נגד הדמוקרטיה הישראלית שביצעו שופטי בג"ץ בעצם הדיון בנושא.

האזינו לראיון שלי ליניר קוזין ויעקב ברדוגו בגלצ>>>

*חה"כ שמחה רוטמן על פרישתו של שופט העליון מני מזוז:*

בית המשפט העליון שלנו נעשה מעט יותר טוב ומעט יותר ישר בלכתו של מני מזוז.

אלו דברים קשים לומר, אך את האירועים המתוארים כאן ראיתי בעצמי, כשייצגתי את השר אמיר אוחנה בהגשת בקשת הפסלות כנגד השופט מזוז.

לפוסט המלא>>
https://www.facebook.com/MKSimcha/posts/154422046685797

‏בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים.

שבת היא מלזעוק. שבת היא מלנחם.

הלב עם המשפחות ועם הפצועים.

שבת שלום

‏הגעתי היום להדליק נר זיכרון בכנסת כחלק מיום האבל הלאומי לזכר הנספים באסון במירון.

יהיה עוד זמן בהמשך לביקורת, בדיקה וחקירה אך היום זה היום להתאבל, כולם ביחד.

"כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא, י',ו')

מאמר מעניין במקור ראשון בעניין הקמת ממשלה עם רע"מ, מאת גיטה חזני מלכיאור.

"מנסור עבאס רואה במלחמות היהודים הפנימיות הזדמנות ל"הפרד ומשול". כל פרסום בעד השותפות בין ימין ורע"ם הוא הרסני"

https://www.makorrishon.co.il/opinion/343623

הגשתי אתמול יחד עם חבריי לסיעה הצעה דחופה לסדר להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת האסון הנורא במירון.

האירוע במירון והרקע לו מערבים בתוכם פעילות של רשויות המדינה השונות, לאורך שנים רבות.
כמובן שגם הרשות השופטת וההליכים מרובי השנים שהתנהלו בפניה נדרשת לבדיקה.

המחלוקות הפוליטיות בממשלה ומתן בלעדיות לקביעת הרכב הוועדה על ידי הרשות השופטת יכתיבו כמעט ממילא את גבולות הגזרה של הבדיקה והחקירה מראש. לכן, בנסיבות הנוכחיות לא ניתן להקים ועדת חקירה ממלכתית.

כמו כן לא ניתן להקים וועדת חקירה באמצעות הועדה לביקורת המדינה שנכון להיום טרם קמה.
גם לכשתוקם וועדה לביקורת המדינה, לוחות הזמנים להקמת וועדת חקירה על ידה הם ארוכים במיוחד ותלויים בגורמים רבים.

רק הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית תבטיח הליך שקוף ופתוח, המערב בתוכו פורום רחב של חברי כנסת מכל סיעות הבית.
כל אחד יוכל להעלות את הזוויות מנקודת המבט שלו, ולהזמין מומחים שונים, נציגי ציבור ואזרחים מן השורה.
הליך שכזה יאפשר חקירה ובדיקה ללא מגבלות מלאכותיות, שתחל כבר בימים הקרובים.

ההצעה

אתמול אמרתי בראיון ברדיו שממשלת מיעוט מעולם לא קמה במדינת ישראל, בוודאי שלא בהישענות על תומכי טרור.

צוות המשרוקית של גלובס לא נשאר אדיש והלך לבדוק את העובדות.

הגעתי הערב יחד עם חבריי בסיעת הציונות הדתית ללוד.

העיר לוד התברכה בשנים האחרונות בקהילות תוססות שנבנות בה; משפחות צעירות, בחורי ישיבה וקהילות סטודנטים שתורמים ממרצם וזמנם לפיתוח העיר.
עם זאת הצטערתי לשמוע על הפרות סדר, והאלימות ברחובות שהפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומם.

כמו כן השתתפנו בישיבת מועצה בבניין העיריה ושמענו מקרוב על האתגרים של המשטרה בעיר.
שוחחתי עם ראש העיר יאיר רביבו והצעתי לו סיוע מהכנסת בכל שיידרש.
אני מחזק את ידי התושבים כאן המסורים שעוסקים במלאכת קודש של ממש. לא נרשה שהעיר לוד תהפוך לשטח הפקר אנחנו כאן איתכם!

השופטים ושירות בתי הסוהר עוברים על החוק; חה"כ שמחה רוטמן בפניה לנשיאת העליון, לשר המשפטים ולשר לביטחון פנים

חה"כ שמחה רוטמן פנה (5.5) לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, לשר המשפטים בני גנץ, לנשיאת העליון אסתר חיות ולנציבת שב"ס רב גונדר קטי פרי. זאת בעקבות תשובת הנהלת בתי המשפט ושב"ס לתנועה למשילות ודמוקרטיה מהן עלה כי אינם מנהלים רישום של המבקרים הרשמיים על פי פקודת בתי הסוהר ובכך מפרים את החוק שנועד להגן על זכויות אסירים ועצירים.

במכתב מצויין סעיף 72ה לפקודת בתי הסוהר הקובע כי בתום הביקור "ירשום המבקר הרשמי בפנקס המוחזק לשם כך, דין וחשבון על ביקורו." החוק מגדיר את שופטי העליון כמו גם את שופטי הערכאות הנמוכות על פי המחוז הרלוונטי, כ"מבקרים רשמיים" בבתי הסוהר.

חה"כ רוטמן אמר: "מדובר בהפרה ברגל גסה של סעיף חוק מפורש, שנועד להגן על זכויותיהם של האסירים והעצירים ולוודא שהשופטים מודעים למצב מתקני הכליאה אליהם הם שולחים מדי יום, אזרחים, לעתים גם בטרם משפט."


האזינו לכתבתו של אמוץ שפירא הבוקר ברשת ב

הלילה שמענו בצער רב על מותו של יהודה גואטה הי"ד. על פי הדווחים המחבל לא פעל ממצוקה או חוסר השכלה ואפילו קיבל סיוע נרחב וספונטני מבני עמו.

אנו חייבים להפסיק לתת תירוצים לטרור ולהבין שיש פה מלחמה לאומית.
כשם שאויבינו לא עושים הפרדה בין הסוגיות הלאומיות לאזרחיות הגיע הזמן שנחדל מכך גם אנו.

צפו בדברים:

הפסקה קצרה משטף האירועים הפוליטיים, לטובת שיחה מעט יותר מעמיקה על כלכלה, על דת ומדינה ועל כסף ממסוקים.

מוזמנים לצפות/להאזין

https://youtu.be/7OIEDlEPEpM

חלק מהתוכנית עסק בכשרות צהר וביחס בינה לבין הרבנות.

https://www.inn.co.il/news/491775

ריקוד הדגלים הוא "אצבע בעין" בדיוק כמו עצם קיומנו בארץ ישראל.
הכניעה לטרור רק תזמין טרור נוסף.

האזינו לראיון שלי מוקדם יותר היום ליעל דן בגלצ>>