נרטיביזם - תקשורת עם אימפקט
31 subscribers
18 photos
2 videos
1 file
29 links
גלו את עוצמתם החבויה של סיפורים, בחיי היומיום ובסביבה עסקית/מקצועית. תכנים מקוריים ממוח קודח. יונתן קגנסקי. https://kagansky.co.il/
Download Telegram

תקשורת הרמונית

מכירים את האינטראקציות המדהימות האלה שבהן הכל פשוט זורם? מסרים עוברים מצד לצד בצורה חלקה כמו העברת כדור בהתקפה מושלמת של שחקני NBA, ומייצרים חיבור עוצמתי שבו שני הצדדים רק רוצים יותר אחד מהשני. יצא לכם לעמוד מול קבוצה של אנשים ולהרגיש שהם לגמרי מתואמים אתכם במעין ריקוד שאתם מובילים? שהכל זורם בפשטות, בלי מאמץ, בלי הקפדה על דיקציה מושלמת או שפת גוף מדויקת?

עבור רובנו מדובר בסיטואציות נדירות ולא מתוכננות שקשה מאד לשחזר. הן חולפות כרוח סערה קסומה ומשאירות אותנו צמאים לעוד, אבל לא יודעים כיצד להרוות את הצימאון הזה. אנחנו גם מגדירים אותן במילים מאד מופשטות ואף מטאפיזיות כמו "קליק", "ווייבים", "זרימה" ו"אנרגיה".

וכאשר אנחנו מזהים אנשים שמצליחים לשחזר סיטואציות כאלה באופן שוטף, אנחנו מייחסים להם את אותן התכונות המטאפיזיות – "איזו אנרגיה מדהימה יש לו/לה!" "איזה ווייבים טובים", "יש סביבו/ה הילה טובה". משיחות רבות שעשיתי בנושא לאחרונה, עולה שרובנו חשים שמדובר בתכונות אופי מולדות או כאלה שמפתחים לאט מאד במשך עשרות שנים, ולכן קשה מאד עד בלתי אפשרי ללמוד אותן.

גם אני, כאדם שנחשב שנים רבות כתקיף מאד גם מבלי להתכוון לכך, תמיד חשתי שמדובר בתכונות שאדם כמוני לא יכול לרכוש, ...אבל אז התחלתי להשתפר ...דרמטית.

בדומה לתגליות שלי בהקשר של סיפורים, גם כאן המסע התחיל עם הבנות שלי. זה נכון מה שאומרים, אם אנחנו נותנים להם, ילדים מלמדים אותנו לא פחות ממה שהם לומדים מאיתנו. במקרה הזה הבת הקטנה שלי אפשרה לי להאמין שגם אני יכול ללמוד לשלוט באותה האנרגיה שאני משדר ואפילו ליהנות מזה. [הסתייגות: המילה אנרגיה המובאת כאן במובן המטאפורי שלה ולא במובן המטאפיזי. כל קשר בין כותב של שורות אלו ובין "רוחניות" הינו מקרי ביותר]

זה התחיל בכך שבשנתיים הראשונות לחייה שום דבר לא היה בא לי איתה בקלות. לא חינוך ולא חיבוק. גישות שעבדו מצוין עם בתי הגדולה לא עבדו כאן בכלל. גם לא האנרגיות. הייתי אוהב, הייתי תקיף, הייתי מצחיק, הייתי מלהיב, אבל בשביל חיבוק ומרגוע היא עדיין הייתה רצה לאמא שלה.

השינוי קרה כאשר יום אחד חזרתי הביתה אחרי חוויה מיוחדת מאד. הרגשתי מרומם שונה קצת מהרגיל: רך יותר, חיובי יותר, חשתי שאפילו הדיבור שלי היה שונה. ואז במקום לחזור לווייב של אבא, המוכר והרגיל, נשארתי עוד קצת בתדר הזמני המרומם. אמנם ההתנהגות שלי הייתה כאתמול שלשום, הקטנה הרגישה את השינוי מיד, ואחרי 5 דקות של חשדנות מסוימת ניגשה אלי מיוזמתה, חיבקה חזק ואמרה בקול קסום ומתוק שיש רק לילדות בנות שנתיים: "אבא, אתה מתוק".

מאז אותו אחר הצהריים אני מנסה להתחקות אחרי אותו הווייב. מנסה ולרוב מצליח. וכבונוס, כל פעם שאני מוצא את אותה האנרגיה, אני גם מוצא גם מעט מאותה השלווה שחשתי אז.

