*לצערי הרב מאוד*

אני עוקב אחרי הסיפור הזה כבר כמה ימים ולא בדיוק מאמין -

מסתבר שישראל רכשה מרוסיה חיטה שנקצרה משטחים שנכבשו מאוקראינה במהלך המלחמה הנוכחית - לפחות בשני משלוחים שונים.

עכשיו מילא שזה מעשה שמדינות אחרות מסרבות לעשות בקטע מוסרי לאור הפלישה הרוסית הנפשעת. הבעיה המהותית בהקשר של נושאי העיסוק של הערוץ היא - שמדובר בצינור חמצן (קטן אמנם אבל בכל זאת קיים) לרוסיה, שמתדלקת את איראן ועושה שימוש בכטבמים איראניים נגד אוקראינה.

במילים אחרות, ייתכן שבאמצעות הרכישות האלה - ישראל מממנת בעקיפין רכישה רוסית של נשק איראני, באופן שמחזק בתורו את איראן.

זלנסקי אגב מינף היטב את התקיפות האיראניות במפרץ וחתם על שורה של הסכמים ביטחוניים עם מדינות המפרץ ועם ארה״ב למאבק בכטבמים האיראניים, כפי שכתבתי כאן.

היחסים בין ישראל לרוסיה מורכבים גם בגלל הקהילה היהודית במדינה וגם בגלל התלכדות אינטרסים בהקשר הסורי והאנטי-תורכי. ויחד עם זאת אני מאוד מקווה שהמשלוחים הללו ייפסקו כי על פניו מדובר גם בכתם מדיני וגם במעשה איוולת ביטחוני.

מרלין מעדכן בטלגרם

ככה עושים את זה

במהלך השבוע התבשרנו שמדינות שונות באזור מנסות לבחוש בשיחות בין ישראל ללבנון עד כדי מניעת הגעה להסכם. פה ושם עלו דיווחים על התערבות מצרית, סעודית ותורכית- שניסו לשכנע את מדינת הארזים להציב קווים אדומים או סתם לתקוע מקלות בגלגלים של ההליך.

אבל איחוד האמירויות? הנה ציוץ מהיום, בו שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד (המכונה גם ABZ) התקשר למרקו רוביו כדי לחזק את ידיו על הניסיונות להביא שלום בין ישראל ללבנון.

היום גם פורסם שישראל פרשה מערכות כיפת ברזל באיחוד האמירויות שסייעו ביירוט כטבמים וטילים איראניים, וגם שאבו דאבי שוקלת מחדש קשרים עם מדינות שונות ואף עם הליגה הערבית כי בעקבות התקיפות האיראניות והשתיקה הערבית היא גילתה מי אויב ומי חבר לעת צרה.

ללמדכם את ההבדל בין מי שבוחש ונוטש לבין מי שפועל באומץ ובתעוזה.

אחלה איחוד האמירויות.

מרלין מעדכן בטלגרם

הזירה התימנית והמאבק לשליטה בים האדום: מכסים, אגרות, וקמצוץ דיפלומטיה כושלת

(פורסם באתר בשבע)

למרות השקט היחסי בעת המלחמה העצימה באיראן, הזירה התימנית-החות'ית נמצאת בתקופה של תמורות שמשפיעות על המצב הביטחוני והכלכלי לא רק בתימן, אלא גם במרחב הים האדום ובסביבה הבין-לאומית הרחבה.

אחד הצעדים המטרידים שמסתמנים כעת הוא האיום של החות'ים להטיל אגרות מעבר על ספינות החולפות בבאב אל-מנדב. כפי שדווח על ידי חברת האבטחה הימית הבריטית Ambrey, החות'ים שוקלים בזמן האחרות להקים מנגנון לגביית תשלומים מכלי שיט העוברים במצר - כל כלי השיט, למעשה. במידה ויושלם המהלך, מדובר בהמרה של שליטת החות'ים בבאב אל-מנדב מכלי אד-הוקי להפעלת לחץ על ישראל - לשליטה כלכלית-גיאופוליטית מלאה, שעשוי לערער עוד יותר את חופש השיט האזורי.

אין ספק שהידיעות הללו על הכוונות החות'יות באות בהשראתה של איראן, שפועלת באופן דומה במיצרי הורמוז כבר שבועות ארוכים. ממש כמו הפטרונית-השותפה שלהם בטהראן, החות'ים עשויים להקים מערכת סחיטה ימית מאורגנת שתחייב כל אונייה חוצה לשלם אגרה או סנקציות, באופן שיחזק את הכלכלה שלהם וימצב את שליטתם בנקודת חנק אזורית קריטית.

