מיצג בטיימס סקוור בניו יורק לרגל יום המלחמה באלימות נגד נשים שיצויין היום (25.11) -

״נשים ישראליות חטופות בעזה, דרשו את שחרורן!״

לא בלתי משעשע -

השופר החזבאללונר עלי מרתצ׳א כתב בציוץ באנגלית קלוקלת ״לבנון לא יכולה שלא להיות מובסת״ (במקום ״לא יכולה להיות מובסת״).

דו״צ בערבית אדרעי עלה על הטעות וכתב לו: ״עדיף שתישאר עם פרסית, לפחות כך תסב נחת לאדונים שלך״

שמח לשתף כאן את הראיון שקיימתי עם גאזל שארמהד, שאביה נחטף בידי המשטר האסלאמי בעת ששהה בדובאי לפני ארבע שנים, ושלפני כחודש הודיעו גם על הוצאתו להורג.

כשאביה נחטף, שארמהד עזבה הכול והפכה פעילה למענו ולמען חטופים אחרים. בראיון היא סיפרה על המודל העסקי של משטרים כמו המשטר האסלאמי באיראן, שחוטפים אזרחים מהמערב וסוחטים את הממשלות שלהם כמקור הכנסה.

היא גם מספרת על התסכול שחשה כשהייתה צריכה להילחם בתקשורת העולמית כדי שלא יחזרו על הנרטיב לפיו אביה הוא ״טרוריסט״ מבוקש בידי המשטר, וקוראת לעולם להילחם בחוטפים - ולא במי שנלחמים כדי להשיב חטופים לבתיהם.

מוזמנים לקרוא עוד בלינק הבא:

https://www.jpost.com/middle-east/article-830685

תמיד רציתי סרטון שלי כראש מרחף עם אוזניות וכתוביות מתחלפות למטה..

מוזמנים להאזין לפרק של הפודקאסט ״אסכת״ של נעם בנעט ובו ניסינו לענות על השאלה מהי אנטישמיות, היכן מוצאים אותה בעולם המוסלמי, ומה אפשר לעשות איתה הלאה?

לא לשכוח לדרג, להגיב ולשתף

https://open.spotify.com/episode/1FcxBXZh8BeKxWFoZT6pKT?si=F35SX2kSQ46S7Vx-QcQo3Q

ח׳אמנהאי קורא להרוג את נתניהו

https://x.com/iran_news9/status/1861354384958853257?s=46

מחשבות בלתי מסודרות על הפסקת האש

היום כשרפרפתי קצת ברשתות ראיתי את הכותרות, שברוב המקומות נפתחו במילים ״לאחר 14 חודשי לחימה״.

וזה נכון, 14 חודשים של לחימה הם זמן רב מאוד. זה מתיש, זה מחליש, וזה אוזק את הכלכלה, הביטחון ויחסי החוץ לחזיתות.

—

האמת היא שאני לא מצפה ממי שהביאונו עד הלום שפתאום יקבלו הארה ויחליטו החלטות פורצות דרך. הקונסצפיה של ראשי המערכת המדינית והביטחונית התגלתה במערומיה בשבעה באוקטובר, וכששחקנים נמצאים יותר מדיי זמן על המגרש הם כבר מגיעים עם תפיסות מקובעות והרבה יותר קשה להם להמציא את הגלגל מחדש.

אבל לעניות דעתי לא מדובר במצב רע. ניתוק אחדות הזירות שעליה נשבע נצראללה שר״י, במידה שימונף בצורה נכונה בידי מערכות ההסברה (הקיימות בקושי) של המדינה, יוכל גם לפגוע בחזבאללה בצורה קשה בחזית הפנימית על כך שכשלה בעמידה בהתחייבותה.