האירוע הזה יצר אצלי תיאבון עצום לכל תוכן הקשור בתשדורת הלא מילולית שלנו ובשליטה בה. שמחתי לראות שאחרי סינון של תכנים ריקניים ולא מבוססים כמו "חשיבה חיובית" נשארתי עם עולם ומלואו של ידע מחקרי וקליני. ידע שעוזר לי לשפר את האינטראקציות שלי עם אחרים, ועל הדרך גם משפר אותי כאדם.

מה שהופתעתי לגלות הוא שמדובר בדגשים מאד לא מסובכים שלא מחייבים אותנו לצאת מעורנו ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. גיליתי גם שיש כמה כלים בסיסיים שעובדים בצורה מדהימה. זה מילא אותי בעצב מסוים על כך שרובנו יכולים לחיות חיים שלמים מבלי שאף אחד יעזור לנו לכייל את התקשורת הבינאישית שלנו.

זה בדיוק הדבר שהוביל אותי לנסות ולהרים סדנה משולבת לתקשורת הרמונית, הכוללת גם את נושא הסיפורים וגם את הטכניקות השונות לכיול עצמי.

ועד אז אשאיר אתכם עם שתי טכניקות מהבולטות בהן אני משתמש, ואולי גם לכם זה יעשה חשק.

1. העתקה: לנסות, לפחות בהתחלה של אינטראקציה חדשה וחשובה, לשדר לאנשים את אותם הדברים שהם משדרים לכם. זו שיטה פשוטה שרלוונטית כמעט לכל סיטואציה, והיא עובדת מהסיבה הפשוטה שאנשים מתחברים למישהו כמוהם בצורה אינסטינקטיבית.
קחו בחשבון שהמטרה כאן היא לא להעתיק שפת גוף וכך לרמות את הצד השני להזדהות איתנו, אלא לנסות לשדר על אותו ה"תדר" שהשני משדר (חיובי/שלילי, מקצועי/קליל, אנרגטי/נינוח...) ולהגיע למצב שאתם ממש מתחילים להרגיש כמוהו ולהזדהות.

הנה למשל אם בא לכם לשדר רוגע ורוך, ובאמת להיות קצת יותר אמפטיים, תנסו לחקות את דיבור ואת האנרגיה של האיש הזה – ד"ר רוג'רס. מדובר מחנך טלוויזיוני אמריקאי שגידל דורות של ילדים עם התכניות שלו. עובד גם בלי לדעת אנגלית כלל:
https://youtu.be/hdyeVM_mjHg

2. שחזור: כמו בסיפור על הקטנה שלי, אמליץ לכם להיזכר באותם הרגעים בחייכם בהם חשתם זרימה מושלמת עם אדם אחר, ולנסות לשחזר את אותן התחושות/אנרגיות וטון דיבור באינטראקציות חדשות דומות. זה עובד.


מקווה לשחרר עוד טכניקות בקרוב,
Stay tuned
לשקר בול במידה

בשנת 2005 יצא לאור ספרו של סת' גודין "כל המשווקים הם שקרנים". על עטיפת הספר התנוסס ראשו הקירח האייקוני של גורו השיווק עם אף ארוך של פינוקיו.
הכותרת המרעישה יצרה תהודה רבה, אבל גודין ...שיקר.

הוא הודה בכך כבר בהקדמה של הספר עצמו: "משווקים אינם שקרנים. הם רק מספרי סיפורים... ניסיתי ללכת אל הקצוות. אף אחד לא היה שונא ספר הקרוי 'כל המשווקים הם מספרי סיפורים'. אף אחד לא היה מתנגד לו. אף אחד לא היה מאתגר אותי על כך. אף אחד לא היה קורא עלי תיגר. אף אחד לא היה מדבר עליו."

תת הכותרת של הספר, שהייתה כתובה באותיות קטנות בהרבה, שיקפה את הבלבול הזה בין השקר לאמת: "כוחם של סיפורים אותנטיים בעולם עם רמת אמון נמוכה" [ההדגשה איננה מופיעה במקור]

הגבול הדק הזה סקרן אותי מאז ומעולם: בין אמת מהונדסת שנועדה לייצר בולטות/עניין לבין שקר בוטא, בין פרובוקציה לבין רמאות. מצד אחד ידעתי ששיווק טוב חייב לפרוץ גבולות כדי לבלוט מעל הרעש אליו אנחנו חשופים כל הזמן, ומהצד השני, כאדם שרואה את עצמו מוסרי, לא רציתי להתרחק מדי מהאור המחמם של האמת.

