חג לאומי שמח לידידתנו מדינת איחוד האמירויות.

היום לפני 53 שנים חתמו שש אמירויות קטנות על הסכם להקמת מדינה אחת - אבו דאבי, דובאי, שארג׳ה, פוג׳יירה, אום אלקיוין ועג׳מאן - בהובלת משפחת אאל נהיאן מאבו דאבי, ובסגנות של משפחת אאל מכתום מדובאי. שתי אלה הן הנסיכויות החזקות ביותר, וגם כיום הן שומרות על בכורה מדינית, חברתית וכלכלית.

כמה חודשים לאחר מכן תצטרף גם האמירות השביעית, ראס אלח׳ימה, למדינה החדשה.

איחוד האמירויות היא סיפור מרתק של חברה מסורתית שעברה תהליך מואץ מאוד (מאוד) של מודרניזציה ותיעוש, והפכה מאוסף של כפרי דייגים קטנים לכוח מדיני צבאי וכלכלי משמעותי.

כמו שכנותיה גם היא נשלטת בצורה מוחלטת בידי משפחות מלוכה, ורוב אוכלוסייתה מורכבת מעובדים זרים שאינם בדרגת אזרחי המדינה, שזוכים ליהנות משירותים חינמיים מגיל לידה ועד המוות. ויחד עם זאת, בניגוד לכמה משכנותיה הנבזיות, איחוד האמירויות החליטה לחרות על דגלה אתוס של דו קיום, סובלנות ושלום - וזה המסר שהיא נושאת בימינו.

בהקשר הזה, מוזמנים לקרוא את הפוסט הבא שכתבתי לאחר הביקור שלי במדינה לפני כשלוש שנים:

—

רשמים מאיחוד האמירויות - אזהרת פוסט ארוך מאוד

פרולוג

ביום שני הגיעו שני חובשי כיפה צעירים לנמל התעופה של דובאי ושכרו רכב קטן. הם עשו את דרכם לסיור במסגד הגדול על שם השיח' זאיד בבירה אבו דאבי. בדרכים זיהו השניים פוסטרים גדולים המקדמים את הסרט החדש בכיכובה של גל גדות, ובמחסום שבין אמירויות דובאי ואבו דאבי חייכו אליהם החיילים המקומיים כשהגישו להם את הדרכונים הישראלים, הציצו בתוצאות בדיקות ה-PCR שלהם, וברכו אותם לשלום.

הייתי צריך קצת זמן כדי לתת להבנה הזו לשקוע, אבל עד לפני שנה וחצי סצנה כזו הייתה בעיקר הזיה סוריאליסטית, והנה קם הדבר ונהיה. היינו כחולמים.

בשבוע שעבר יצאתי עם חבר יקר לטיול של 5 ימים באיחוד האמירויות לכבוד יום הולדת 30 שלי שחל לא מזמן. היה מהנה, מתיש, מגניב, ובעיקר מלא תובנות - ואשמח לשתף עמכם ארבע מהן בפוסט הארוך מאוד דלהלן.

--

1. האנשים

הרבה נכתב על כך שצריך לחפש את המקומיים בזכוכית מגדלת, וגם אז לא תמיד יש איתם אינטראקציה. מבחינת האוכלוסייה, דובאי הרגישה לנו קצת כמו סניף של מזרח אסיה. הנתונים ששמענו היו שבעיר דובאי יש רק 7% אמירתים (צ"ל: אמאראתים), כשבכל מדינת איחוד האמירויות הערביות יש כ1.5 מיליון אמאראתים ו8.5 זרים.

