מסכת מכות
דף טז עמוד א
* התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה (וכך סובר ריש לקיש).
* רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו (וכך סובר רבי יוחנן).
* במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף.
דף טז עמוד ב
* המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה.
* בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (שתים משום שרץ סתם, ושלוש משום שרץ השורץ על הארץ).
* המשהה את נקביו - עובר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".
* לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.
דף טז עמוד א
* התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה (וכך סובר ריש לקיש).
* רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו (וכך סובר רבי יוחנן).
* במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף.
דף טז עמוד ב
* המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה.
* בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (שתים משום שרץ סתם, ושלוש משום שרץ השורץ על הארץ).
* המשהה את נקביו - עובר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".
* לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.
מסכת מכות
דף יז עמוד א
* אביי דוחה את דברי רב יוסף שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם לתבואה שלא הפרישו ממנה מעשר עני יש דין של טבל.
* נחלקו האמוראים (בדעת ריש לקיש) אם רבי שמעון סובר שלוקים באיסור טבל אפילו על קמח כל שהוא או רק על חטה שלימה (אף שאין בה כזית).
* לדעת רבי עקיבא ורבי שמעון (וזו הדעה המובאת במשנה): כהן האוכל בכיורים לפני שהבעלים קיימו את מצוות קריאת פרשת "ארמי אובד אבי" - לוקה, אך לדעת חכמים: אינו לוקה (ולוקה רק אם אכל את הביכורים לפני הנחתם לפני המזבח).
* הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעתו של רבי שמעון הנ"ל, ובברייתא זו מובאות כמה דרשות של רבי שמעון על הפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכו'.
דף יז עמוד ב
* רבא שיבח את דרשותיו של רבי שמעון (למרות שניתן לפרוך את דרשותיו, כפי שהגמרא מבארת באריכות), ואמר שאשה המתפללת לה' על בן, תתפלל שיהיה תלמיד חכם כמו רבי שמעון.
* אפילו מי שסובר ש"עונשין מן הדין", הרי שהוא מודה ש"אין מזהירין מן הדין".
דף יז עמוד א
* אביי דוחה את דברי רב יוסף שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם לתבואה שלא הפרישו ממנה מעשר עני יש דין של טבל.
* נחלקו האמוראים (בדעת ריש לקיש) אם רבי שמעון סובר שלוקים באיסור טבל אפילו על קמח כל שהוא או רק על חטה שלימה (אף שאין בה כזית).
* לדעת רבי עקיבא ורבי שמעון (וזו הדעה המובאת במשנה): כהן האוכל בכיורים לפני שהבעלים קיימו את מצוות קריאת פרשת "ארמי אובד אבי" - לוקה, אך לדעת חכמים: אינו לוקה (ולוקה רק אם אכל את הביכורים לפני הנחתם לפני המזבח).
* הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעתו של רבי שמעון הנ"ל, ובברייתא זו מובאות כמה דרשות של רבי שמעון על הפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכו'.
דף יז עמוד ב
* רבא שיבח את דרשותיו של רבי שמעון (למרות שניתן לפרוך את דרשותיו, כפי שהגמרא מבארת באריכות), ואמר שאשה המתפללת לה' על בן, תתפלל שיהיה תלמיד חכם כמו רבי שמעון.
* אפילו מי שסובר ש"עונשין מן הדין", הרי שהוא מודה ש"אין מזהירין מן הדין".
לשבת:
דף יח עמוד א
* לדעת רבא: זר שאכל מן העולה, לפני זריקת הדם, חוץ לחומה - לשיטת רבי שמעון לוקה חמש.
* הגמרא מקשה ומבררת מדוע לדעת רבא בשם רבי שמעון אינו לוקה משום לאווים נוספים שקיימים לכאורה במקרה הנ"ל.
דף יח עמוד ב
* למסקנה, כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה (כי לאו הבא מכלל עשה אינו לאו אלא עשה).
* זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה - פטור.
* לדעת ר' אלעזר בשם ר' הושעיא: ביכורים - 'הנחה' מעכבת בהן, 'קריאה' אין מעכבת בהן.
* רבי שמעון וחכמים נחלקו אם 'קריאה' מעכבת בביכורים, ורבי יהודה וחכמים נחלקו אם 'הנחה' מעכבת בהם.