אז בדיוק עלתה בראשי התובנה שאפשרה לי לחוש את הגבול הזה של האותנטיות בצורה אינטואיטיבית:
מבחינתי שיווק אותנטי ואפקטיבי, של אנשים או של מותגים/מוצרים, משול לחוצפה חיובית, אותה קל לכולנו לזהות, ושיווק שיקרי משול לחוצפה שלילית. במילים אחרות, זה בסדר להיות מוגזם וחצוף, אבל אסור שהצד השני ישוב עליך שאתה חוצפן.

הדרך להשיג זאת היא לא ללמוד להיות שקרן, אלא להישען על בסיס רחב ככל האפשר של אמת. זאת בניגוד למניפולטיביות שעושה בחירה סלקטיבית של הרכיבי האמת (צ'רי פיקינג).

ככה זה מסודר בראש שלי:
סת' גודין אגב הבין שהכותרת של ספרו עברה את גבולות החוצפה החיובית וגנז את הכותרת הראשונית לטובת כותרת פושרת יותר. שינוי שתרם, לאורך זמן, לתדמית האותנטית של המותג האישי שלו.
לסיכום אוסיף שחוצפה שיווקית שלילית הינה מסוכנת ומצביעה יותר מכל על עצלות והעדר מעוף מחשבתי. חוצפה חיובית, המאתגרת יותר לביצוע, היא המפתח לצמיחה בריאה, אישית ועסקית.
למה מטאפורה שווה אלף תמונות

כשאני מדבר על מטאפורות, מוחם של אנשים רבים רץ לשיעורי ספרות בבית ספר. כמעט כולם מצליחים לראות במטאפורה משהו יפה ומרשים, אבל גם חשים שמדובר במאמץ יתר, מעין טריק מילולי המתאים לספרות ושירה, אבל מוגזם בשביל שימוש יומיומי.

ואכן, מדובר במאמץ. אמנם מדי פעם מטאפורות קופצות לנו לראש סתם כך, אבל אם רוצים להעלות אחת בהקשר מקצועי או אישי ממוקד, מגלים שמדובר במאמץ מאד לא טריוויאלי. העלאה של משל מדויק ורלוונטי יכולה לקחת שעות ואף שבועות.

האם זה שווה? לדעתי שליטה במטאפורות היא כח על בהקשר של תקשורת אפקטיבית. הן משמשות כקיצור דרך בין המקום שבו הקהל שלנו נמצא לבין המקום שאליו אנחנו רוצים שיגיעו.

אז למה שלא אסביר את מקור כוחן של מטאפורות עם מטאפורה שעליתי עליה לפני כמה שנים:

תדמיינו את הנוירונים שבמוחנו ככבישים ושבילים המחברים בין אזורים "אורבניים" בהם חיים מושגים בעלי משמעות. אלמנטים מוכרים ומשמעותיים במיוחד מחוברים על ידי אוטוסטרדות. כך אם אנחנו מדברים על נושא מוכר שחשבנו עליו הרבה בעבר, אנחנו עולים על אוטוסטרדה מוכרת ומגיעים בשניות למסקנות מוכרות (לפעמים שגויות לחלוטין).

למושגים ולמשמעויות שאנו משתמשים בהם פחות (אזורים "כפריים" של ידע) מחוברים כבישים צדדיים ושבילים אותם אנחנו יכלים להרחיב לאוטוסטרדות אם נלמד יותר. אבל כאשר אנחנו נחשפים למושגים החדשים לנו לחלוטין, כאלה שאין נתיבים המובילים אליהם, אנחנו נגיב באחת משתי צורות: א. התעלמות. ב. ניסיון לחבר את המושגים לאזורים לא רלוונטיים.

בדיוק את הבעיה הזאת מטאפורות עוזרות לנו לפתור. מטאפורה מראה לנו שתכונות של א'(רעיון חדש) הן כמו תכונות של ב' (רעיון ישן), בכך היא עוזרת למקם את האינפורמציה בהקשר נכון במוח. לא בלב השממה, אלא באמצע אזור מפותח המחובר על ידי אוטוסטרדות לאינספור נקודות משמעות ההופכות את המידע החדש למובן, נגיש וזכיר. וזה הרי בדיוק מה שהיינו רוצים שיקרה עם הדברים שאנו מנסים להעביר לאנשים אחרים.
אבל לא כל המטאפורות שוות. מטאפורות מוכרות כמו "אני חולה עליה" או דימויים כמו "זמן זה כסף" לא באמת אפקטיביים, במובן שהם לא מצליחים לענג ולהעיר את מוחנו [במילותיו של אריסטו שלא היה צריך להיחשף למחקרים תומכים מהשנים האחרונות בשביל להבין שמטאפורות חדשות הינן אפקטיביות בהרבה ממטאפורות משומשות]. המשימה המרכזית בהקשר הזה היא לגרום למוח שלנו להשקיע מאמץ אקטיבי בפיענוח של מטאפורה.

