הציטטה היומית:

"Rassembler les centristes, c'est comme conduire une brouette pleine de grenouilles : elles sautent dans tous les sens."

"לאחד אנשי מרכז [פוליטי] זה כמו לנסות לנהוג מריצה מלאה בצפרדעים – הן קופצות לכל הכיוונים."

- פרנסואה ביירו
François Bayrou

קיוויתי שהבעיה תעלם מעצמה, כיוון שאני מוצא עצמי נזקק לתעצומות נפש גדולות בכדי לכתוב על הצנונית הזו ביירו המכהן כרגע כראש ממשלת צרפת.

סך כל ההישגים הריאליים של ביירו די מסתכמים באפס עגול. כמו ציפי לבני, גם הוא היה ״פוליטיקאי קריירה״ כל חייו. רשמית הוא מנהיג מפלגת מרכז עם השם הכי דבילי שרק אפשר לדמיין - ״מודם״ (MoDem) שזה קיצור של Mouvement démocrate (״תנועה דמוקרטית״) כן, זה פשוט שם גנרי למפלגה גנרית ואפרורית של אנשי מרכז. לא לפה ולא לשם. עוד לפני כן, הוא היה מועמד לנשיאות של מפלגת UDF שכל כך לא שמה עליו בבחירות לנשיאות של 2002 עד שחלק מחבריה קראו בכלל להצביע עבור ז׳אק שיראק. הסקרים חזו שיגרד מלמטה תוצאה של 5% (מי שלא משיג לפחות 5% לא מקבל החזר הוצאות על הקמפיין) במהלך ביקור בשטרסבורג, כשהתחכך בהמון, ילד בן 10 ממוצא אלג׳יראי ניסה כנראה לכייס אותו מה שגרם לביירו להוריד לו סטירה. באופן מפתיע, הקטע הזה דווקא גרם לו להצליח יותר מהמצופה בסיבוב הבחירות ההוא (6.84% - מקום רביעי)

ההישג הכי גדול שלו הוא להגיע מקום שלישי עם קצת פחות מ19 אחוז במערכת הבחירות לנשיאות של 2007. אבל עם מקום שלישי לא הולכים למכולת בצרפת. סרקוזי ניצח את סגולן רויאל (אהובתו של פרנסואה הולנד) בבחירות ההן.

ביירו שוב ניסה לרוץ לנשיאות ב2012 והגיע מקום חמישי בבחירות בהן ניצח פרנסואה הולנד. ביירו פשוט נעדר כל כריזמה או תכנית פרגמטית עבור צרפת.

לאחר שמקרון נבחר לקדנציה הראשונה שלו, הוא הציע לביירו את משרד המשפטים. כחלק מקואליציה של מפלגות המרכז. ביירו נאלץ להתפטר מתפקידו כעבור חודש בגלל חשדות מעילה בכספי האיחוד האירופי - מפלגתו, ״מודם״ -העסיקה עובדים בתור עוזרים פרלמנטריים במימון הפרלמנט האירופי, בעוד שבפועל עבדו עבור המפלגה בצרפת במקום למלא את תפקידם הרשמי בבריסל. אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, הרי שזה כנראה כי זה אחד לאחד ההאשמות שעומדות כיום נגד מארין לה פן. אותו סיפור אותה שיטה. רק שביירו הצליח איכשהו לחמוק מעונש וזוכה מחמת הספק.

מקרון נזקק עכשיו לשעיר לעזאזל חדש שאפשר להעיף מתחת לגלגלי האוטובוס ולשרוף לצרפת עוד כמה חודשים של זמן יקר שאין לה - עד שיוכל לפזר שוב את הפרלמנט לפי סעיף 12 של החוקה - לא לפני ה13 ביולי 2025. מקרון טוען שהוא לא רוצה בזאת אבל לא נראה שתהיה לו ברירה. בכל מקרה, היחידי שלהוט מספיק להיות ראש ממשלה, גם בתנאים כאלה מחפירים הוא ביירו. שמעולם לא ויתר על החלום שלו להיות נשיא צרפת והנה הוא מגשים את הפלאן-בי של החלום שלו סוף סוף. כמה זמן ייקח עד שיעוף גם הוא בהצבעת אי אמון? עדיין לא ברור אבל אם נעקוב אחרי הגרף של משך הממשלות תחת מקרון - כנראה כחודשיים.