התושבים הזרים הם, ובכן, תושבים זרים, נמצאים במקום על ויזת עבודה שצריכה להיות מחודשת כל שנתיים ותלויה בכך שיש להם מקום עבודה מסודר. הם נמצאים בכל מקום: מוכרים בחנויות, נהגי מוניות, סדרנים בקניונים, מנקים, מתדלקים, פקידים בבנקים ובבתי מלון, מדריכים מקומיים, ועוד ועוד. משיחות עם כמה זרים שהתגוררו באמירויות משך שנים ארוכות הבנו שהם הגיעו לשם בחיפוש אחר הכנסה ואיכות חיים טובה יותר, ואכן מצאו אותה שם.
שפת הדיבור העיקרית בדובאי היא, אם כן, אנגלית. וכאן אני מוכרח לציין שבאופן אירוני, יצא לי לדבר יותר פרסית במהלך הביקור שלנו, מאשר ערבית. באופן כללי הביקור היה מפגש אנושי מרתק שמבהלכו היגגנו עם אפגנים, איראנים, עיראקים וסעודים שהסתקרנו מאוד (וגם זמר עיראקי אחד ששר לנו שיר בעברית), כמו גם אוזבקים, הודים, בנגלדשים, פקיסטנים, ועוד.

המקומיים, אזרחי איחוד האמירויות, זוכים לשלל זכויות חינמיות, מדיור ועד השכלה ומחשמל ועד מים. ראינו אותם ביציאות משפחתיות בערבים (עד שעות די מאוחרות בלילה, אפילו אחרי שעת השינה הרגילה שלי), באתרי תיירות בעלי חשיבות תרבותית אמאראתית, ובמקומות "משטרתיים" יותר כמו ביקורות דרכונים ומחסומים, כדוגמת זה שהוקם בין אמירות דובאי לאמירות אבו דאבי בשל הקורונה.

לשמחתי הרבה יצא לי להכיר חברים מהאמירויות עוד לפני כן, כך שזכינו לחוות גם חוויה מקומית דווקא נדירה. חבר מקומי יקר, הוא מהנדס אוויר וחלל או משהו מפוצץ שכזה, בחור משכיל, נעים הליכות ודי תותח באופן כללי. הוא גם אחת הפנים האמאראתיות החשובות בקידום היחסים עם ישראל: הוא מייעץ לנציגויות שלנו שם, משתתף פעיל בפגישות עם גורמים מדיניים ועסקיים, ואף בדרך להקים מועצת צעירים משותפת למדינות הסכמי אברהם אנשאללה.

באחד הימים לקח אותנו (מה זה לקח? אירח, הסיע, השיג מדריכים, שילם על האוכל - הכול הכול. שוכראן חביבנא) לסיור בעיירה אל-עין, שנמצאת שעה וחצי דרומה מדובאי, באמירות אבו דאבי. ממש על הגבול עם עומאן. בסיור נהננו מהמרחק מהעיר הגדולה, מאתרי המורשת והחקלאות המדברית המרשימה, ומהנופים ההרריים העוצמתיים. על בסיס השיחות המרתקות שהיו לנו עם בנושאים פוליטיים וחברתיים, ומהחיוכים וה'שלום' שקיבלנו מדיי פעם כשראו אותנו המקומיים עם כיפה, הבנו שהאמון המלא של האמאראתים בהנהגה שלהם הוא שהקל על תהליך הנורמליזציה עם ישראל, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

--

2. האתוס

איחוד האמירויות הוקמה ב-1971 ביוזמתו של האב המייסד, שיח' זאיד בן ח'ליפה ממשפחת נהיאן, שהביא לאיחודן של שבע אמירויות קטנות לכדי מדינה אחת. הגדולה שבהן היא אבו דאבי, ובה נמצאת גם עיר הבירה בעלת השם הזהה. אבו דאבי היא הכוח הפוליטי והצבאי החזק במדינה, והעומד בראשה, שיח' ח'ליפה בן השיח' זאיד אללה ירחמו, הוא גם המושל בפועל של איחוד האמירויות [מאז הוא הספיק ללכת לעולמו ויורש העצר שיח׳ מחמד בן זיד תפס את מקומו]. האמירות דובאי, ובעיקר בירתה דובאי, היא המנוע הכלכלי והתיירותי, סצנה סמי-מערבית שלמה שמאפשרת למבקרים להיות בלי ולהרגיש עם: לחוש שהם נמצאים במדינה ערבית, אבל למעשה גם קוסמופוליטית ומתירנית יחסית. משפחת מכתום העומדת בראש אמירות דובאי מחזיקה גם היא בסמכויות פוליטיות נרחבות. באמירויות הנוספות, שהן מעט מסורתיות יותר, לא יצא לנו לבקר לצערי הרב מאוד מאוד, אבל בהחלט אשמח להגיע ולרחרח גם בפוג'יירה, עג'מאן, ראס אל-ח'ימה, אום אל קיויין ושארג'ה.