עם זאת, התנהלות זו של החות'ים איננה דבר חדש. בעבר התפרסמו דיווחים לפיהן מדינות שונות כמו סין, רוסיה ואפילו ונורווגיה מיסדו קשרים רשמיים עם החות'ים במטרה להבטיח מעבר בטוח לאוניותיהן במיצרי באב אל-מנדב. לצד הדיווחים על מדינות ששילמו שוחד לאיראן בהורמוז לאחרונה - העזת הפנים של החות'ים מוכיחה כי מי שיסכין לביריונות וסחטנות באזור אחד של העולם, ימצא עצמו מהר מאוד מתמודד מול התנהלות דומה באזורים קריטיים אחרים. במילים אחרות, הנרמול העולמי של האיום החות'י מלכתחילה עוד בנובמבר 2023 השפיע על איראן בהתנהלותה הנוכחית - באופן שמהדהד גם היום באזורים אחרים בעולם.

ואם כבר בנירמול פוליטי של החות'ים עסקינן, אי אפשר שלא לציין את השיחות שהתקיימו בשבוע שעבר באחד ממטות האו"ם בירדן בין גורמים סעודיים לבין בכירים חות'יים. כזכור, החות'ים תקפו מספר פעמים בסעודיה ובאמירויות ועד היום הם ממשיכים לראות בסעודים אויב משמעותי ולאיים בגלוי על ריאד. לאחר מספר מבצעים צבאיים שבהם כשלה בהשגת הכרעה, ולאחר שדאגה לחסל לחלוטין את הנוכחות האמירתית בדרום תימן שהייתה יכולה לסייע בדחיקת רגליהם של החות'ים - סעודיה החליטה לעבור למסלול דיפלומטי, שגם הוא לא בדיוק מצליח להדוף את החות'ים. אמנם מטרת השיחות הגלויה הייתה קידום דה-אסקלציה במצב הביטחוני לטובת תושבי תימן, אך המראה של בכירים סעודיים וחות'יים כשווים בין שווים מספק גושפנקה פוליטית וניצחון תודעתי יקר ערך לארגון "אנצאר אללה".

בין החות'ים לסלפים

מסלול נוסף של התחזקות החות'ים בתימן מתרחש בחזית הפנים, והוא נוגע ליחסים מול מפלגת אל-אצלאח, סניף האחים המוסלמים במדינה. על פי פרסומים שונים, למרות חילוקי הדעות והלחימה בין הפלגים הניצים, בזמן האחרון נראה שבאזורים שתחת שליטת אל-אצלאח יש ניסיון להפעיל לחצים על עיתונאים כדי למנוע ביקורת כלפי החות'ים ולהכשיר לבבות לקראת התקרבות מחודשת ביניהם. התקרבות כזו עשויה להעיד לא רק על הפרגמטיות המוכרת של האחים המוסלמים, אלא גם על שינוי בטקטיקות של הפלג השיעי, השואף לבסס את מעמדו ולהשיג לגיטימציה שלטונית באמצעות שמירה על יחסים תקינים עם פלגים סוניים מתחרים.

באופן מעניין, בימים האחרונים גם עלו דיווחים על כך שארה"ב נמצאת בתהליכים להגדרת אל-אצלאח כארגון טרור, כחלק מהמגמה של טראמפ להוציא אל מחוץ לחוק סניפים שונים של התנועה האסלאמיסטית - מהלך שהחל לפני כמה חודשים עם ההכרזה על הסניפים בלבנון, ירדן ומצרים, ולאחרונה גם סודאן. בהחלט ייתכן שההתקרבות בין האחים המוסלמים לחות'ים בתימן נובע גם מחשש מהכרזה כזו, כך ששתי התנועות המתחרות רואות בארה"ב אויבת או יריבה משותפת להתלכד סביבה.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שהחות'ים ישתפו פעולה עם ארגונים אסלאמיסטיים סוניים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשת"פ הגובר ביניהם לבין ארגון הג'האד הסלפי אל-שבאב שמקום מושבו בסומליה, בצידם האחר של המיצרים. על פי דיווחים שונים, שני הארגונים מחליפים ידע, מתאמים עמדות, ואף עשויים לתאם תקיפות משני צידי המצרים נגד מטרות מערביות או ישראליות.