דף יח עמוד א
* לדעת רבא: זר שאכל מן העולה, לפני זריקת הדם, חוץ לחומה - לשיטת רבי שמעון לוקה חמש.
* הגמרא מקשה ומבררת מדוע לדעת רבא בשם רבי שמעון אינו לוקה משום לאווים נוספים שקיימים לכאורה במקרה הנ"ל.
דף יח עמוד ב
* למסקנה, כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה (כי לאו הבא מכלל עשה אינו לאו אלא עשה).
* זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה - פטור.
* לדעת ר' אלעזר בשם ר' הושעיא: ביכורים - 'הנחה' מעכבת בהן, 'קריאה' אין מעכבת בהן.
* רבי שמעון וחכמים נחלקו אם 'קריאה' מעכבת בביכורים, ורבי יהודה וחכמים נחלקו אם 'הנחה' מעכבת בהם.
מסכת מכות
דף יט עמוד א
* לדעת ר' יצחק (וכך דעת רבי אליעזר): מאימתי חייב מיתה זר האוכל ביכורים? משיראו פני הבית (רש"י: משיכנסו לעזרה).
* לדעת רב ששת: 'הנחה' מעכבת בביכורים (וקודם הנחה בעזרה אסור לכהן לאוכלם) אך לא 'קריאה'.
* רבי ישמעאל סובר שבזמן הזה אין להעלות מעשר שני לירושלים כדי לאכול אותו שם ללא פדיון.
* רבינא מבאר שרבי ישמעאל סובר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
* דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש בחולין אך לא בקדשים.
דף יט עמוד ב
* בתחילת עמוד ב מובא בנוגע לפירוש רש"י: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן (חתנו של רש"י)".
* המשנה בדף יז עמוד א מלמדת שאדם טהור שאוכל מעשר שני טהור מחוץ לירושלים (בלי לפדותו) לוקה, והמשנה בדף יג עמוד א מלמדת שאדם טמא שאוכל בירושלים מעשר שני טמא לוקה.
* לדעת רבי אליעזר: מעשר שני שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים.
* לדעת רב אסי: מעשר שני טהור ניתן לפדותו אפילו אם הוא נמצא במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה של ירושלים (אך רק אם גם בעליו מחוץ לירושלים).
* מעשר שני חייבים על אכילתו מחוץ לירושלים רק אם נכנס המעשר לירושלים וחזר ויצא מירושלים ואכלו מחוץ לירושלים.
דף יט עמוד א
* לדעת ר' יצחק (וכך דעת רבי אליעזר): מאימתי חייב מיתה זר האוכל ביכורים? משיראו פני הבית (רש"י: משיכנסו לעזרה).
* לדעת רב ששת: 'הנחה' מעכבת בביכורים (וקודם הנחה בעזרה אסור לכהן לאוכלם) אך לא 'קריאה'.
* רבי ישמעאל סובר שבזמן הזה אין להעלות מעשר שני לירושלים כדי לאכול אותו שם ללא פדיון.
* רבינא מבאר שרבי ישמעאל סובר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
* דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש בחולין אך לא בקדשים.
דף יט עמוד ב
* בתחילת עמוד ב מובא בנוגע לפירוש רש"י: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן (חתנו של רש"י)".
* המשנה בדף יז עמוד א מלמדת שאדם טהור שאוכל מעשר שני טהור מחוץ לירושלים (בלי לפדותו) לוקה, והמשנה בדף יג עמוד א מלמדת שאדם טמא שאוכל בירושלים מעשר שני טמא לוקה.
* לדעת רבי אליעזר: מעשר שני שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים.
* לדעת רב אסי: מעשר שני טהור ניתן לפדותו אפילו אם הוא נמצא במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה של ירושלים (אך רק אם גם בעליו מחוץ לירושלים).
* מעשר שני חייבים על אכילתו מחוץ לירושלים רק אם נכנס המעשר לירושלים וחזר ויצא מירושלים ואכלו מחוץ לירושלים.
מסכת מכות
דף כ עמוד א
* לדעת רבי יוסי: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי.
* לדעת רבה: אם מעשר שני נכנס לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו.
* המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת.
* הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת.