השיח' זאיד, האב המייסד של מדינת איחוד האמירויות הערביות, הוא יותר אב מאשר מייסד. השיח' מכונה בפי המקומיים 'באבא', או 'our father', והסיפורים על נדיבותו ורוחב ליבו נשמעים כל העת, מאנשים שהכירו אותו אישית, כמו המדריך שלנו במסגד הגדול שזכר שכילד התייחס אליו כילד שלו ממש, ובין מאנשים שלא זכו לכבוד. האתוס האמאראתי רואה את משפחת נהיאן כהיפוך המוחלט של כל דיקטטורה באזור ובעולם. אל מול השליטים הטוטליטריים שגוזלים אדמות מהנתינים, שיח' זאיד מתואר כמי שחילק אותן בנדיבות לילדיו; ואל מול מנהיגים אחרים שלוקחים לכיסם את כל רווחי הכלכלה, שיח' זאיד מתואר כמי ששקד על פיתוח תשתיות לטובת כלל האזרחים, דבר שניכר היטב בכבישים ובפרויקט הרכבת השאפתני שנבנה מול עינינו.

האתר הארכיאולוגי שבו ביקרנו (מלפני מאה שנה ככה), ארמון אל-מויג'עי שבעיר אל-עין, נבנה מבוץ והיה למבנה הראשון שבנתה המשפחה המיוחסת לטובת הבדואים תושבי האזור, ואתר התיירות שנבנה בו מוקדש לא רק לבנייה אלא גם לנדיבותו, לשירתו ולתחביביו של השיח'.
נדבך משמעותי נוסף באתוס השגור בפי האמאראתים הוא הרב תרבותיות והדו קיום. אזרחי המדינה מתגאים בכך שבארצם חיים אנשים מיותר מ-160/190/210 מדינות (תלוי מי סופר ומספר), ולדבריהם זו הסיבה שהם עם שמאופיין בפתיחות וסובלנות. ואכן, מעל לדרך למסגד השיח' זאיד, הגדול והיפה במסגדי המדינה (ובקונצנזוס גם המבנה היפה ביותר שאי פעם היינו בו), מתנוסס בענק שלט ובו נכתב 'דרך הסובלנות'. למדריך במקום אמרתי שמעולם לא ראיתי עוד מסגד (או בית תפילה באופן כללי) שמציג בפני כל הבאים שהמסר המרכזי של המקום הוא דווקא הסובלנות והדו קיום, ולוואי שמאבו דאבי תצא תורה למדינות האזור בנושא הזה.

--

3. החוזה החברתי ומקומה של ישראל

החוזה החברתי שנחתם באמירויות הוא פשוט. אמון מלא בהנהגה בתמורה לביטחון אישי, הצלחות מסחררות ברמה העולמית, שבירה תדירה של שיאי גינס, והמון הישגים גדולים ונוצצים.

מבחינת הביטחון האישי, לרגע לא חששנו להסתובב עם כיפה לכל מקום שאליו הלכנו, מהביתן האיראני בתערוכת אקספו העולמית, דרך האזור הסעודי ב"כפר הגלובלי" המגניב, ועד לעיירות הנידחות שאליהן הגענו. החבר גם נכנס לביתן הפלסטיני בכפר הגלובלי עם כיפה, אני תפסתי רגליים קרות.