לאיומי החות'ים ואל-שבאב על הים האדום מצטרפים גם האיומים מצד סומליה, שהודיעה לפני מספר ימים כי היא תאסור על אוניות ישראליות לעבור במפרץ עדן ובכניסות לבאב אל-מנדב, זאת כתגובה להכרתה של ישראל בסומלילנד ולמינוי השגריר הישראלי הראשון למדינה.

אמנם לפי ההערכות לסומליה אין יכולות ימיות מספקות כדי לאכוף את האיומים הללו, אך לא מן הנמנע כי הממשלה במוגדישו, שגם היא נוטה לאסלאמיזם ומשמשת מעין מדינת חסות של תורכיה האסלאמיסטית של ארדואן, תסכים למיקור חוץ למימוש האיומים הללו, בהסכמה או בשתיקה, באמצעות ארגונים כמו אל-שבאב או החות'ים. הערכות נוספות מצביעות על כך שסומליה עשויה להסתמך על שיטות "אכיפה" חלופיות כגון כטב"מים כדי להעצים את הסיכון והחשש עבור ספינות ישראליות החולפות במצרים האסטרטגיים.

לסיכום, נראה כי החות'ים ממשיכים לבסס את שליטתם ומחפשים דרכים חדשות להשפיע לא רק על תימן, אלא גם על כל המרחב האסטרטגי שסובב אותה תוך השגת לגיטימציה בין לאומית וחידוש בריתות מקומיות. הזירה התימנית ממשיכה לנפק איומים על ישראל ועל נתיבי השייט העולמיים, אך אלה יכולים להפוך גם להזדמנויות חשובות - כמו שיתופי פעולה פוטנציאליים עם סומלילנד, איחוד האמירויות, אתיופיה, ועוד. בירושלים מן הסתם מקווים שככל שהחות'ים ירהיבו עוז ויאיימו על אותם נתיבי שייט עולמיים - כך תגבר ההבנה בעולם שכניעה לסחטנות ולטרור רק מוליכה לסחטנות וטרור נוספים, וכי אין ברירה אלא לשים קץ לאיום החות'י אחת ולתמיד באמצעות קואליציה רחבה, לחץ צבאי ודיפלומטי, ומדיניות של אפס ויתורים.

מרלין מעדכן בטלגרם

תראו,

העזיבה של איחוד האמירויות (להלן אשתמש בראשי התבות מאע״מ*) את אופ״ק היא די דרמטית.

מי שעקב אחרי התבטאויות בכירים ושופרות אמירתיים בשבועות האחרונים שומע היטב את המנגינה - אכזבה מרה מהסדר הפוליטי בעולם הערבי (והרהורים בעזיבת הליגה הערבית) וגם מהסדר האנרגטי העולמי בעקבות המלחמה באיראן - כך שזה לא הגיע כרעם ביום בהיר.

כמה מספרים כדי לסבר את האוזן - מאע״מ היא (כלומר הייתה) יצרנית הנפט הרביעית בגודלה בתוך מדינות אופ״ק, עם 3.3 מיליון חביות ביום - מעט פחות מאיראן ועיראק, אבל הרבה פחות מה-10 מיליון ביום שמייצרת סעודיה, שמובילה את אופ״ק ברמת העיקרון.

היא גם (הייתה) המדינה החמישית בגודלה מבחינת הרזרבות- עם 113 מיליארד חביות נכון ל-2022 (סעודיה מובילה גם כאן עם פי שלושה בערך).

במילים אחרות, הארגון מאבד שחקנית מאוד משמעותית, שחולשת על חלק משמעותי מייצור הנפט העולמי. השאלה הגדולה היא האם פניה להצטרפות למהלך כלשהו שטראמפ מתכנן כדי לאתגר את אופ״ק (לצד ונצואלה שעכשיו חברה של ארה״ב), או שזו עמדה עצמאית לחלוטין שאינה מחויבת לוושינגטון.

—

אגב מן הסתם יש כאן פרק נוסף בדרמה הבין-ערבית במפרץ. אבו דאבי הרי עוד זוכרת לסעודיה את ההשפלה שריאד כפתה עליה בדרום תימן (ושכתבתי עליה רבות כאן).

מדובר בסטירה מצלצלת למב״ס - בדיוק בזמן שבו הוא מארח פסגה מפרצית בסעודיה. כמובן שאי אפשר לנתק בין אבו דאבי לריאד - גאוגרפית, תרבותית והיסטורית, ורוב הסיכויים שמאע״מ ממילא תזדקק לתשתיות סעודיות כדי להמשיך ולייצא נפט אמירתי כל עוד מיצרי הורמוז סגורים.