ישנן אינספור פורמטים וגישות ליצירת מטאפורות אפקטיביות. אתן לכם דוגמה לשלושה סוגים שאני מאד אוהב:

1. מטאפורות חוצות גבולות
מחקר שבדק תגובות מוחיות לצירופי מילים בעזרת מכונת fMRI (הדמיה תפקודית של המוח), הראה ששילוב מילים הקשורות לחושים, משפיע עלינו במיוחד. כך ביטוי כמו “לזמר היה קול קטיפתי" עורר את החלקים הסנסוריים במוח, בזמן שביטוי "לזמר היה קול נעים" - לא. החוקרים הדגישו שדימויים אלו אפקטיביים במיוחד כי הם מציתים את הדמיון ומעודדים הבנה עמוקה וזכירה.

אני חושב שסוג זה של מטאפורות עובד לא רק בגלל חציית חושים, אלא בגלל שמדובר במילים מפתיעות וחריגות שמוציאות את המוח לטיול מנטלי.

בדומה לזה עובדים הכינויים, הלא כל כך מטאפוריים שדונלד טראמפ מדביק לאויביו הפוליטיים: ג'ו הישנוני/הקריפי (ג'ו ביידן) או ברני המטורלל (ברני סנדרס).

2. הפורמט ההוליוודי
בהוליווד חסרת הסובלנות מקובל למכור רעיונות חדשים לסרטים כשילוב בין שני רעיונות מוכרים לפי הפורמט הבא: "א' (סרט חדש) זה כמו שילוב של ב' וג'(סרטים ישנים)". זה הולך בערך ככה: "תשמע, נפל לידיים שלי תסריט נפלא לסרט אקשן – זה כמו 'מהיר ועצבני' פוגש את 'מסע בין כוכבים'" או "הנה תסריט חדש שלי: זה כמו 'מיניונים' פוגש את 'מוצאים את נמו'".

לא בטוח שמדובר במטאפורה טהורה (סלחו לי תלמידי ספרות), אבל מבחינתי יש כאן השפעה זהה – הבנה של קונספט חדש בעזרת מיקומו לצד שני קונספטים מכורים.
אמנם מדובר בפורמט פשוט מאד, אבל זה מאד מאתגר להגיע למשהו שיצית את הדמיון של האדם המנוסה בצד השני ויגרום לו להסתקרן מספיק בשביל לקרוא תסריט.

הנה משהו בפורמט הזה ששמעתי נזרק לעברי לאחרונה: "עד שהכרתי אותך לא חשבתי שקיים אדם שהוא חצי ערס וחצי חנון...". ...לקחתי כמחמאה.

3. מטאפורות המספרות סיפור שלם
אני אישית תמיד מחפש (עבור עצמי ועבור לקוחותיי) מטאפורות מורכבות יותר היושבות על גבי נרטיב שלם. מטאפורות הכוללות את הטוב, את הרע, את הקונפליקט ביניהם וגם את הציפייה לעתיד מאד מסוים.

אתם יכולים לראות כדוגמה לכך את "המטאפורה למטאפורות" שנתתי בתחילת הפוסט.
דוגמה נוספת למטאפורות כאלה נתתי באחד הפוסטים הקודמים כשדיברתי על דימוי ה-Shining city on the hill האלמותי של רונלד רייגן [https://kagansky.co.il/reagan/]. דימוי הכולל בתוכו אתוס אמריקאי שלם. אתוס שנהרס חלקית לפני תקופתו של רייגן וקם לתחייה בתקופתו.

במילים אחרות מטאפורה הכי אפקטיבית היא כזאת היושבת על אתוס תרבותי/חברתי שלם או על ארכיטיפ, ...אבל על אלו בפעם אחרת.

שבת שלום.
הסיפורים המדעיים השגויים וכיצד הם פוגעים בנו

מה קובע מי אנחנו נהיה, עד כמה בריאים נפשית נהיה, עד כמה בריאים גופנית? הרבה שנים המדע ראה בגנים את הבסיס לכל אלו את אותו הקוד הקדמוני הקובע את אופיינו, את התנהגותנו ואת בריאותנו. גם אנחנו האמנו במשך שנים רבות שקביעה גנטית היא גורלית ורובנו מאמינים בכך עד היום.