* בברייתא נאמר שאם קרח ארבע או חמש קריחות חייב על כל קרחה וקרחה, והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר.
דף כ עמוד ב
* נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה.
* נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - לדעת חכמים: שתי שערות, לדעת רבי אליעזר: שערה אחת.
* אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה".
* בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה שלושה תירוצים.
* לדעת ת"ק (בברייתא): המשרט חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת, ורבי יוסי מוסיף: המשרט שריטה אחת על ה' מתים - חייב על כל אחת ואחת.
דף כ עמוד א
* לדעת רבי יוסי: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי.
* לדעת רבה: אם מעשר שני נכנס לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו.
* המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת.
* הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת.
* בברייתא נאמר שאם קרח ארבע או חמש קריחות חייב על כל קרחה וקרחה, והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר.
דף כ עמוד ב
* נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה.
* נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - לדעת חכמים: שתי שערות, לדעת רבי אליעזר: שערה אחת.
* אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה".
* בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה שלושה תירוצים.
* לדעת ת"ק (בברייתא): המשרט חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת, ורבי יוסי מוסיף: המשרט שריטה אחת על ה' מתים - חייב על כל אחת ואחת.
מסכת מכות
דף כא עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דעת רבי יוסי): המשרט בשרו על המת בכלי - חייב.
* לפי הברייתא שנשנתה לפני רבי יוחנן: השורט בבשרו על מת (מחמת צערו) - חייב מלקות בין אם עושה זאת ביד ובין אם עושה זאת בכלי, אך השורט בבשרו על עבודת כוכבים (כדי לעובדה) - חייב מיתה רק אם עושה זאת בכלי.
* בברייתא מבואר המקור לדין המשנה (שבדף הקודם) שאינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער.
* הכותב כתובת קעקע - חייב מלקות רק אם כותב שם עבודת כוכבים (וכל כתיבה אחרת אסורה אך אינו חייב מלקות).
* לדעת רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה (ולפי רב פפא בפירוש השני בריב"ן זו דעת רב מלכיו): אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע, ורב אשי חולק.
דף כא עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת", וסובר רב אשי שאפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
* רבי ינאי אמר ש"בחבורה נמנו וגמרו: החופה בכלאים (=המכסה בעפר זרעים של חיטה ושעורה המונחים יחד בקרקע) - לוקה" (על דין זה רבי יוחנן מביא הוכחה ממשנתנו אך ריש לקיש חולק על הוכחה זו).
* לדעת רבי עקיבא: המקיים כלאים - לוקה.
* לדעת רבא: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב".
דף כא עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דעת רבי יוסי): המשרט בשרו על המת בכלי - חייב.
* לפי הברייתא שנשנתה לפני רבי יוחנן: השורט בבשרו על מת (מחמת צערו) - חייב מלקות בין אם עושה זאת ביד ובין אם עושה זאת בכלי, אך השורט בבשרו על עבודת כוכבים (כדי לעובדה) - חייב מיתה רק אם עושה זאת בכלי.
* בברייתא מבואר המקור לדין המשנה (שבדף הקודם) שאינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער.
* הכותב כתובת קעקע - חייב מלקות רק אם כותב שם עבודת כוכבים (וכל כתיבה אחרת אסורה אך אינו חייב מלקות).
* לדעת רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה (ולפי רב פפא בפירוש השני בריב"ן זו דעת רב מלכיו): אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע, ורב אשי חולק.
דף כא עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת", וסובר רב אשי שאפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
* רבי ינאי אמר ש"בחבורה נמנו וגמרו: החופה בכלאים (=המכסה בעפר זרעים של חיטה ושעורה המונחים יחד בקרקע) - לוקה" (על דין זה רבי יוחנן מביא הוכחה ממשנתנו אך ריש לקיש חולק על הוכחה זו).
* לדעת רבי עקיבא: המקיים כלאים - לוקה.
* לדעת רבא: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב".
מסכת מכות
דף כב עמוד א
* במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד). (ומבאר תוס' שצריך לתרץ ש"תנא ושייר").
* לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה.
דף כב עמוד ב
* רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק שלוקים 39 מלקות ואת המקור לדעת רבי יהודה הסובר שלוקים 40 מלקות.