ועדיין זאת אמירה משמעותית מצידו של מב״ז גם בהקשר הזה - גם בלי לשבור את הכלים.

(אגב יש לציין שגם קטר עזבה את אופ״ק עוד ב-2019 אבל ממילא הפורטה שלה הוא לא נפט אלא גז.)

בקיצור, מאע״מ שוב מתגלה בתעוזתה, בניציות שלה, במדיניותה העצמאית וביכולת שלה לשחק את המשחק לפי האינטרסים שלה בלי להיגרר אחרי אחרים.

נשמע שהולך להיות מעניין בעולם. מי היה מאמין שתאוות הדם של סנואר תוריד את איראן על הברכיים ותערער את הסדר האנרגטי והערבי.

-

(* מאע״מ - ראשי תבות של מדינת אמירויות ערביות מאוחדת, תרגום מילולי של שמה של המדינה בערבית שנעשה בו שימוש במערכת הדיפלומטית והביטחונית כדי לקצר את הביטוי״ איחוד האמירויות״. תשתמשו גם ובואו נשמיש את זה בכל מקום)

-

מרלין מעדכן בטלגרם

הפרישה מאופ"ק מוכיחה: אבו דאבי מובילה מדיניות עצמאית
(פורסם באתר בשבע)

ההחלטה המטלטלת של איחוד האמירויות לפרוש מקרטל ייצור הנפט אופ"ק שפורסמה אתמול לא באה בוואקום. מי שעקב בשבועות האחרונים אחרי התבטאויות של בכירים ושופרות אמירתיים שמע היטב את הטון: אכזבה עמוקה מהסדר האזורי – הפוליטי והאנרגטי כאחד – לצד הרהורים גלויים על הצורך להשתחרר ממסגרות אזוריות שנתפסות כבלתי רלוונטיות.

כזכור, האמירויות ספגו את האש המשמעותית ביותר מאיראן במהלך החודשיים האחרונים, עם אלפי כטב"מים וטילים ששוגרו משטחי הרפובליקה האסלאמית אל שטחי המדינה הערבית מצידו השני של המיצר. האכזבה והביקורת החריפה של אבו דאבי נבעו מהתחושה שאף הסכם או מסגרת מולטילטרלית מסורתית לא סיפקו הסחורה הביטחונית או האנרגטית (למעט ישראל, שסיפקה ידע ומערכות הגנה אווירית, לפי פרסומים). בהקשר זה, הפרישה מאופ"ק היא אמנם מהלך משמעותי, אבל השיח האמירתי הביע גם ביקורת נוקבת נגד הליגה הערבית וארגונים נוספים, מה שמוביל למסקנה שייתכן שאבו דאבי תודיע על פרישה גם ממסגרות נוספות.

בשורה התחתונה, התחושה באבו דאבי היא שהשקעותיה – הכספיות והמדיניות – לא הניבו תמורה ברגע האמת, וכי "החברים" לא עמדו לצדה כאשר נדרשה לכך – ומכאן שהפרישה מאופ"ק איננה מהלך טכני-כלכלי בלבד, אלא ביטוי לשינוי עומק בתפיסת עולמה הגיאופוליטית.

הביקורת האמירתית, שהובעה בעיקר ברשתות החברתיות ומפי פרשנים מקורבים לשלטון – ולא מפי השלטון עצמו, כמיטב המסורת האמירתית – הופנתה בעיקר כלפי העולם הערבי פנימה. במהלך המלחמה מול איראן, לא רק שמדינות ערביות ומוסלמיות מרכזיות כמו מצרים או תורכיה לא סיפקו גיבוי מדיני או ביטחוני מספק – אלא שהן אף נמנעו מפרסום הצהרות חד-משמעיות נגד התוקפנות האיראנית לשטחה.

בתוך כך, הליגה הערבית הוצגה יותר ויותר ככלי שמשרת אינטרסים מצריים, ולא כפלטפורמה לשיתוף פעולה אזורי אמיתי. ההתפכחות הזו מהרעיון של "סולידריות ערבית" דוחפת את האמירויות לחשוב מחדש על מקומה במרחב – לא כעוד שחקן בתוך מערכת אזורית, אלא ככוח עצמאי שמכתיב לעצמו את כללי המשחק, באופן שהולם היטב את המגמות שמוביל מנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד ממילא.