האמונה הזאת הזרימה תקציבים חסרי תקדים לפרויקט מיפוי הגנום האנושי. המדענים היו בטוחים שיוכלו למצוא בגנים שלנו גם את הסרטן גם את מחלות הנפש, וגם את התרופות לכל אלו. אבל זה לא קרה. הגנים התבררו רק כפוטנציאל וה"בוס" המחליט על מימושו לא נמצא. הפרויקט לא הצדיק את עצמו ותקופת הזוהר של הגנים תמה.

מאז קמו הרבה גישות חלופיות המנסות למצוא את הבוס האמתי. יש כאלה המאמינים שמדובר באלמנטים חיצוניים החיים בסביבתנו וגופנו כמו חיידקי הקיבה, יש כאלה שממליכים את הסביבה ואת סגנון החיים, ויש כאלה מדברים על תודעה או התפיסות שלנו.

אחד התומכים הבולטים ביותר של הגישה האחרונה, כנראה המפורסם ביותר (ולכן גם השנוי ביותר במחלוקת) הוא ברוס ליפטון. ראיונות אתו וסרטונים בהפקתו או בהפקת מעריציו מציפים את הרשת וזוכים למיליונים רבים של צפיות.

נקודת המוצא של ליפטון בהרצאותיו היא שהאמונה בגנים כמי שקובעים את עתידנו הייתה רק סיפור. סיפור שמדענים בחרו להאמין בו. (לזכותו יאמר שהוא היה מהמדענים הראשונים שהבינו שגנים לא הולכים לספק את הסחורה). ליפטון גם מבקר הרבה מהסיפורים העומדים ביסוד החברה המערבית המודרנית: האמונה שהעולם מונע משאיפה לכוח ולכסף, שמלחמות הן דבר בלתי נמנע ורבים אחרים.

האמונה בסיפורים הללו קובעת את המציאות שלנו, את מדיניות הממשלה, את תוצאות הבחירות, ואולי גם את הבריאות הפיזית והנפשית של כל אחד ואחד מאתנו. כך אפשרי שהאמונה בסיפור שיש לנו נטייה גנטית לפתח סרטן, יכולה לעודד את הגנים לייצר מוטציות סרטניות...

כאן בדיוק ליפטון מציע לנו סיפור חלופי: סיפור לפיו חשיבה חיובית יכולה לרפא אותנו מכל מחלה. סיפור לפיו רק אם נגיד לעצמנו דברים חיוביים (כל יום בצורה רפטטיבית) נוכל לתכנת את הגנים לייצר תאים בריאים.

אני אוהב מדי פעם להקשיב לליפטון, אבל לטיעון הזה קשה מאד לטיפוס רציונלי כמוני להתחבר. אני ביקורתי גם כלפי הסיפור שלו. מה שכן, אני מקבל לחלוטין את נקודת המוצא של ליפטון – יש המון סיפורים בחיינו שהאמונה בהם פוגעת בנו: מאמונה ש"אנחנו לא טובים מספיק" וש"ירשנו תכונות שליליות מהורינו", דרך אמונה ש"כבר מאוחר מדי להשתנות" ועד לאמונות פוליטיות כמו "ערבים מבינים רק כח" או "רק אם נעזוב את ההתנחלויות השלום יבוא" (סליחה שגלשתי פתאום לפוליטיקה.., בכל זאת – הבחירות בדרך)

העלאה למודע של הסיפורים המעכבים היא שלב ראשון לצמיחה והתפתחות אישית. השלב השני הוא התמקדות בסיפורים מקדמים, והשלב השלישי הוא יצירה של סיפורים משלנו, להם אני קורא "סיפורים אישיים אסטרטגיים".


_____
ברוס ליפטון עצמו אגב מאמין מאד בכוחו של הפורמט הסיפורי, ואף הפיק מספר סרטונים עם "סיפורי ילדים" שמסבירים את הרעיונות שלו.