את הציטטה הזו הוא אמר ב2011 לפני הניסיון הכושל האחרון שלו להפוך לנשיא צרפת. היא נכונה גם עכשיו. כל מה שיש לו זה מעט מאוד צפרדעים ודי הרבה חסידות משמאל ומימין של האסמבלה שלא תהססנה לטרוף אותו ברגע שתהיה להן הזדמנות.

הכרעת הדין ניתנה הרגע: 20 שנה בפנים לדומיניק פליקו (העונש המקסימלי) על אירגון סדרה של אינוסים בנסיבות מחמירות של ג׳יזל אשתו (בתמונה).

שאר 51 האנסים שנשפטו קיבלו כולם 3-15 שנות מאסר כשהממוצע עומד על כ8 שנים

מנהלתי:
כבר יותר מחודשיים רצופים שיש ״הציטטה היומית״ כל בוקר בשמונה. הפורמט התפתח מציטטה + כמה מילים לביוגרפיות חלקיות של הפרסונות שצוטטו ל0-25 אחוז ביוגרפיה ו75-100 אחוז ״סיפור אישי״. העניין הוא שיש כמה בעיות עם הפורמט הזה. כי מצד אחד הוא מוגבל ל650-700 מילה בערך ולא פעם יש לי הרבה יותר מה לספר או לומר ומצד שני, יש הרבה ציטטות מעניינות שאני לא מביא כי אני לא יכול להתאים להן סיפור אישי יותר. ולכן אני מתכוון להמשיך עם ״הציטטה היומית״ בפורמט הישן (ציטטה + כמה מילים) ואת הסיפורים האישיים יותר או הזכרונות או תובנות - לפרסם בצורה של תקציר + הרחבה בפורמט ״טלגרף״ (הפורמט של הפוסטים הגדולים) ככה אלו שגם ככה ״חפירות הבוקר״ האלה לא אומרות להם הרבה לא יצטרכו לגלגל עיניים ולגלול, אלו שכבר רגילים לציטטה כל בוקר - עדיין יקבלו אותה אבל בגרסה מקוצרת. ואלו שאוהבים את הסיפורים ו/או התובנות - יוכלו לקרוא גרסא פחות מוגבלת שלהם אחרי שיבדקו בתקציר אם הם בכלל בקטע.

win-win-win
לא?
אם יש לכם הצעות אחרות מוזמנים לכתוב לי בתגובות.

אגב, הרבה מכם הגיעו מהפייסבוק או הטוויטר אבל לטובת אלו שלא, יש לי גם טוויטר שבו (בד״כ) יש אפס רעל כי זה בעיקר דיווחים על צרפת. העיקרון שמנחה אותי הוא שכל ידיעה שהיא על צרפת קודם כל מופיעה פה בערוץ ואז מפורסמת (אם בכלל) בטוויטר. מצד שני, כמו שיש פה דברים אקסלוסיביים רק לפלטפורמה הזו, גם שם יש דברים שקיימים רק שם ולא מגיעים לערוץ. לפעמים גם דברים שאני מפרסם בערוץ מפורסמים שם עם הרחבות וגם נוצרים שם טיפה יותר דיונים מפה. בקיצור. אני אשמח שתבואו גם לשם אם אתם עדיין לא שם. כמה שיותר אנשים איכותיים שם - ככה רמת השיח תהיה יותר גבוהה ויהיה פחות מקום לבוטים ומציקנים. וזו גם הזדמנות שלי להודות לכל אלו שהמליצו עליי בטוויטר וכל אלו שכבר שם ועושים טוב. 🤗

https://x.com/ItaiCellier

אם יהיה לי קצת זמן היום אני אספר לכם על כתבת תחקיר ענקית שפורסמה אתמול בלה-מונד על ״מאחורי הקלעים״ של הפמליה של מקרון באליזה. יש שם ג׳וס ולא מעט ממנו.