העובדה שאיראן, שתקפה שוב ושוב מתקני נפט ברחבי המפרץ במהלך שבועות המלחמה, חברה גם היא באופ"ק – היא ללא ספק סיבה נוספת מבחינת אבו דאבי לפרוש מהארגון. לכך מצטרפים גם משקעים עמוקים מול סעודיה, שמובילה באופן מובהק את אופ"ק כיצרנית הנפט הגדולה ביותר וכבעלת עתודות הנפט הגדולה ביותר בקבוצה. למרות הקרבה הגיאוגרפית והקשרים ההיסטוריים, היחסים בין ריאד לאבו דאבי אינם חפים ממתחים: באמירויות לא שכחו את הכוחנות הסעודית שהופנתה נגדם בדרום תימן בתחילת השנה – אז סעודיה פעלה כדי לדכא את כוחות הדרום הנאמנים לאבו דאבי ואף הפציצה אוניות אמירתיות שהגיעו לפרוק ציוד בדרום תימן – וגם לא שוכחים את המחלוקות החריפות עם ריאד בזירות נוספות כמו סודאן וסומלילנד. קמפייני הרשת והתקשורת הארסיים של סעודיה, שהתלוו לאותה כוחנות ואף האשימו את האמירויות בהיותה "סוס טרויאני ציוני" לא נשכחו מלב אף הם.

בהקשר הזה, הפרישה מאופ"ק, היא גם מסר דיפלומטי: אמירה של עצמאות כלפי המנהיגות הסעודית, דווקא בתקופה שבה מוחמד בן סלמאן מבקש לבסס את מעמדו האזורי – ובאותו יום שבו הוא אירח פסגה מפרצית במטרה לתאם עמדות מול טהראן והמו"מ בינה לבין וושינגטון.

מהלך מתואם עם טראמפ?

לא ניתן להתעלם גם מההקשר הגלובלי הרחב יותר. המהלך האמירתי מתרחש במקביל לשורת יוזמות של ממשל טראמפ שמטרתן לחזק את השליטה האמריקנית בנקודות חנק אסטרטגיות ובשרשראות אספקה עולמיות. בשבועות האחרונים ממשל טראמפ חתם על הסכמים וקידם את יחסיה הביטחוניים של ארה"ב עם אינדונזיה, מרוקו והפיליפינים – שלושתן ממוקמות באזורי מפתח ימיים קריטיים, על מיצרי מלקה, גיברלטר ולוזון בהתאמה. לצד פעולותיו במיצרי הורמוז, בוונצואלה, ובעבר הלא רחוק גם בפנמה, טראמפ פועל כדי להגדיל את מוטת שליטתו בשוק האנרגיה ובנתיבי הסחר, ובייחוד באזורים קריטיים ליריבתו המסורתית, סין.

בהקשר זה עולה השאלה האם הפרישה האמירתית, שללא סופק פועלת לטובת שוק הנפט האמריקני, מתואמת עם וושינגטון כחלק ממהלך רחב יותר לאתגר את אופ"ק ולפצל את מוקדי השליטה בשוק הנפט העולמי – במיוחד לקראת המפגש המתוכנן בין טראמפ לשי ג'ינפינג בעוד כשבועיים, שבו סוגיית האנרגיה עשויה לעמוד במרכז.

לצד זאת, גם אם יש תיאום כזה, לא נכון לראות באמירויות שחקן פאסיבי. להפך: אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות החוץ האמירתית בשנים האחרונות הוא היכולת להוביל מגמות, ולא רק להצטרף אליהן. הפרישה מאופ"ק, הפעילות הכלכלית בסומלילנד וכמובן הובלת הקו להצטרפות להסכמי אברהם משקפים כולם את אותה תעוזה אסטרטגית אמירתית – נכונות לשבור מוסכמות, לאתגר מסגרות קיימות ולפעול באופן עצמאי גם במחיר של חיכוך עם שותפים מסורתיים, באופן שמשרת את היציבות האזורית, מאתגר שחקניות מערערות כמו האחים המוסלמים והחות'ים, ומשרת את האינטרס האמירתי באופן מובהק.