* עבר עבירה שיש בה שני לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד.
* המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.
דף כב עמוד א
* במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד). (ומבאר תוס' שצריך לתרץ ש"תנא ושייר").
* לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה.
דף כב עמוד ב
* רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק שלוקים 39 מלקות ואת המקור לדעת רבי יהודה הסובר שלוקים 40 מלקות.
* עבר עבירה שיש בה שני לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד.
* המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.
מסכת מכות
דף כג עמוד א
* יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - אין מונעים ממנה לסרב ליבום.
* המבזה את המועדים - כאילו עובד עכו"ם.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים.
* הגמרא מביאה את המקור והטעם לכך שהיו מלקים ברצועה של עגל וששתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.
* לדעת ת"ק: אין מעמידין חזנין (שמשים המכים את החייבים ללקות) אלא חסירי כח ויתירי מדע, לדעת רבי יהודה: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.
* אין מזרזין אלא למזורז.
* כפתוהו כדי ללקות אך הצליח להשתחרר ורץ מבית דין - פטור.
דף כג עמוד ב
* רבי יוחנן סובר שחכמים חולקים על רבי חנניה בן גמליאל הסובר שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם.
* רב פוסק כרבי חנניה בן גמליאל.
* שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר למקדש כדי שיטלו ממנו אף הכהנים.
* בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה.
* 613 מצוות נאמרו לו למשה: 365 לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ו-248 עשה כנגד איבריו של אדם (שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).
דף כג עמוד א
* יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - אין מונעים ממנה לסרב ליבום.
* המבזה את המועדים - כאילו עובד עכו"ם.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים.
* הגמרא מביאה את המקור והטעם לכך שהיו מלקים ברצועה של עגל וששתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.
* לדעת ת"ק: אין מעמידין חזנין (שמשים המכים את החייבים ללקות) אלא חסירי כח ויתירי מדע, לדעת רבי יהודה: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.
* אין מזרזין אלא למזורז.
* כפתוהו כדי ללקות אך הצליח להשתחרר ורץ מבית דין - פטור.
דף כג עמוד ב
* רבי יוחנן סובר שחכמים חולקים על רבי חנניה בן גמליאל הסובר שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם.
* רב פוסק כרבי חנניה בן גמליאל.
* שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר למקדש כדי שיטלו ממנו אף הכהנים.
* בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה.
* 613 מצוות נאמרו לו למשה: 365 לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ו-248 עשה כנגד איבריו של אדם (שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).
מסכת מכות
דף כד עמוד א
* 613 מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיהו והעמידן על 6, בא מיכה והעמידן על 3, חזר ישעיהו והעמידן על 2, בא חבקוק והעמידן על 1.
* ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום.
* הגמרא מביאה שני מעשים בענין החורבן.
דף כד עמוד ב
* כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע) בוכים ורבי עקיבא מצחק, והסביר רבי עקיבא: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
*הדרן עלך מסכת מכות*
דף כד עמוד א
* 613 מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיהו והעמידן על 6, בא מיכה והעמידן על 3, חזר ישעיהו והעמידן על 2, בא חבקוק והעמידן על 1.
* ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום.
* הגמרא מביאה שני מעשים בענין החורבן.
דף כד עמוד ב
* כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע) בוכים ורבי עקיבא מצחק, והסביר רבי עקיבא: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
*הדרן עלך מסכת מכות*
לשבת
מסכת שבועות
דף ב עמוד א
* מסכת שבועות עוסקת בדיני טומאת מקדש וקדשיו (פרקים א-ב) ובדיני שבועות (פרקים ג-ח).
* כל המשניות של הפרק הראשון מובאות לאורך כל דף זה, ובסוף הדף מובאות שתי שורות גמרא בלבד.
* המשנה מביאה ארבעה דינים שיש בהם שני פרטים הכתובים בתורה במפורש, ושני פרטים שאינם כתובים בתורה במפורש אלא נלמדים מפסוק ("שתים שהן ארבע"): שבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת, נגעים.
דף ב עמוד ב
* במשנה (החל מאמצע עמוד א) מובאות ארבע דעות של תנאים שנחלקו על מה מכפרים שעירי יום כיפור, שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חודשים.