הציטטה היומית:

"J’ai reçu, Monsieur, votre nouveau livre contre le genre humain […] On n’a jamais employé tant d’esprit à vouloir nous rendre bêtes. Il prend envie de marcher à quatre pattes, quand on lit votre ouvrage."

"קיבלתי, אדוני, את ספרך החדש נגד המין האנושי [...] מעולם לא נעשה שימוש כה רב בכוח הרוח כדי להפוך אותנו למטומטמים. מתחשק ללכת על ארבע כשקוראים את יצירתך."

- וולטר
Voltaire

אומרים שקנאת סופרים תרבה חכמה אבל במקרה של וולטר (1694 - 1778) וז׳אן ז׳אק רוסו (1712 - 1778) שהוא הנמען של המילים הללו, אפשר לומר שקנאת ״נאורים״ הרבתה צחוקים והטרלות. הצחוקים היו בעיקר מהכיוון של וולטר שהיה סאטיריקן לא קטן ומבקר חריף של כל דבר סביבו כמעט (וגם הסתבך ונכלא לא מעט בשל כך) וולטר אהב במיוחד להתעלל בז׳אן ז׳אק רוסו שהיה יצור נפחד ומלנכולי. וכל פעם שרוסו היה מוציא ספר או מגן על משנתו, וולטר היה סונט בו ומעליב אותו. למרות שהיו לא מעט נקודות בהן הדעות שלהם השיקו (כמו בנושאי הדת והיות הדמוקרטיה סוג של אידאל שלא ניתן באמת להגיע אליו). רוסו לא נשאר חייב ואמר על וולטר ״הייתי שונא אותו יותר לו הייתי מזלזל בו פחות״. גתה מבחינתו אמר על השניים: ״עם וולטר זה עולם שמסתיים ועם רוסו זה עולם שמתחיל״.

אני לא הולך להרחיב על הדעות שלהם (יאמר לטובת רוסו שהוא לא היה אנטישמי מגעיל ומזעזע כמו וולטר אבל יאמר נגדו שרבים מספריו הפכו לאורים ולתומים ולבסיס אידאולוגי של משטרים אפלים שנוצרו בהמשך). אני גם לא ארחיב על הקונפליקט רב השנים בינהם. אני משער לעצמי שלבטח נכתבו על הנושא מאמרים רבים וכנראה גם כמה ספרים.

סיפור היריבות בינהם וההטרלות ההדדיות מזכיר לי באופן אישי את סיפור החברות שלי עם אחד האנשים היקרים לי בעולם, תובל רוזנווסר (מייסד מיזם ההרצאות הפודקסטים והריטריטים ״ת׳ינק אנד דרינק")אדם שלימד אותי על עצמי הרבה יותר ממה שחשבתי שאי פעם אגלה. אנחנו שונים מאוד בדעותינו הפוליטיות והחברתיות אבל ברבות השנים גילינו שיש לנו גם הרבה מאוד מן המשותף. אנחנו עדיין רבים כל הזמן (רק אתמול רבנו בעניין הפרטת התאגיד...) אבל אני אוהב אותו אהבת אח ואני אסיר תודה על הרגע שבו נתקלתי בדעה לגמרי שגויה שלו בפייסבוק והתחלתי להטריל אותו עליה בצורה משולחת רסן לחלוטין.