בסופו של דבר, המהלך האמירתי מצביע על מגמה רחבה יותר: התפוררות הדרגתית של הסדרים אזוריים ישנים ועלייתם של שחקנים שמעדיפים גמישות, עצמאות ובריתות אד-הוק על פני מחויבות למוסדות רב-צדדיים. עבור ישראל, מדובר גם בהזדמנות וגם באתגר: מצד אחד, איחוד האמירויות נמצאת במצב של חיפוש אחר שותפים אמינים, ומכאן שהיא עשויה להעמיק את שיתוף הפעולה עם ירושלים כפי שדווח שאירע במהלך המלחמה. מצד שני, התרחקותה מהעולם הערבי עלולה להגביר את הבידוד שלה באזור, ובכך גם את יכולתה של ישראל להתקרב לעולם הערבי דרך הקשרים עם אבו דאבי. כך או כך, הפרישה מאופ"ק היא לא סוף הסיפור – אלא סימן לשינוי עמוק יותר בכללי המשחק במזרח התיכון.

עוד ציוץ של הביביסי לפנתיאון הבושה, הפעם בעקבות פיגוע הדקירה בשכונת גולדרס גרין בלונדון -

"שני אנשים נדקרו בגולדרס גרין בלונדון, בריטניה, וגבר נעצר - כך לדברי גוף ביטחון יהודי".

לפחות באתר הם תיקנו ל"שני יהודים נדקרו". אבל הציוץ עדיין באוויר והוא, כמה מפתיע, סגור לתגובות.

להקיא 🤮

מרלין מעדכן בטלגרם

ואפרופו יהודים ששולטים בדברים -

משתף איתכם כאן סרטון של ג׳וזף כהן התותח מ- Israel Advocacy Movement, שמצליח גם להטריל וגם לייצר דיאלוגים מעניינים מאוד עם בלוגרים אנטישמיים מימין ומשמאל ומאסלאמיזם.

כאן הוא לקח את זה לרמה גבוהה מאוד עם המון הומור והיפוך טענות שפוגע בול בפוני, לרמה שגם האנטישמי בצד השני הודה שהוא צריך לחפש יהודים פחות משכילים ממנו.

ממליץ בחום לעקוב אחריו בפלטפורמות השונות:

https://x.com/israel_advocacy?s=21

מרלין מעדכן בטלגרם

יש רחש בחש בקרב שופרות אמירתיים - טיזינג על פתיחת שגרירות ערבית ראשונה בסומלילנד.

אני לרוב לא אוהב להסתמך על שמועות אבל בפעם שעברה שהם זמזמו משהו על החלטות היסטוריות - מאע״מ הודיעה שהיא פורשת מאופ״ק, כך שאולי גם הפעם זה הכיוון.

האמירויות וסומלילנד ניהלו עד כה יחסים טובים גם בלי הכרה רשמית, עם חברות אמירתיות שמנהלות נמלים ועסקים נוספים בסומלילנד.

אם אבו דאבי אכן תתקדם לעבר הכרה, מדובר יהיה בצעד משמעותי מאוד מבחינת המחוז הבדלני שעד כה הוכר רק בידי ישראל וטאיוואן, שיסייע מאוד במלחמה החות׳ים ובהבטחת חופש השייט בים האדום.

מצד שני, זה יהיה צעד מאוד מרחיק לכת מבחינת מאע״מ, שכן כשישראל הכירה בסומלילנד - מדינות ערב התייצבו באופן גלוי ותקיף נגד מה שהם כינו ״פגיעה בשלמות טריטוריאלית של מדינה ערבית״ (כלומר, סומליה).

במילים אחרות, הכרזה על הכרה כזאת עשויה להביא את אבו דאבי להרחיב את הקרע מול מדינות ערב האחרות ולהיות מוקעת כמעין ״אחות מצורעת״, כמו מצרים אחרי החתימה על הסכם השלום עם ישראל.

מצד שני, איומים כאלה מעולם לא עצרו את המנהיג בעל החזון מוחמד בן זאיד, וכבר שבועות ארוכים שאנחנו שומעים מאבו דאבי קולות של זעם וביקורת כלפי מדינות ערב על כך שלא סייעו לאחיותיהן במפרץ מול הבריונות האיראנית - ואף הרהורי כפירה בדבר עזיבת הליגה הערבית.

משער שנהיה חכמים יותר בימים הקרובים כשנראה לאן הדברים הולכים. מה שבטוח, יהיה מעניין.

מרלין מעדכן בטלגרם

זה ציוץ טוב -

מסתבר שבאלג׳זירה פורסם טור דעות שמצביע על ״המציאות הג׳נוסיידית שמאחורי סצנת מסעדות היוקרה בעזה״.

אכן עלילת דם מהתמוהות ביותר.

מרלין מעדכן בטלגרם

דף המסרים האמירתי ברשתות: 4 במאי הוא ה-7 באוקטובר שלנו, ואיראן יתחרטו על כך.

מרלין מעדכן בטלגרם