אמרתי זאת כמה פעמים בערבית, ואני אומר זאת עכשיו בעברית ובגלוי: המערב נכשל ועודנו כושל כשלון חרוץ בהגנה על יהודיו, והדבר נכון לצערי לא רק למקומות שבהן "התרגלנו" לשנאת יהודים (וכמה מזעזע לומר את זה) כמו צרפת או שוודיה או רוסיה, אלא גם, לאחרונה, מקומות שחשבנו שהם מוגנים יותר, כמו ארצות הברית ובריטניה. אל מול השערורייה הזו, ניצבת איחוד האמירויות כמי שמסוגלת לספק הגנה וביטחון ליהודים. כמובן שלא ניתמם, וברור שהדבר קשור באופן הדוק ובלעדי גם באופי הפוליטי של המדינה. אבל עדיין, אני לא מפסיק לתהות מה בכל זאת המערב יכול ללמוד בהקשר הזה, ואיך יכול להיות שאבו דאבי יותר בטוחה ליהודי עם כיפה מאשר טקסס או טולוז, ולמצער בהרבה מקרים גם גם ירושלים.

לכאורה יש מקום לשאול, תחת מבנה פוליטי שכזה, כמה נכפתה הנורמליזציה על האזרחים וכמה קולות נעדרים או מועדרים מהשיח, וזו כמובן שאלה טובה. אבל משיחות עם כמה חבר'ה אמאראתים הבנתי שבאמת, האמון במנהיגים, האהבה למדינה, אתוס הסובלנות הרב תרבותית שהזכרתי, וגם נפילתו של האסימון העצום בדמות ההבנה שהאויבים באזור הם ממש לא אנחנו אלא סוכני כאוס אחרים - כל אלה הם גם גורמים משמעותיים ברצון בקרבה, בסקרנות ובפתיחות. האם אין קולות אחרים? בתוך האמירויות נדיר ביותר עד בלתי אפשרי למצוא כאלה. אני רק יכול להעיד על מי שפגשנו, והם, כפי שאמרתי, תומכים ומתעניינים.

--

4. רשמים של תייר

הטיסה מעל שמי סעודיה, המספרים הבלתי נתפסים של ספינות מטען שעוגנות במימי המפרץ, והזיהוי מהאוויר של האי בחרין וחצי האי הקטרי הלהיבו אותי מעבר לכל פרופורציה.
הגענו היישר אל בורג' ח'ליפה, קצת אחרי הזריחה. המגדל הגבוה בעולם מעשה ידי אדם מתנשא לגובה בלתי ניתן לתפיסה של 830 מטר, מאפיל על כל הבניינים שמסביב. עלינו אל התצפית קצת אחרי הזריחה ביום הראשון, והתמזל מזלנו כפליים: לא היה אובך ולא היה תור. הדרך אל הפסגה וממנה היא מיצג שכולו שיר הלל ליכולות ההנדסה והבנייה האנושית, וכמובן האמאראתית. התצפית מהקומה ה124 (כי למי יש כסף לקומה 148) הותירה אותנו ללא מילים, בייחוד כשהבנו שאנחנו מסתכלים מטה אל גורדי השחקים, אל המחלפים העמוסים, ואל העיר שהמולה קוסמופוליטית היא סימן ההיכר שלה.

הרוכלים בדוכני השווקים של 'העיר העתיקה' הם כמובן זרים, רובם איראנים ואפגאנים, שהעיניים שלהם בהקו ברגע שהבינו שאני מדבר פרסית, ועם חלקם יצא לי להגג על יהודי איראן, ולא בפעם הראשונה. הדוכנים מלאים תבלינים, בדים, ועוד כהנה וכהנה סחורות, רובן ככולן מיובאות.

האזור "הישן" של דובאי עדיין מכיל איזשהו קסם שמזכיר אותנטיות, גם אם האזור שופץ לטובת המבקרים הרבים.

ביקרנו בכמה אתרים ופסטיבלים שהמוטיב החוזר בהם הוא "ביתנים של מדינות שונות שמציעים את מרכולתם", גם כן ברוח הסובלנות והרב תרבותיות שאותה מנסה לשווק המדינה ובהצלחה רבה. תערוכת האקספו נמצאת כ-30 ק"מ ממרכז דובאי, עיר שלמה בגודל של חצי מושב, ובה כל מדינה בנתה ביתן מהוקצע ומסוגנן המציע את מרכולתה הטכנולוגית, הסביבתית, התרבותית או התיירותית. הכפר הגלובלי בדובאי הרגיש טיפה יותר אותנטי, ובו ביתנים ששייכים למדינות שונות, מסעודיה ועד סין ומ"האמריקות" ועד "אפריקה".