טוב, אמרתי שלא יהיו ציטטות עם סיפורים אישיים יותר והנה גלשתי שוב. בכל אופן, מה שרציתי לומר זה שבסופו של עניין הסיפור של וולטר ורוסו הוא סיפור די פנטסטי. רוסו נולד בז׳נבה ווולטר עבר אליה בערוב ימיו (ואז ברח משם והתיישב בגבול שוויץ-צרפת). שניהם נפטרו לא רק באותה שנה אלא ממש חודש אחד אחרי השני. ולמרות שרבו זה עם זה רוב חייהם - שניהם קבורים זה לצד זה בפנתיאון בפריז.

תובל ואני נסתפק בהרבה פחות נראה לי. 😂

הציטטה היומית:

"Au risque de choquer, il faut avoir le courage de dire que l'intégrisme n'est pas la maladie de l'Islam. Il est l'intégralité de l'Islam."

״זה עלול לזעזע אבל צריך שיהיה את האומץ לומר שהקנאות הדתית איננה המחלה של האיסלם. היא האסלם בשלמותו״

- אן מארי דלקמבר
Anne-Marie Delcambre

אן מארי דלקמבר (1943 - 2016) היתה חוקרת איסלם צרפתיה חשובה שהיתה בין האקדמאים המעטים שלא היססו לדחות את הרעיון שהרדיקליזציה באיסלם היא ״מקרה קיצון״ לא אופייני שמתרחש לעתים רחוקות ואיננו מייצג. היא טענה בספרה ״האסלם של האיסורים״ (L'Islam des interdits) שיצא ב2003 שלמעשה, הקנאות הדתית היא מרכיב אינהרנטי באסלם. ושככל שמוסלמים הופכים יותר אדוקים הם נוטים לנסות ליישם באופן כמה שיותר מדוייק (קנאי) את ההוראות המשפטיות והחוקים כפי שנכתבו בקראן ובחדית׳.

הדעה הרווחת וה״פוליטיקלי קורקט״ שנגדה יוצאת דלקמבר טוענת שיש למעשה ״שני אסלם״ אחד מתון של רוב המוסלמים בעולם ואחד שהוא לא יותר מאינטרפרטציה שגויה וקיצונית של הכתובים. דלקמבר שוללת את הגישה הזו מכל וכל. היא טענה גם באומץ שקביעות המושמעות לעתים תכופות על ידי מוסלמים שהמבצעים של מעשי זוועה ״אינם מוסלמים אמיתיים״ איננה יותר ממס שפתיים, גניבת דעת והונאת הציבור. לפי מחקרה, אמנם יכולות להיות פרשנויות שונות לטקסטים מסויימים אבל ישנה חשיבות לסדר ההופעה בקראן (הסורות המאוחרות תמיד מחייבות ועולות בתקפותן על הסורות הקדומות יותר) ובניתוח של התבטאויות פומביות של אנשים הלוקחים על עצמם תפקידי ״דוברות״ של האסלם - בדרך כלל הם נוטים לצוטט את הסורות המתונות יותר המופיעות בתחילת הקראן ולא אלו הקיצוניות המחייבות המופיעות לקראת סיום.

בהקשר הזה מעניין לציין גם את עבד אל-והאב מדב (Abdelwahab Meddeb) שהיה אינטלקטואל תוניסאי צרפתי שהתעמת לא מעט עם טארק רמאדן (האנס האלים שהיה הדארלינג של תכניות האירוח בטלוויזיה הצרפתית הבלגית והשוויצרית) מדב (1946 - 2014), שהיה מוסלמי שגדל במשפחה דתית ואדוקה, כתב שלושה ספרים בשנות האלפיים המוקדמות הראשון קרוי ״מחלת האסלם״ שיצא ב2002. בו מדב טוען ש״האיסלמיזם הוא ללא ספק, המחלה של האיסלם, אבל הזרעים נמצאים בטקסט עצמו״ (L'islamisme est, certes, la maladie de l'islam, mais les germes sont dans le texte lui-même)
מדב היה חלק מהעולם המוסלמי הוא כל חייו למעשה הצר על כך שאין עילית אינטלקטואלית מוסלמית מקובלת שיכולה להעז לבצע רפורמה של ממש באיסלם. הוא קרא לרפורמה כזו ולביקורת פנימית בעולם האיסלם אבל הבין בסופו של דבר שהבעיות נעוצות עמוק בטקסטים עצמם שנתפסים כדברי אלוהים חיים בקרב המאמינים. דלקמבר בספרה שיצא שנה לאחר מכן למעשה ״ענתה לו״ על עניין המחלה. בניגוד אליו היא היתה פסימית מאוד ולא האמינה שרפורמה שלה מדב מייחל - אפשרית בכלל.