כאן הוא מדגים כיצד התפיסה שלנו מייצרת את אותה התכנית הפנימית הבעייתית:
https://youtu.be/Uil7-JAdmWg

ובסרטון הבא ליפטון מסביר את הגישה האנרגטית (הרוחניקית משהו) שלו דרך סיפור מוזר הכולל בובת אלברט איינשטיין, בובת אייזק ניוטון ונסיכה מזדקנת... איינשטיין מסביר שהעולם הוא לא חומר ואנרגיה, אלא רק אנרגיה. (אה והכל נעשה כמחווה לפרד רוג'רס שאותו כבר הזכרתי באחד הפוסטים האחרונים).
מגוחך אבל די אפקטיבי:
https://youtu.be/9OQHsO8j9vA
פוסט חדש שלי ב-Hacker Noon מספר על הדרך הפשוטה ביותר בה סטארטאפים יכולים לעשות שינוי כיוון אסטרטגי (pivot): https://hackernoon.com/pivot-via-repositioning-xf2c32f4
נראה שהוא מקודם כאחד הסיפורים המובילים באתר 😃
זוכרים את עצמכם רק לפני כמה שבועות כשנגיף הקורונה עוד היה בתחילת הדרך? כשאנשים עם מסיכות ברחובות נראו לכם כמוזרים והימנעות מלחיצת ידיים הרגישה כמוגזמת?
המאמר החדש שלי מסביר כיצד בדיוק נפל לנו האסימון, וגם מה זה מלמד אותנו על שכנוע והשפעה.

https://kagansky.co.il/corona/
גמישות מחשבתית כערובה לניצחון על קורונה

בשבועות האחרונים נראה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל ושל העולם כולו הפנימו וקיבלו את אסטרטגיית סגר. זו גם הקריאה שאנחנו שומעים מהתקשורת, מסלבס ומתמונות פרופיל של אושיות פייסבוק בארץ ובעולם. אבל אולי, רק אולי, הנרטיב הזה שגוי ויביא רק ליותר מוות וצער.

נרטיב האלטרנטיבי – יותר ימותו בגלל הסגר
בימים האחרונים נחשפתי במלוא העוצמה לנרטיב האלטרנטיבי ובהיגיון שבו והרשו לי לשתף אתכם בכמה מהנקודות הבולטות שלו.

לפני הכל, חשוב לציין, שנרטיב זה אינו מערער על נקודת המוצא של המיינסטרים הרפואי. כלומר גם כאן נקודת המוצא היא שמדובר בנגיף מסוכן, שיביא למותם של אנשים רבים, בין אם ישירות ובין אם בעקבות קריסה של חלקים ממערכת הבריאות. מה שכן, תומכיו, ומדובר בפרופסורים לכלכלה, מומחים בכירים למערכות בריאות ורופאים, רואים גם סכנות נוספות, גדולות יותר, באסטרטגיית הסגר המלא.

הנה רק כמה מהדוגמאות לסכנות הללו:
- סטרס: אין זה סוד שאנשים המוצאים את עצמם ללא פרנסה סדירה, כמו רובנו בימים האלה, מגיעים לרמות סטרס גבוהות. סטרס שנחשב כגורם מרכזי לאינספור מחלות מקצרות חיים כמו סרטן או מחלות נפשיות כמו דיכאון. סטרס שווה מוות מוקדם.
- עוני: האבטלה הצפויה לגדול דרסטית בעקבות המשבר תגרום לעלייה בכמות אנשים מתחת לקו העוני. אלה כידוע חיים פחות בגלל העדר גישה לרפואה פרטית, העדר כסף לתרופות ולמזון בריא. עוני שווה מוות מוקדם.
- מניעת טיפול: רופאים מעלים שסגר יכול למנוע מאנשים חולים לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו, מה שבהכרח יסכן או יקצר את חייהם:
- אדם עם התקף לב, מצב שבו כל רגע חשוב להצלת חיים, עלול להסס להתקשר למוקד חרום מפחד להידבק בקורונה בחדר מיון.
- חולה סרטן עלול לדחות כימותרפיה בגלל שהמתקן שבו מתקיים הטיפול יכול להיות סגור או בגלל חשש להידבקות.
- אנשים עם מחלות ראיה חמורות כמו נפחת ריאות (המחלה השכיחה ביותר בקרב מעשנים) עלולים למות בגלל העדר גישה למתני הנשמה מתאימים .
- עריריות: אנשים מבוגרים המנותקים ממשפחותיהם למשך שנה (עד שיגיעו החיסונים) עלולים לפתח דיכאון שיקצר דרסטית את חייהם.
- אלכוהוליזם... לחיים!



אסטרטגיית הסגר הסלקטיבי
פרופסור דיוויד כץ מאוניברסיטת ייל, שהוא מומחה לבריאות הציבור ורפואה מונעת, מציע לנו להיזהר מאד שלא להרוס את הכלכלה, ולזוז מסגר אופקי מלא לטובת "מניעה אנכית" או סגר סלקטיבי בשפתנו.