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו מה מכפר על "שאר עבירות שבתורה" של הכהנים - שעיר המשתלח או וידויו של הפר.
* הגמרא מבררת מדוע מסכת שבועות באה לאחר מסכת מכות.
מסכת שבועות
דף ב עמוד א
* מסכת שבועות עוסקת בדיני טומאת מקדש וקדשיו (פרקים א-ב) ובדיני שבועות (פרקים ג-ח).
* כל המשניות של הפרק הראשון מובאות לאורך כל דף זה, ובסוף הדף מובאות שתי שורות גמרא בלבד.
* המשנה מביאה ארבעה דינים שיש בהם שני פרטים הכתובים בתורה במפורש, ושני פרטים שאינם כתובים בתורה במפורש אלא נלמדים מפסוק ("שתים שהן ארבע"): שבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת, נגעים.
דף ב עמוד ב
* במשנה (החל מאמצע עמוד א) מובאות ארבע דעות של תנאים שנחלקו על מה מכפרים שעירי יום כיפור, שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חודשים.
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו מה מכפר על "שאר עבירות שבתורה" של הכהנים - שעיר המשתלח או וידויו של הפר.
* הגמרא מבררת מדוע מסכת שבועות באה לאחר מסכת מכות.
מסכת שבועות
דף ג עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע דוקא במסכת שבועות (במשנה הראשונה) כתוב את כל הדינים שיש בהן "שתים שהן ארבע".
* הגמרא מסבירה, שלמרות שהמשנה הראשונה פתחה ב"שבועות שתים שהן ארבע" ורק אח"כ ב"ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", הרי שהמשנה מבארת קודם את דיני "ידיעות הטומאה" לפני דיני "שבועות" מכיוון שדיני ידיעות הטומאה מועטים.
* הגמרא מבררת כאיזו דעה סוברת המשנה, כי לכאורה המשנה לא כדעת רבי ישמעאל (הסובר שבשבועת שקר אינו חייב קרבן אלא על העתיד) ולא כדעת רבי עקיבא (הסובר שאינו חייב קרבן על העלם מקדש).
דף ג עמוד ב
* הגמרא מבארת (בשלב זה) שהמשנה היא כדעת רבי ישמעאל, ואמנם רבי ישמעאל לא מחייב קרבן על הנשבע בשוגג לשקר לשעבר, אך כן מחייבו מלקות אם התרו בו ונשבע על שקר, ובכך המשנה עוסקת.
* רבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו, ולכן מי שנשבע ש"אוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה (ולדעת ריש לקיש אינו לוקה במקרה זה כי זו התראת ספק).
* המותיר בקרבן פסח טהור אינו לוקה - לדעת רבי יהודה: כי זה לאו הניתק לעשה, ולדעת רבי יעקב: כי זה לאו שאין בו מעשה.
דף ג עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע דוקא במסכת שבועות (במשנה הראשונה) כתוב את כל הדינים שיש בהן "שתים שהן ארבע".
* הגמרא מסבירה, שלמרות שהמשנה הראשונה פתחה ב"שבועות שתים שהן ארבע" ורק אח"כ ב"ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", הרי שהמשנה מבארת קודם את דיני "ידיעות הטומאה" לפני דיני "שבועות" מכיוון שדיני ידיעות הטומאה מועטים.
* הגמרא מבררת כאיזו דעה סוברת המשנה, כי לכאורה המשנה לא כדעת רבי ישמעאל (הסובר שבשבועת שקר אינו חייב קרבן אלא על העתיד) ולא כדעת רבי עקיבא (הסובר שאינו חייב קרבן על העלם מקדש).
דף ג עמוד ב
* הגמרא מבארת (בשלב זה) שהמשנה היא כדעת רבי ישמעאל, ואמנם רבי ישמעאל לא מחייב קרבן על הנשבע בשוגג לשקר לשעבר, אך כן מחייבו מלקות אם התרו בו ונשבע על שקר, ובכך המשנה עוסקת.
* רבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו, ולכן מי שנשבע ש"אוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה (ולדעת ריש לקיש אינו לוקה במקרה זה כי זו התראת ספק).