שניהם כמובן היו מושא לרדיפות והחרמות לא רק מכיוון של טיפוסים כמו טארק רמאדן אלא גם מהשמאל האינטלקטואלי הצרפתי שהאשים (בעיקר את דלקמבר) בגזענות.

הציטטה היומית:

"La politique, ce n’est pas de résoudre les problèmes, mais de faire taire ceux qui les posent."

״פוליטיקה היא לא לפתור את הבעיות, אלא להשתיק את אלו שמעלים אותן.״

- אנרי קֶויי
Henri Queuille

רוב הסיכויים שלא שמעתם על אנרי קויי (1884 - 1970). הוא היה אחד מ24 ראשי הממשלה (או יותר נכון ״ראשי מועצת השרים״) שכיהנו במשך 12 שנותיה הקצרות והכאוטיות של הרפובליקה הרביעית. קויי היה מנהיגה של ה״מפלגה הרדיקלית״ שהתחילה אמנם בשנת 1901 בשמאל הקיצוני אבל היום היא נחשבת מרכז-ימין. זו המפלגה הכי ותיקה בצרפת ולא נותר בה מאום רדיקלי היום. קיי כיהן 3 פעמים כראש ממשלה ובשאר הזמן כיהן במגוון תפקידי שרים מחקלאות עד תיירות. ה״הישג״ הכי גדול שלו הוא הלאמה ואיחוד של כל חברות הרכבת הצרפתית לכדי חברת הרכבות הממשלתית SNCF. שמפעילה (לפחות על הנייר) את הרכבות המהירות בעולם על פסים.

תקופת הרפבוליקה הרביעית היתה תקופה מאוד מוזרה. מצד אחד, בתקופה הזו התרחשו תמורות כבירות בעולם (צרפת איבדה או היתה בתהליכי איבוד של רוב הקולוניות שלה, מלחמת קדש, תחילת המלחמה הקרה, עליית מעצמות הגרעין וכו׳) ובמשך כל אותו זמן בין 1946 ל1958 צרפת חיה תחת שלטון שהדרך היחידה לכנות אותו היא ״נזיל״. זמן השלטון של 22 הממשלות שקמו במהלכה היה קצר להחריד: הממשלה שכיהנה הכי פחות זמן היתה אחת הממשלות של קויי (יומיים) וזו שהיתה הכי ארוכה היתה של גי מולה - 16 חודשים בלבד. ולכן, לא פלא שראשי הממשלה של הרפובליקה הזו הפיקו מרגליות כמו הציטטה הזו. כולם היו אובדי עצות לחלוטין. קויי הגדיל עשות ואפילו אמר בציניות:
״Il n'est aucun problème assez urgent en politique qu'une absence de décision ne puisse résoudre״

(״אין בעיה מספק דחופה בפוליטיקה שחוסר החלטיות לא תוכל לפתור״)