לפי הגישה, אותה מנסים היום בהולנד וגם שקלו בעבר באנגליה וארה"ב, אנו צריכים לצמצם את הסגר לאוכלוסיות בסיכון, כמו המבוגרים ביותר והחולים במחלות כרוניות. במקביל צריך לאפשר ליתר הציבור לחזור לשגרה (תוך עידוד לריחוק חברתי והתנהגות מונעת הידבקות).

לפי הגישה של כץ, ברגע שהרוב הבריא של החברה יידבק בנגיף ו(בשאיפה)יחלים ממנו, תתפתח "חסינות עדר", ואפשר יהיה לשחרר גם את אלו הנמצאים בקבוצות סיכון.

יותר מזה, אסטרטגיה זו תאפשר למקד את המשאבים המוגבלים של מערכת הבריאות ואת הבדיקות המצומצמות באוכלוסיות בסיכון. לתת להן את הפתרון האולטימטיבי ולקחת סיכון מחושב עם כל היתר, כמו שזה נעשה עם שפעת רגילה.

אגב, הסיכון אכן מחושב. חישובים מתמטיים התומכים ב"מודל בידוד על-פי קבוצות סיכון" פורסמו ב-26 למרץ על ידי פרופסור אמנון שעשוע (מנכ"ל ומייסד של "מובילאיי" שמשמש גם כפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים), עם שותפו הפרופסור שי שלו-שוורץ ושורה של פרופסורים נוספים שתמכו במסקנות של השניים. אין לי עוד משהו חכם להוסיף בנושא, מכיוון ש... אני לא מבין אף אחת מהנוסחאות הללו.


קבעון מחשבתי כמחסום לשינוי כיוון
בואו נניח לרגע שחלופת הסגר הסלקטיבי היא אכן החלופה האולטימטיבית שתחזיר אותנו לשגרה יחסית, תייצב את הכלכלה ובסופו של דבר גם תציל חיים. בואו נניח שכל רגע שסגר אכן מייצר את כל אותן הבעיות ארוכות הטווח שהזכרתי קודם. הרי אם שינוי המדיניות ייקח הרבה זמן, אנו עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן.

אז למה אמצעי התקשורת המרכזיים נרתעים מהנרטיב החדש? למה פוליטיקאים לא מניפים את דגל הסגר הסלקטיבי?

התשובה היא שלשנות נרטיב, במיוחד אם מדובר בנרטיב שהאמנת בו, היא משימה קשה ביותר. ישנו מספר לא מוגבל של חסמים פסיכולוגיים שעוצרים אותנו מלעשות זאת. הנה כמה סיבות לכך:

1. קושי של שינוי עמדות - קל הרבה יותר לפתח עמדות מאשר לשנות עמדות. לרוב מספיקים לנו כמה חלקיקי שניה בשביל לפתח דעות על אדם או נושא והללו יכולות להישאר אתנו חיים שלמים. אז אם מדובר בעמדות שפיתחנו במשך שבועות שלמים, הן נמצאות עמוק בתוך החיווט המוחי שלנו ושינוי שלהן דורש מאמץ מאד אקטיבי מצדנו.
2. להתחבא זה עניין הישרדותי – נגיף הקורונה הוא אכן עניין של חיים ומוות. אסור לעשות כאן שגיאות וסגר מלא נשמע כמו משהו בטוח ששומר על כולם [הטיעון הנגדי, להזכירכם, הוא שכל רגע בסגר מלא פוגע בנו יותר].
3. קושי להפריד בין הנרטיב לבין תומכיו – התומכים הבולטים ביותר של סגר סלקטיבי (אלה היו הנשיא טראמפ שניסה לשדר עסקים כרגיל בתחילת הדרך וראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון) לא נחשבים כאמינים בעיניי התקשורת ואף מעוררים אצלה סלידה (מה גם שהם שינו את דעתם בלחץ הציבור ומערכות הבריאות).
4. קושי להפריד בין הנרטיב לבין תומכיו 2 – מנגד, תומכי אסטרטגיית סגר הם אנשי רפואה העומדים בקדמת המאבק בקורונה. אלו אנשים שקל לנו מאד להזדהות איתם. ליבנו יוצא אליהם. כל שינוי ביחס לסגר אכן יפגע בהם ובמאמצים שלהם להבריא חולים בצורה אנושה.
5. איטליה – התמונות הקשות המגיעות בצורה יומיומית מאיטליה, מייצרות חרדה רבה בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. אף אחד לא רוצה שנהפוך לאיטליה מספר שתיים.
6. חוק העדר – רובן המוחלט של המדינות המערביות תומכות בסגר מלא ומנהיגים פוליטיים חוששים להיות בין הראשונים לנקוט במדיניות שונה. הכי בטוח להיות כמו כולם.
7. אשליית המוסר –סגר מלא מייצר תחושה של סולידריות. מנגד זה לא מרגיש לנו פייר לבודד אנשים בצורה סלקטיבית, רק בגלל שהם נמצאים בקבוצת סיכון או בגלל גילם.
8. ביקורת כלפי שינוי עמדות – נראה שמדובר בתופעה הנפוצה במיוחד בישראל – אנחנו לא מוכנים שהפוליטיקאים שלנו ישנו את דעותיהם. כאשר זה קורה אנחנו מתייחסים אליהם כמו לפוליטיקאים שלא עמדו בהבטחות שלהם לפני הבחירות. שינוי עמדות נחשב בגידה.