שרשרת המהלומות שהונחתה על חזבאללה, שהיא כמעט פלאית בהתחשב בהססנות הנהוגה במחוזותינו, הותירה את הזרוע האיראנית מדממת ומתחננת להפסקה. בלבנון כבר פחות פוחדים לצאת גלויות נגד כנופיית סוחרי הסמים של ח׳אמנהאי, והפופולריות שלהם בשפל חסר תקדים - למעט כמובן במעוזים הרגילים.

—

הישגי המלחמה לא יהיו שווים כלום אם נשוב ל6.10 כמובן. אני מהסבורים שהיה על ישראל להתעקש שהפסקת האש תכלול הכרה לבנונית בישראל בדרך להסכם שלום, על אפם ועל חמתם. ממש כמו שעשו החבר׳ה הטובים בסוף מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

אבל אין לדעת מה הכין לנו ביידן בחודשיים האחרונים לנשיאותו, וגם טראמפ כבר הבהיר שהוא כאן כדי לעצור מלחמות ולא כדי לאפשר להן להתמשך.

—

חשוב מאוד לשמוע את התסכול של תושבי הצפון ונבחריהם. 14 חודשים שהם מחוץ לבית במקרה הגרוע או מטווחים ללא הפסקה במקרה היותר גרוע, והשבוע גם התפרסם שאין רישום רשמי של הנזקים שנגרמו לישובים בצפון כך שאפילו אין דרך לדעת מה היקף ההפסדים וכמה זמן ייקח השיקום.

ולצד זאת אין ערך בדרישה להמשיך בלחימה אם זה רק לצורך המשך הלחימה. לצה״ל היו משימות להשיג בלבנון, ולמרות הפיתוי והמנהג שפושה ברחבי המגזר הציבורי - אין עניין בייצור משימות חדשות רק כדי להעביר את הזמן.

—

אין לנו אלא לקוות שההסכם הוא עצירה טקטית בדרך לטיפול באיום הגדול באמת, כפי שמבטיחים שם בחלונות הגבוהים. ואם זה יקרב אותנו להשיב את החטופים הביתה, מה טוב.

בשורה התחתונה יש כאן הזדמנות רצינית לערער את האיום של הרפובליקה האסלאמית, וכולי תקווה שהקברניטים לא יאפשרו לה להתעצם מחדש ולא ייתנו להזדמנות לחמוק להם מבין האצבעות.

והנה זווית אחרת - הסנאטור טד קרוז (רפובליקני, טקסס) טוען שממשל ביידן איים על ישראל שימנע אספקה של נשק שישראל זקוקה לו מול חזבאללה ואף בהטלת אמברגו על ישראל באו״ם - ובכך לחץ על ישראל להסכים להפסקת האש.

לא שונה מהשמועות שרצות ברשת. יש לו כמובן סיבות פוליטיות להגיד את זה, אבל קשה לי להאמין שאין בכך גרעין של אמת.

מתאם מעניין בין שם החשבון לבין התוכן שהופץ בו

הכתבת הדיל עויס, סורית במקור שמתגוררת בארה״ב ושהייתה פעילה בהפגנות הראשונות נגד אסד לפני יותר מעשור, כותבת על הצלחות המורדים בסוריה:

״הציר הזה מתגלה כחלש יותר מקורי העכביש…״

זו הסיבה שמרלין עדכן קצת פחות בשבוע האחרון. אך אל דאגה, בקרוב חוזרים ארצה ועם כוחות מחודשים

חג לאומי שמח לידידתנו מדינת איחוד האמירויות.

היום לפני 53 שנים חתמו שש אמירויות קטנות על הסכם להקמת מדינה אחת - אבו דאבי, דובאי, שארג׳ה, פוג׳יירה, אום אלקיוין ועג׳מאן - בהובלת משפחת אאל נהיאן מאבו דאבי, ובסגנות של משפחת אאל מכתום מדובאי. שתי אלה הן הנסיכויות החזקות ביותר, וגם כיום הן שומרות על בכורה מדינית, חברתית וכלכלית.

כמה חודשים לאחר מכן תצטרף גם האמירות השביעית, ראס אלח׳ימה, למדינה החדשה.

