״העם בישראל הפגין חוסן, מחויבות והקרבה מעוררות הערצה - שלא נראו במערב מאז מלחמת העולם השנייה״.

מליסה צ׳ן, עיתונאית סינגפורית שגם כותבת בעיתונות האמריקנית, נכחה בישראל בעת המלחמה נגד איראן, וכתבה ציוץ מאלף על החוויות שלה:

—

״עכשיו שהכול מאחורינו, אני יכולה לדבר בחופשיות על כמה מהדברים שלמדתי - לאחר שמצאתי את עצמי בטעות באזור מלחמה, מסתתרת עם ישראלים ותיירים אחרים במקלטים בתל אביב:

- נראה שלקיתי בהערכת חוסר את כוחו של קשר הטראומה

- ההתעקשות של הישראלים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר בתנאים הכי לא אפשריים היא באמת משהו שצריך להעריץ

- יש לאדם יכולת להיכנס למרחב של שינה חלקית, לשלב בין עולם הערות לעולם השינה - כדי לוודא שלעולם לא יפספס אזעקה

- רמות הקורטיזול והאדרנלין הגבוהות הופכות לבסיס הקיום החדש של האדם, והמודעות לכך הולכת דועכת

- כל מטח הוא משחק רולטה רוסית. הידיעה שהחיים שלך נתונים לחסדי הטכנולוגיה והגורל משנה לצמיתות את הכימיה של תאי המוח שלך

- יש משהו חזק בלשהות במקלט בזמן שטילים היפרסוניים מתעופפים מעל. אתה מסתכל על האדם שאתה נמצא איתו במקלט - האם זה האדם שאני רוצה לחלוק איתו את האימה מההכחדה הקרבה? האם חייתי טוב? האם התייחסתי נכון למשפחתי ולחבריי? האם סלחתי?

- למרות שפחדתי בכמה הזדמנויות, אני עדיין רואה בכך זכות של פעם בחיים להיות עדה להיסטוריה בהתהוות

- לא ניתן להסביר לעומק את ההרגשה של סכנה אמיתית בחברות הבטוחות והמשגשגות שלנו. זה ממריץ אותך ומכריח אותך לזנוח את כל האמונות האוטופיות והמותרות

- מעורר השראה לראות צעירים מפגינים תכונות שלא נראו במערב מאז מלחמת העולם השנייה - חוסן, מחויבות והקרבה

- ההבדל בין מה שאירע בפועל במלחמה הקינטית לבין הדיווחים במסגרת מלחמת המידע היה מובהק; יותר מדי שקרים הופצו בערפל המלחמה שקל מדי להאמין להם (איזה יוזר פופולארי טען בביטחון ששליש מתל אביב נהרסה, בעוד שיכולתי לראות במו עיניי שזה בבירור לא המקרה)

- יש הרבה יותר מגוון דעות בתוך ישראל ממה שנראה מבחוץ

- הקונצנזוס המשותף והיסודי שנחקק בתודעת היהודים בגלל ההיסטוריה העמוקה שלהם ותחושת העצמי שלהם - הוא כוח גדול שהמערב זקוק נואשות ללמוד ממנו.״

—

מרלין מעדכן בטלגרם
https://t.me/MerlinMeadken

בטהראן כבר הספיקו לתלות פוסטרים של בכירי משמרות המהפכה שחוסלו במהלך מבצע עם כלביא.

״שמם ייזכר לנצח, דרכם תימשך - תגובה משמידת ח׳יבר״.

כן, גם כאן איראן מזכירה את הטבח ביהודים מהמאה ה-7. לא הגיע הזמן להתקדם?

אזהרה: עשרת ימי שנאה

אתמול ציינו ברחבי העולם המוסלמי את ראש השנה ההג'רית (1447 לספירה המוסלמית).

בעוד שאצל הסונים אלה ימים רגילים, אצל השיעים עשרת הימים הראשונים של החודש הראשון (מוחֲרֲם) - הם בגדר ימי אבלות, סגפנות, והמון שנאה.

היום העשירי בחודש הראשון, המכונה "עאשוראא", הוא יום הציון לזכר טבח כרבלאא משנת 680, שבוצע בידי מנהיגי המחנה ה"סוני" במחנה תומכי עלי ה"שיעים" (הכינויים במירכאות כי טרם קראו למחנות כך באופן רשמי).

מבחינת השיעים מדובר ביום שמסמל גם אבל על כך שנגזלה מהם באופן רשמי ההובלה של העולם המוסלמי - וגם ביום של חשבון נפש וסגפנות על כך שאבות אבותיהם לא נחלצו לעזרתו של המחנה הנטבח. היום מצוין באמצעות טקסי סגפנות, מופעי המחשה של הקרבות, רייבים של קינות, בכי גברים המוני, והמון המון רגשות אשמה, נקמה ושנאה (גם עשרת הימים המוליכים אל עאשוראא הם בגדר הכנה נפשית לאירוע).

אין לי בכלל צל צילו של ספק שהשנה עאשוראא שיוצא בשבת-ראשון הקרובים, הולך ללבוש נופך של קריאות לנקמה בישראל מצד הציר השיעי. וזה המקום לצלצל בפעמונים ולקרוא לכולם לגלות ערנות ולקחת ברצינות כל בדל של מידע על רצון לבצע ירי או פיגועים כנקמה.

לא ייאמן:

מחוסלי הציר הבולטים בתמונת מחזור עדכנית

שבוע טוב!
הפרק שלישי של סדרת" היסטוריה של המזרח התיכון" מימי הקורונה - עלה!

והפעם נעסוק בשושלות הערביות ששלטו באימפריית הענק המוסלמית - בית אומיה ובית עבאס - וכן בקדושת ירושלים באסלאם.

מוזמנים להאזין, לדרג ולהגיב.

ספוטיפיי:
https://shorturl.at/0pLDH

אפל:
https://shorturl.at/5m7fK

יוטיוב (פחות ערוך אבל לפחות יש מצגת):
https://youtu.be/Erlr7ThLffc

מאסק הטריל השבוע את ח׳אמנהאי.

אחרי שהישיש מהבונקר טען (שוב) שישראל תשלם על התקיפה באיראן, מאסק כתב לו בציניות: ״האם אמריקה היא השטן הגדול או השטן הכי גדול?״

—

מצד אחד משעשע ומעלה חיוך, מצד שני צריך לזכור שתגובות כמו של מאסק רק מעודדות אינטראקציות עם הפרופיל של ח׳אמנהאי, ושמאסק יכול בכל רגע נתון להחליט שהוא מוריד את השאלטר על ״המנהיג העליון״ שמפיץ אנטישמיות ושנאה למערב - ובוחר ביודעין שלא לעשות זאת.

תייר שהיה מגיע היום לעזריאלי וחוזה בעשרות ואף מאות אנשים מכל הסוגים שמחכים בתור המתארך כדי ללחוץ יד, לחייך, להצטלם, וגם לקבל או לקנות ספר -

היה אולי חושב שבראש התור יושב לו כוכב רוק, סופר עטור שבחים, או אליל מקומי.

אך לא, בראש התור עמד מישהו אחר, אחד בשם אלי שרעבי, ששמו, פניו וסיפורו כל כך מוכרים שאין בכלל צורך להרחיב.

והנה לכם שבריר של תמונה בודדת מתוך המציאות הישראלית ההזויה, התמוהה, הקשוחה, מרסקת הלב - אבל הכל כך מרגשת שאנחנו חיים בה.

ומי כעמך ישראל