התחושה באבו דאבי באמת הייתה של עיר בירה, עם ארמונות מלוכה ונשיאות, אנדרטאות לזכר החללים והמייסדים, אזור שלם של שגרירויות מגודלות, כנסים ענקיים, ובדומה למצב אצלנו, גם קצת פחות המולה ויותר מסורתיות וקדושה. וכבר הזכרתי שמסגד השיח' זאיד הוא המבנה היפה ביותר שאי פעם ראיתי בעיניי ושמסר הסובלנות שהוא מבליט צריך להילמד בכל מדינה ומדינה ובכל בית תפילה ובית תפילה.

הכבישים בגדול מושלמים, גם מחוץ לעיר, ובייחוד באמירות אבו דאבי. תחנות האוטובוס ממוזגות, והמטרו הוא יצירה הנדסית מדהימה, מסדרונות שלמים ממוזגים שמאפשרים למבקרים ולעובדים במרכז העיר להתנייד ממקום למקום עם מינימום חשיפה לשמש הקופחת של רוב חודשי השנה. קרונות, אזורים וימים בבתי קפה המיועדים לנשים ולמשפחות בלבד, קניונים בכל מקום, אלפי שיאי גינס שנשברים ושואפים להישבר, ואטרקציות תיירותיות לרוב שמעסיקות אותך מספיק כדי לחזור הביתה עמוס בחוויות ובהנאה.

נסענו לטיול ג'יפים בדיונות, הסתובבנו במתחמי קניות ופסטיבלים, התפעלנו מהמבנים הנוצצים ומהגודל העצום, נהננו ממופע המזרקות למרגלות הבורג' ח'ליפה, שכרנו אופניים ונסענו בטיילת של אבו דאבי, הרחקנו לעבר הגבול עם עומאן, ואפילו ראינו משחק (לא משהו) של ג'וקוביץ וחצי משחק אחר (טיפה יותר טוב) של אנדי מארי.
אנחנו כמובן שאפנו לאזן בין האטרקציות והמגדלים הנוצצים לבין החוויה האנושית והמקומית, ואני חושב שבגדול הצלחנו. כמובן שהיו עוד מקומות שטרם ראיתי ושהייתי שמח לראות, ואני אכן מקווה שזה יקרה בפעם אחרת.

מי שירצו המלצות - מוזמנות ומוזמנים להתייעץ איתי.

--

אפילוג

ביום חמישי הגיעו שני חובשי כיפה לתערוכת האקספו המתקיימת בדובאי השנה. לאחר יום שלם שבו סיירו בין היתר בביתנים של ישראל והרפובליקה האסלאמית של איראן, הגיעו השניים לביתן של עיראק. בתום הסיור, שכלל הדרכה מקוצרת בין הפרת והחידקל ולגימה של תה עיראקי, התיישבו השניים בחלק האחרון של הביתן ובו זמר מעיראק בשם סיף שאהין הקדיש להם את השיר "אם תזכרי אותי סיוון," כאשר ברקע רצו תמונות של עיראק ומסופוטמיה.

היינו כחולמים.

مشكور يا إمارات ، ما قصرتي!
#إسرائيلي_في_الإمارات

עלי ח'אמנהאי התבטא באשר למלחמת האזרחים המתחדשת בסוריה. בחשבון הטוויטר שלו בערבית, כתב המנהיג העליון פלוס פלוס (עם הקובץ) של הרפובליקה האסלאמית:

"הקבוצות התכפיריות (כינוי גנאי לג'האדיסטים סונים שמכריזים על כל מי שלא כמוהם ככופר, מ"מ) פועלות בדיוק ההפך ממה שהאסלאם דורש. שהרי האסלאם דורש מהמוסלמים שיהיו עוינים את הכופרים ומזדהים ביניהם..."