אם זה מזכיר לכם טיפוסים מפוקפקים מכל הקשת הפוליטית שמסתובבים בבית הנבחרים שלנו זה לא במקרה. הסיבה שבעטייה הרפובליקה הרביעית היתה כה לא יציבה היא בגלל שהרשות המכוננת שכוננה אותה (והתכנסה במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה) - עשתה עבודה גרועה מאוד ויצרה חוקה שמה שאיפיין אותה הוא בעצם פחד משלטון שבו הרבה כוחות מרוכזים בידי מנהיג בודד. צרפת היתה בטראומה משלטון וישי והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית היתה המפלגה הכי גדולה בפרלמנט - לא הוסיפה לתחושת הפחד מדיקטטורה טוטאליטארית. כל זה ״נפתר״ כשבמהלך פוטש צבאי באמצע מלחמת אלג׳יריה (מלחמה שנמשכה 8 שנים!) הגנרלים שביצעו את הפוטש למעשה ״דרשו״ שדה-גול יחזור מבית הקיט שלו שבו הוא ״עשה פרצופים״ אחרי שהבין ב1946 שלא יקבל את מבוקשו ולא יוכל לשלוט על צרפת. הוא חזר לתמונה אבל היו לו דרישות. הוא הצליח להפוך את צרפת ליציבה שוב על ידי שיטת הממשל של הרפובליקה החמישית (לא לפני שהתקין בחוקה שלה מספר ״דלתות אחוריות״ כמו סעיפים 12, 16, ו49.3) ועכשיו, האבן שזרק טיפש שאת שמו לא נזכיר, לבור - זורק גם את השיטה היחסית יציבה הזו לתוך סחרור מערכות גדול שהוא למעשה חלק ממשבר דמוקרטיות עולמי.

זה ששלטון דמוקרטי יציב הפך למוצר נדיר בעולם זו בעיה לא של פרסונות ולא של רעיונות זו בעיה (בין היתר) של קיטוב שנוצר מהמדיות החדשות שבהן אנחנו משתמשים בכדי לבחון רעיונות חדשים והאלגוריתמים שלהן. תיבות תהודה כאלה שהופכות את האנשים שמתנגדים לנו לא ל״טועים״ אלא ל״הזויים לחלוטין״. אנחנו שוטפים לעצמנו את המוח טיפין טיפין בפייסבוק ובטוויטר (על טיקטוק והרשות ה״צעירות יותר״ אני בכלל לא רוצה להרחיב). בסופו של דבר, מה שזה מייצר זו עלייתם לשלטון של פוליטיקאים גרועים שלא מהססים בכלל ״להשתין עלינו ממרום המקפצה״. אנחנו קורבנות של ההתמכרות שלנו למסכי הזכוכית הקטנים שמתגמלים אותנו בסוכריות קטנות של הטיות אישוש שגורמות בתורן לסוכרת פוליטית. וסוכרת, בדרך כלל, נגמרת לא טוב.

הציטטה היומית:

“Vivre est une prière que seul l'amour peut exaucer.”

"לחיות היא תפילה שרק האהבה יכולה להגשים."

- רומן גארי
Romain Gary

אני זוכר שכילד קטן, אבא שלי היה לוקח אותי לאיזו דירה מוזרה בתוך בניין ״רכבת״ ליד המרכז המסחרי הראשון של כרמיאל ברחוב הגליל. קודם כל היה הריח ואז היו כל המדפים האלה ונראה לי שהיה שם גם שטיח מקיר לקיר וזה היה ממש חריג כי למי היה שטיח מקיר לקיר בבית בכלל? אמנם זו היתה דירה רגילה אבל היא בעצם היתה הספריה העירונית של כרמיאל ואני לא ממש הבנתי את זה כי אבא שלי לא היה מהטיפוסים המסבירים. אני הייתי מקבל שם איזה ספר ילדים עם תמונות ואז היינו מחזירים ומקבלים אחד אחר והנשים האלה שישבו מאחורי דלפק גבוה מוזר - הן היו קשוחות, אבל אליי הן תמיד היו מחייכות ושואלות מה שלומי.