* המותיר בקרבן פסח טהור אינו לוקה - לדעת רבי יהודה: כי זה לאו הניתק לעשה, ולדעת רבי יעקב: כי זה לאו שאין בו מעשה.
מסכת שבועות
דף ד עמוד א
* כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
* לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אין לוקין עליו, ורבי ישמעאל חולק.
* הגמרא דוחה את הביאור (שהובא בעמוד הקודם) שהמשנה מדברת במזיד ולענין מלקות.
* רב יוסף מעמיד את המשנה באופן שעבר בשוגג ולענין קרבן, והמשנה היא כדעת רבי (הסובר ב'ידיעות הטומאה' כרבי ישמעאל וב'שבועות' כרבי עקיבא).
דף ד עמוד ב
* רבי סובר כרבי ישמעאל שחייבים קרבן בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש או קודש.
* לגבי פדיון הבן - לדעת רבי: דורשים ריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים: דורשים כלל ופרט וכלל (ולכן לדעת רבי: בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, ולדעת חכמים: בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות).
* רבי דורש (בכל שאר המקרים חוץ מפדיון הבן) כלל ופרט וכלל ורבי יוסי בר' יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי (ולכן לדעת רבי: הרציעה היא רק בכלי מתכות, ולדעת רבי יוסי בר' יהודה: הרציעה היא גם בכלי עץ).
דף ד עמוד א
* כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
* לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אין לוקין עליו, ורבי ישמעאל חולק.
* הגמרא דוחה את הביאור (שהובא בעמוד הקודם) שהמשנה מדברת במזיד ולענין מלקות.
* רב יוסף מעמיד את המשנה באופן שעבר בשוגג ולענין קרבן, והמשנה היא כדעת רבי (הסובר ב'ידיעות הטומאה' כרבי ישמעאל וב'שבועות' כרבי עקיבא).
דף ד עמוד ב
* רבי סובר כרבי ישמעאל שחייבים קרבן בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש או קודש.
* לגבי פדיון הבן - לדעת רבי: דורשים ריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים: דורשים כלל ופרט וכלל (ולכן לדעת רבי: בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, ולדעת חכמים: בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות).
* רבי דורש (בכל שאר המקרים חוץ מפדיון הבן) כלל ופרט וכלל ורבי יוסי בר' יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי (ולכן לדעת רבי: הרציעה היא רק בכלי מתכות, ולדעת רבי יוסי בר' יהודה: הרציעה היא גם בכלי עץ).
מסכת שבועות
דף ה עמוד א
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.
* למסקנת הגמרא: רבי סתם את המשנה בנוגע לדין שבועות כדעת רבי עקיבא (המחייב קרבן גם בשבועה על העבר) למרות שלא סובר כמותו בדין זה (אלא סובר שחייבים קרבן רק בשבועה על העתיד).
* לדעת רבי: ידיעת בית רבו (היינו עצם הידיעה שכאשר אדם נוגע בטומאה הוא טמא) נחשבת ידיעה, ורבי ממעט מ'ונעלם' שאם אין לו אפילו ידיעת בית רבו (היינו בתינוק שנשבה לבין הנכרים) אינו חייב קרבן.
* הגמרא מבררת מדוע במסכת שבת נאמר "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ואצלנו נאמר רק "יציאות שבת שתים שהן ארבע".
דף ה עמוד ב
* רבינא מדייק מהמשנה במסכת שבת כדעת רב אשי שהתנא קורא להכנסה 'יציאה'.
* לדעת רבא: "יציאות השבת" - אין הכוונה להוצאה והכנסה אלא לרשויות.
* סדר הלובן של מראות נגעים: 'בהרת' שהוא כשלג, 'שאת' שהוא כצמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה, ולדעת רבי עקיבא כל מראה מצטרף רק למראה הסמוך לו.
* המשנה בנגעים (הסוברת שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת) היא לא כרבי עקיבא (הסובר שלבהרת אין תולדה).
דף ה עמוד א
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.
* למסקנת הגמרא: רבי סתם את המשנה בנוגע לדין שבועות כדעת רבי עקיבא (המחייב קרבן גם בשבועה על העבר) למרות שלא סובר כמותו בדין זה (אלא סובר שחייבים קרבן רק בשבועה על העתיד).