איחוד האמירויות היא סיפור מרתק של חברה מסורתית שעברה תהליך מואץ מאוד (מאוד) של מודרניזציה ותיעוש, והפכה מאוסף של כפרי דייגים קטנים לכוח מדיני צבאי וכלכלי משמעותי.

כמו שכנותיה גם היא נשלטת בצורה מוחלטת בידי משפחות מלוכה, ורוב אוכלוסייתה מורכבת מעובדים זרים שאינם בדרגת אזרחי המדינה, שזוכים ליהנות משירותים חינמיים מגיל לידה ועד המוות. ויחד עם זאת, בניגוד לכמה משכנותיה הנבזיות, איחוד האמירויות החליטה לחרות על דגלה אתוס של דו קיום, סובלנות ושלום - וזה המסר שהיא נושאת בימינו.

בהקשר הזה, מוזמנים לקרוא את הפוסט הבא שכתבתי לאחר הביקור שלי במדינה לפני כשלוש שנים:

—

רשמים מאיחוד האמירויות - אזהרת פוסט ארוך מאוד

פרולוג

ביום שני הגיעו שני חובשי כיפה צעירים לנמל התעופה של דובאי ושכרו רכב קטן. הם עשו את דרכם לסיור במסגד הגדול על שם השיח' זאיד בבירה אבו דאבי. בדרכים זיהו השניים פוסטרים גדולים המקדמים את הסרט החדש בכיכובה של גל גדות, ובמחסום שבין אמירויות דובאי ואבו דאבי חייכו אליהם החיילים המקומיים כשהגישו להם את הדרכונים הישראלים, הציצו בתוצאות בדיקות ה-PCR שלהם, וברכו אותם לשלום.

הייתי צריך קצת זמן כדי לתת להבנה הזו לשקוע, אבל עד לפני שנה וחצי סצנה כזו הייתה בעיקר הזיה סוריאליסטית, והנה קם הדבר ונהיה. היינו כחולמים.

בשבוע שעבר יצאתי עם חבר יקר לטיול של 5 ימים באיחוד האמירויות לכבוד יום הולדת 30 שלי שחל לא מזמן. היה מהנה, מתיש, מגניב, ובעיקר מלא תובנות - ואשמח לשתף עמכם ארבע מהן בפוסט הארוך מאוד דלהלן.

--

1. האנשים

הרבה נכתב על כך שצריך לחפש את המקומיים בזכוכית מגדלת, וגם אז לא תמיד יש איתם אינטראקציה. מבחינת האוכלוסייה, דובאי הרגישה לנו קצת כמו סניף של מזרח אסיה. הנתונים ששמענו היו שבעיר דובאי יש רק 7% אמירתים (צ"ל: אמאראתים), כשבכל מדינת איחוד האמירויות הערביות יש כ1.5 מיליון אמאראתים ו8.5 זרים.

התושבים הזרים הם, ובכן, תושבים זרים, נמצאים במקום על ויזת עבודה שצריכה להיות מחודשת כל שנתיים ותלויה בכך שיש להם מקום עבודה מסודר. הם נמצאים בכל מקום: מוכרים בחנויות, נהגי מוניות, סדרנים בקניונים, מנקים, מתדלקים, פקידים בבנקים ובבתי מלון, מדריכים מקומיים, ועוד ועוד. משיחות עם כמה זרים שהתגוררו באמירויות משך שנים ארוכות הבנו שהם הגיעו לשם בחיפוש אחר הכנסה ואיכות חיים טובה יותר, ואכן מצאו אותה שם.
שפת הדיבור העיקרית בדובאי היא, אם כן, אנגלית. וכאן אני מוכרח לציין שבאופן אירוני, יצא לי לדבר יותר פרסית במהלך הביקור שלנו, מאשר ערבית. באופן כללי הביקור היה מפגש אנושי מרתק שמבהלכו היגגנו עם אפגנים, איראנים, עיראקים וסעודים שהסתקרנו מאוד (וגם זמר עיראקי אחד ששר לנו שיר בעברית), כמו גם אוזבקים, הודים, בנגלדשים, פקיסטנים, ועוד.