ככה זה היה עד שהייתי בן 10 בערך ובשלב הזה כבר ידעתי מה זה המקום הזה. אבל אז פתחו את הספריה העירונית החדשה והיא היתה ממש קרוב אליי הביתה ומבחינתי זה היה מקום אפילו יותר מדהים מהדירה המוזרה ההיא כי היו לה שתי קומות ובקומה התחתונה היה עולם שלם של ספרי ילדים עם מקומות כאלה מזמינים לשבת ויכולת פשוט לבוא אחר הצהריים אחרי בית הספר ולקרוא שם כמה ספרים שאתה רק רוצה ואז לקחת שניים הביתה עם כרטיס בריסטול קטן כזה מנויילן עם השם שלך. בקומה למעלה היתה הספריה של המבוגרים וזה היה כמו עולם אחר מעל העולם שלך. הכל למעלה נראה לי רציני יותר. כולל הספרניות.

שם, בחלק התחתון של הספריה קראתי ערימות על גבי ערימות של ספרי ילדים (בעיקר ספרי מרגנית שממש ממש אהבתי). הכי אהבתי לקרוא את הסדרות כמו ״הלקחנים״ ו״הקוסם מארץים״ של אורסולה ק. לה גווין.

הספריה הזו היתה הפעילות השניה שהכי אהבתי לעשות בזמני הפנוי. קודם היה לשוטט בואדיות ובהרים מסביב, כמעט תמיד לבד (אלוהים שישמור) ואחר כך היה זה. וכשהטילו עליי חרם ממושך ונוראי בכיתה ה׳, זה רק גרם לי לבלות שם (או בהרים) יותר זמן. הייתי לוקח את הכרטיסים של ההורים שלי וככה הייתי יכול לקחת 8 ספרים בבת אחת שהייתי סוחב הביתה ומערים ליד המיטה ופשוט יושב וקורא וקורא. הייתי מדמיין מה זה להיות חבר של המלח הצרפתי שקילל בשפת אמו לפי שנספה בצוללת הנאוטילוס בסיפורים של ז׳ול ורן והלב שלי דפק חזק ובפחד כשגד נלחם בתוך המבוך התת-קרקעי החשוך ב״הקברים של אטואן״. ככה הייתי נעלם לי במשך שעות ארוכות אל תוך עולמות אחרים ומנסה לדמיין איך אני הייתי מתמודד עם תלאותיהם של הגיבורים.

בסופו של דבר, הצלחתי לקרוא את כל הספרים לילדים בקומת הקרקע ובגיל 13 ״עליתי למעלה״ שזה היה מבחינתי חתיכת שדרוג, קודם כל כי הכניסה לקומה העליונה היתה דרך גשר כזה ממפלס הרחוב שזה כבר מרגש נורא. וחוץ מזה, היו שם הרבה הרבה יותר ספרים. אבל כמעט ולא היו ״סדרות״ יותר. אלא רק ספרים על ידי אותו סופר.

בשלב הזה כבר למדתי אילו ספרניות היו מטילות צנזורה ואילו היו נותנות לי לקחת מה שאני רוצה. ככה יצא שהתחלתי עם ״עפיפונים״ של רומן גארי וכל כך כל כך אהבתי אותו עד שקראתי מיד את כל מה שכתב והיה בספריה ואלו היו גם ספרים כמו ״כלב לבן״ שמדבר על בעיית הגזענות בארה״ב של שנות ה60 ואת ״עצור, כאן פג תוקף כרטיסך״ שמדבר על בעיות אי-אונות והליך ההזדקנות. ומתוכו הציטוט שהבאתי היום.