* לדעת רבי: ידיעת בית רבו (היינו עצם הידיעה שכאשר אדם נוגע בטומאה הוא טמא) נחשבת ידיעה, ורבי ממעט מ'ונעלם' שאם אין לו אפילו ידיעת בית רבו (היינו בתינוק שנשבה לבין הנכרים) אינו חייב קרבן.
* הגמרא מבררת מדוע במסכת שבת נאמר "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ואצלנו נאמר רק "יציאות שבת שתים שהן ארבע".
דף ה עמוד ב
* רבינא מדייק מהמשנה במסכת שבת כדעת רב אשי שהתנא קורא להכנסה 'יציאה'.
* לדעת רבא: "יציאות השבת" - אין הכוונה להוצאה והכנסה אלא לרשויות.
* סדר הלובן של מראות נגעים: 'בהרת' שהוא כשלג, 'שאת' שהוא כצמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה, ולדעת רבי עקיבא כל מראה מצטרף רק למראה הסמוך לו.
* המשנה בנגעים (הסוברת שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת) היא לא כרבי עקיבא (הסובר שלבהרת אין תולדה).
מסכת שבועות
דף ו עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך רוב העמוד היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שכל מראה יכול להצטרף רק עם מראה הסמוך לו במעלת הלובן ("זו למעלה מזו").
* רבי עקיבא אמר לרבי יהושע, שהטעם שהמשנה פירטה את ארבעת המראות, הוא כדי לומר לך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים.
דף ו עמוד ב
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שיש "טפילה" גם לבהרת (ולא רק לשאת), ומביאה שתי דעות לכך.
* הגמרא מביאה ארבעה משלים לבאר את סדר צירוף המראות לשיטת חכמים.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת מנין שאין הפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו.
דף ו עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך רוב העמוד היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שכל מראה יכול להצטרף רק עם מראה הסמוך לו במעלת הלובן ("זו למעלה מזו").
* רבי עקיבא אמר לרבי יהושע, שהטעם שהמשנה פירטה את ארבעת המראות, הוא כדי לומר לך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים.
דף ו עמוד ב
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שיש "טפילה" גם לבהרת (ולא רק לשאת), ומביאה שתי דעות לכך.
* הגמרא מביאה ארבעה משלים לבאר את סדר צירוף המראות לשיטת חכמים.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת מנין שאין הפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו.
מסכת שבועות
דף ז עמוד א
* הגמרא מבררת באריכות מנין לנו שהפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד עוסק בטומאת מקדש וקדשיו.
* לדעת רבי אבהו: מי שאוכל בטומאה קדשים שאינם ראויים לאכילה חייב כרת (ורבי שמעון חולק).
* לדעת רבי שמעון: מי שאוכל בטומאה חטאת פנימית חייב כרת.
דף ז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף.
* לדעת רבי יהודה הלימוד לכך שהפסוק "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." עוסק בטומאת מקדש וקדשיו הוא באמצעות בנין אב (במה מצינו), ולדעת רבי שמעון "ממקומו הוא מוכרע" ואין צריך ללמוד בבנין אב ממקום אחר.
דף ז עמוד א
* הגמרא מבררת באריכות מנין לנו שהפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד עוסק בטומאת מקדש וקדשיו.
* לדעת רבי אבהו: מי שאוכל בטומאה קדשים שאינם ראויים לאכילה חייב כרת (ורבי שמעון חולק).
* לדעת רבי שמעון: מי שאוכל בטומאה חטאת פנימית חייב כרת.
דף ז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף.
* לדעת רבי יהודה הלימוד לכך שהפסוק "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." עוסק בטומאת מקדש וקדשיו הוא באמצעות בנין אב (במה מצינו), ולדעת רבי שמעון "ממקומו הוא מוכרע" ואין צריך ללמוד בבנין אב ממקום אחר.
מסכת שבועות
דף ח עמוד א
* לאורך כל העמוד הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם (המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף).
* הגמרא מקשה שאולי העוון שהשעיר הפנימי מכפר עליו הוא עבודה זרה או יולדת או מצורע או נזיר טמא (ולא טומאת מקדש וקדשיו), ומתרצת.
* לדעת ר' שמואל בר נחמני: על שבעה דברים נגעים באים.