**רק שלא ניתקע באמצע*
*
כל הסיבות שהוזכרו מייצרות לדעתי מצב מאד מסוכן שבו המעבר בין אסטרטגיית סגר כללי לאסטרטגיית סגר חלקי יהיה הדרגתי. קל לדמיין כיצד עצם העלאת הנושא של סגר חלקי, הרבה לפני קבלת החלטה על שינוי אסטרטגיה, תגרום לכך שחלק מהציבור יפסיק להישמע להוראות הסגר. הדבר עלול להוביל לעלייה בקצב ההדבקה, קריסה של מערכת הבריאות, דחייה ונוספת של מועד החזרה לשגרה והתמוטטות כלכלית... לא כדאי לנו.

אז מה אפשר לעשות?

לא, אני לא מציע לחבריי בתקשורת להחביא את הנרטיב, אורם המחמם של האמת ושל הפלורליזם הדמוקרטי חשובים לי מדי. אני כן מציע לדון באסטרטגיה הזאת, אבל ללא התלהמות ועם המון אחריות. פחות להציף את הציבור בחולשות של אסטרטגית הסגר (אפשר להשאיר את אלו לפובליציסטים שוליים כמוני), אלא להציג את הסגר כשלב מקדים הכרחי לבלימת הגל הראשוני של הפנדמיה ואת הסגר הסלקטיבי כשלב שני אותו חייבים לתכנן ולתזמן.

ברמה המעשית כדאי גם לשקול את חיזוק הסגר לפני פתיחתו החלקית, כדי להימנע מכך שחלק מהציבור יחליט להקל על הסגר על דעת עצמו.


אם יש משהו שהפנדמיה הזו מלמדת אותנו, זה שאין באמת שחור ולבן, שאין אמת אחת מוחלטת ושהעתיד לא ברור, גם לא למומחים גדולים. בכל רגע יכולים להתברר פרטים נוספים על הנגיף שיטרפו לגמרי את הקלפים של שתי האסטרטגיות להתמודדות איתו. מה שברור הוא שגמישות מחשבה ומוכנות לשינוי כיוון מהיר, הן ערובה ליציאה שפויה מהמגיפה.

שיהיה לנו בהצלחה!
מאמר מקצועי חדש שלי שמיועד לכל מי שעוסק, ישירות או בעקיפין, בפיתוח מוצרים חדשים (בדגש על מוצרים טכנולוגיים): https://hackernoon.com/innovation-validation-without-a-product-yf4b32fq
כשאני מסתכל על פוסטים ישנים שלי, אני תופס את הראש במבוכה. כך קרה גם הפעם כשהסתכלתי על שני פוסטים שפרסמתי כאן לפני כשנה.

אז השקעתי עוד כמה שעות. מיזגתי אותם לתוך פוסט אחד קריא ונגיש הרבה יותר אותו פרסמתי עכשיו באתר. די מבסוט מעצמי... בינתיים.

מקווה שאמשיך להתקדם מספיק מהר וכל שנה ארגיש מובך מתכנים של שנה קודם.

הנה:
https://kagansky.co.il/strategicstory1/
בימים האלה אני עובד על שכלול הכלי הזה שאני קורא לו "סיפור אסטרטגי אישי" וקובע עם חברים שלי מפגשים של שעה-שעה וחצי בהם אני בונה איתם את הסיפור האסטרטגי האישי שלהם.

היום אני מציע את המפגשים הללו במחיר מבצע חד-פעמי: חיבוק אחד מכל הלב (50% אחוז הנחה ממחיר מקורי של 2 חיבוקים לבביים)

* במידה והמפגש יערך דרך "זום", תינתן אפשרות לדחות את התשלום למועד מאוחר יותר.
* מהרו והבטיחו את מקומכם עכשיו! שלחו לי הודעה אישית.