המקומיים, אזרחי איחוד האמירויות, זוכים לשלל זכויות חינמיות, מדיור ועד השכלה ומחשמל ועד מים. ראינו אותם ביציאות משפחתיות בערבים (עד שעות די מאוחרות בלילה, אפילו אחרי שעת השינה הרגילה שלי), באתרי תיירות בעלי חשיבות תרבותית אמאראתית, ובמקומות "משטרתיים" יותר כמו ביקורות דרכונים ומחסומים, כדוגמת זה שהוקם בין אמירות דובאי לאמירות אבו דאבי בשל הקורונה.

לשמחתי הרבה יצא לי להכיר חברים מהאמירויות עוד לפני כן, כך שזכינו לחוות גם חוויה מקומית דווקא נדירה. חבר מקומי יקר, הוא מהנדס אוויר וחלל או משהו מפוצץ שכזה, בחור משכיל, נעים הליכות ודי תותח באופן כללי. הוא גם אחת הפנים האמאראתיות החשובות בקידום היחסים עם ישראל: הוא מייעץ לנציגויות שלנו שם, משתתף פעיל בפגישות עם גורמים מדיניים ועסקיים, ואף בדרך להקים מועצת צעירים משותפת למדינות הסכמי אברהם אנשאללה.

באחד הימים לקח אותנו (מה זה לקח? אירח, הסיע, השיג מדריכים, שילם על האוכל - הכול הכול. שוכראן חביבנא) לסיור בעיירה אל-עין, שנמצאת שעה וחצי דרומה מדובאי, באמירות אבו דאבי. ממש על הגבול עם עומאן. בסיור נהננו מהמרחק מהעיר הגדולה, מאתרי המורשת והחקלאות המדברית המרשימה, ומהנופים ההרריים העוצמתיים. על בסיס השיחות המרתקות שהיו לנו עם בנושאים פוליטיים וחברתיים, ומהחיוכים וה'שלום' שקיבלנו מדיי פעם כשראו אותנו המקומיים עם כיפה, הבנו שהאמון המלא של האמאראתים בהנהגה שלהם הוא שהקל על תהליך הנורמליזציה עם ישראל, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

--

2. האתוס

איחוד האמירויות הוקמה ב-1971 ביוזמתו של האב המייסד, שיח' זאיד בן ח'ליפה ממשפחת נהיאן, שהביא לאיחודן של שבע אמירויות קטנות לכדי מדינה אחת. הגדולה שבהן היא אבו דאבי, ובה נמצאת גם עיר הבירה בעלת השם הזהה. אבו דאבי היא הכוח הפוליטי והצבאי החזק במדינה, והעומד בראשה, שיח' ח'ליפה בן השיח' זאיד אללה ירחמו, הוא גם המושל בפועל של איחוד האמירויות [מאז הוא הספיק ללכת לעולמו ויורש העצר שיח׳ מחמד בן זיד תפס את מקומו]. האמירות דובאי, ובעיקר בירתה דובאי, היא המנוע הכלכלי והתיירותי, סצנה סמי-מערבית שלמה שמאפשרת למבקרים להיות בלי ולהרגיש עם: לחוש שהם נמצאים במדינה ערבית, אבל למעשה גם קוסמופוליטית ומתירנית יחסית. משפחת מכתום העומדת בראש אמירות דובאי מחזיקה גם היא בסמכויות פוליטיות נרחבות. באמירויות הנוספות, שהן מעט מסורתיות יותר, לא יצא לנו לבקר לצערי הרב מאוד מאוד, אבל בהחלט אשמח להגיע ולרחרח גם בפוג'יירה, עג'מאן, ראס אל-ח'ימה, אום אל קיויין ושארג'ה.