על כך ענה לו עלי אלבח'יתי, תימני לשעבר שערק משורות החות'ים לפני כשנתיים ומאז מדבר נגדם בכל הזדמנות:

"פלגנות מולידה פלגנות יא אידיוט. מה שמכונה 'ההפיכה האסלאמית' באיראן בהנהגת ח'מיני הוביל לתופעה המוכרת בשם 'הרנסנס האסלאמיסטי', והעובדה שייצאתם את המהפכה שלכם ואת התפיסה הפלגנית שלכם גררה רק סכסוכים ומלחמות בין קבוצות באזור. המשטר האיראני, על הרקע הפלגני שלו, עומד מאחורי רוב הסכסוכים בין הקבוצות באזור."

ייבחן במעשים ולא בדיבורים.

אבל זה כן מאוד מרענן לראות דבר כזה, ותארו לעצמכם איך העולם והמלחמה היו נראים אם זו הייתה הגישה האמריקנית מההתחלה.

אתמול היה יום השנה לפרעות עדן, שפרצו בתימן לאחר ההצבעה על חלוקת הארץ ב-1947 והותירו מאות יהודים הרוגים ופצועים.

בסרטון החשוב הזה של הספרייה הלאומית יש עוד קצת מידע על האירוע המזעזע, שבו ככל הנראה השתתפו מעבר להמונים הזועמים המקומיים גם כמה חיילים בריטיים, שמזכיר לכולנו כמה השנאה המבעבעת כלפי העם היהודי אינה תלויה בדבר, לא בציונות, לא בכיבוש ולא במדיניותה של ישראל.

כמה פרוחמאסים משועממים הפגינו אתמול מול מלון פארק ליין שבניו יורק במחאה נגד שר הביטחון לשעבר גלנט ששהה שם על פי דיווחים.

(שימו לב להאשמה החדשה - יותר מ300,000 מתים, למה לא)

החדשות הרעות באמת - המלון בבעלות קטרית. אז יצא ששוב ישראל שילמה כסף לפטרונית של חמאס. עד מתי

מה קורה בקוריאה?

הנשיא הכריז על ממשל צבאי, אסור להפגין והתקשורת עברה להיות תחת צנזורה צבאית קשיחה.

הטיעון ההזוי המרכזי שלו הוא שהאופוזיציה, שהפרלמנט בידיה בשנים האחרונות, משתפת פעולה עם צפון קוריאה, חותרת תחת הדרום ולא מאפשרת למשול.

(נראה שההאשמה קצת מוגזמת ולא באמת משכנעת אף אחד).

מזמין את הציבור לעקוב אחר שי יגר, גורואית הטוויטר שלי לענייני צפון קוריאה, שאני עוקב אדוק שלה כבר תקופה:

https://x.com/shayyeger/status/1863962215465824633?s=46

איפכא מסתברא ב-3 שניות - הגרסה העזתית

בלוגר פרו ישראלי בשם טל אורן יצר קשר עם אישה שטוענת שהיא עזתית שברחה למצרים.

בתחילת השיחה היא מהללת את חמאס ואת טבח ה7.10 ומקללת יהודים, אבל אז כשהוא מגלה לה שהוא ישראלי ויהודי פתאום הדיסקט מתחלף…

הזיה, אין מילה אחרת.

מוזמנים לפרגן לו בלינק הבא:

https://x.com/travelingclatt/status/1864299354766315768?s=46

ובינתיים בצרפת: הממשלה שהקים מקרון הפסידה בהצבעת אי אמון בפרלמנט. יהיה עליו למנות ראש ממשלה חדש בהקדם.

עוד קצת מידע -

מסתבר שהצבעת אי האמון עברה ברוב של 331 קולות של חברי פרלמנט מהימין והשמאל שהתאחדו והכשילו את התקציב שניסה ראש הממשלה מישל ברנייה להעביר.

מקרון יצטרך לעשות שמיניות באוויר כדי להשביע ממשלה שתשביע את רצונם של כמה שיותר חברים בפרלמנט. על פי החוק הצרפתי, לא ניתן לצאת לבחירות חוזרות לפרלמנט עד לחודש יוני 2025 - שנה לאחר תאריך הבחירות הקודם, שלהזכירנו היו בכלל בחירות בזק שמקרון יצא אליהן ולא בדיוק הרוויח יותר מדיי.