* לדעת ר' אלעזר הקפר: נזיר חוטא הוא (שציער עצמו מן היין).
דף ח עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לאורך רוב העמוד לבאר את הברייתא הנ"ל.
* השעיר הפנימי תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - ומבאר רבא שהשעיר תולה להגן עליו מן היסורין.
* הגמרא מבארת מדוע למרות שהוקשו שני השעירים זה לזה הרי שכל אחד מכפר רק על הכפרה שלו ולא על של חבירו.
דף ח עמוד א
* לאורך כל העמוד הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם (המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף).
* הגמרא מקשה שאולי העוון שהשעיר הפנימי מכפר עליו הוא עבודה זרה או יולדת או מצורע או נזיר טמא (ולא טומאת מקדש וקדשיו), ומתרצת.
* לדעת ר' שמואל בר נחמני: על שבעה דברים נגעים באים.
* לדעת ר' אלעזר הקפר: נזיר חוטא הוא (שציער עצמו מן היין).
דף ח עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לאורך רוב העמוד לבאר את הברייתא הנ"ל.
* השעיר הפנימי תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - ומבאר רבא שהשעיר תולה להגן עליו מן היסורין.
* הגמרא מבארת מדוע למרות שהוקשו שני השעירים זה לזה הרי שכל אחד מכפר רק על הכפרה שלו ולא על של חבירו.
לשבת:
דף ט עמוד א
* רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביום כיפור, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שווה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף).
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר ששעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
* מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה).
דף ט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ואף אם סופו ליוודע.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
דף ט עמוד א
* רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביום כיפור, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שווה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף).
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר ששעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
* מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה).
דף ט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ואף אם סופו ליוודע.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
מסכת שבועות
דף י עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
* ראש חודש נקרא 'מועד'.
* רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר.
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר.
דף י עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון, הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף.
* לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.
דף י עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
* ראש חודש נקרא 'מועד'.
* רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר.
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר.
דף י עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון, הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף.
* לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.
מסכת שבועות
דף יא עמוד א
* למסקנת הגמרא: הקטורת במכתשת קדושה בקדושת הגוף, אך אינה נפסלת בלינה, משום שאינה משנה את צורתה במשך כל השנה (אך לאחר שנתנוה בכלי שרת גזרו חכמים שתיפסל בלינה).
* בעמוד הקודם הובאו דברי רבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין), ובעמוד זה מבואר למסקנה שהטעם לכך הוא כי כך לב בית דין מתנה עליהן בשעת הקניה (שאם לא יצטרכו להם בשנה זו יהיו קדושים רק לדמיהם).
דף יא עמוד ב
* לב בית דין אינו מתנה על דברים שאינם מצויים, אך בנוגע לפרה אדומה לא נאמר כלל זה, וזה מכיון שדמיה יקרים (ולכן לב בית דין מתנה עליה שיוכל לפדותה אף בלא מום).
* רבי יוחנן סובר שלדעת רבי שמעון תמידין שלא הוצרכו לציבור לא נפדים תמימים, כי לדעתו לא אומרים לב בית דין מתנה עליהן, וחכמים חולקים.
דף יא עמוד א
* למסקנת הגמרא: הקטורת במכתשת קדושה בקדושת הגוף, אך אינה נפסלת בלינה, משום שאינה משנה את צורתה במשך כל השנה (אך לאחר שנתנוה בכלי שרת גזרו חכמים שתיפסל בלינה).
* בעמוד הקודם הובאו דברי רבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין), ובעמוד זה מבואר למסקנה שהטעם לכך הוא כי כך לב בית דין מתנה עליהן בשעת הקניה (שאם לא יצטרכו להם בשנה זו יהיו קדושים רק לדמיהם).
דף יא עמוד ב
* לב בית דין אינו מתנה על דברים שאינם מצויים, אך בנוגע לפרה אדומה לא נאמר כלל זה, וזה מכיון שדמיה יקרים (ולכן לב בית דין מתנה עליה שיוכל לפדותה אף בלא מום).
* רבי יוחנן סובר שלדעת רבי שמעון תמידין שלא הוצרכו לציבור לא נפדים תמימים, כי לדעתו לא אומרים לב בית דין מתנה עליהן, וחכמים חולקים.