הספרים האלה לגמרי לא היו לגילי. והם לא היו היחידים שלא היו לגילי שקראתי. קראתי גם את ״הניצוץ״ של סטיבן קינג ואת ״העמק ה13״ ואת ״מלכוד 22״ ועוד הרבה דברים שזיעזעו אותי ממש ולמעשה חשפו אותי מוקדם מאוד להרבה מאוד אספקטים של החיים האמיתיים בלי שום קונטרול. הרבה פעמים לא הבנתי אז הייתי הולך ולוקח את אותו הספר שוב. הספרים של גארי היו כתובים כל כך טוב שגם כשלא הבנת זה עדיין היה סוחף ומרתק. בסופו של עניין הספרים הלא מובנים האלה שלחו אותי לחלק העיוני של הספריה ושם התחלתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה והיסטוריה צבאית ומדע. זו היתה גם התקופה שבה התחלתי להתעניין ממש במין השני והספרים שם עזרו לא מעט עם זה.

היום, במבט לאחור אני מבין כמה נורא זה היה אבל גם כמה נפלא. זה זרק אותי למקומות שלא יכלתי בכלל לדמיין, כמו מלחמת ויאטנם או ״הפסיכולוגיה של האשה״ (היוש הלנה דויטש!). השנים הללו בחיי היו שנים קשות. אני יודע היום. אבל גם הספריה וגם ההרים ריככו בהרבה את המכות שחטפתי והעניקו לי חוסן נפשי לא מבוטל שאיפשר לי לבנות את עצמי. כי תמיד ידעתי שאי-שם במדפים הצבועים אפור מתקלף או בשבילי העיזים הנעלמים במעלה ההר - אני אמצא איזושהי תשובה מספיק טובה לשאלות שמייסרות אותי.

כן, אני יודע שאמרתי שנחזור לפורמט הקודם של הציטטה היומית אבל לפעמים זה פשוט חזק ממני...

״עלה בידו״ של פרנסואה ביירו להקים ממשלה. זו ממשלת מיעוט מובהקת שרובה עשויה משרים מהמפלגה של מקרון ושלל מפלגות המרכז. הערכה שלי: לא תשרוד הרבה זמן. הממים והתגובות ברשת כבר מגיעים בשצף

עוד שלל ממים שרצים ברשתות.
ביירו מוצג כ״ג׳סטר״ (ליצן החצר) של המלך מקרון:

פה מוצגים שלושה מינויים שנויים במחלוקת של ביירו, מימין לשמאל: דארמאנן (לשעבר שר הפנים ועכשיו שר המשפטים), מנואל ואלס ואליזבת בורן. שלושתם נאמנים מאוד למקרון. הצרפתים חשים שמקרון עושה מהם צחוק. גם נחל מפלה בבחירות וגם ממנה ר״מ שמחזיר לשלטון את הפרצופים שהועפו בבחירות.

אחת היותר שנואות היא אליזבת ״הנתיך״ בורן. שהיתה ראש ממשלה תחת מקרון והעבירה עבורו לא פחות מ23 פעמים חוקים דרך סעיף 49.3 של החוקה הצרפתית הידוע לשמצה (סעיף שמאפשר העברת חוקים ללא הצבעה) מכאן הכובע שהיא חובשת.
רוב השרים החדשים נחשבים ליס-מנים מובהקים של מקרון השנוא.

הציטטה היומית:

“Les citations ne sont pas des paravents derrière lesquels se réfugier. Elles sont une pensée qu'on a caressée et que l'on reconnait sous la plume d'un autre.”

"ציטטות אינן פרגודים שמאחוריהם אפשר להסתתר. הן מחשבה שליטפנו ושאנו מזהים בכתיבתו של אחר."

- סילבן טסון
Sylvain Tesson

יש יוצרים צרפתים שלצערי הרב לא מוכרים בכלל בארץ ואחד מהם הוא סילבן טסון. בהרבה מובנים האדם הוא אבי הרוחני: הרפתקן בלתי נלאה שעבר מסעות שנשמעים לאדם הסביר מדומיינים לחלוטין (אני כמובן אפס מוחלט ביחס אליו אבל הוא מהווה עבורי השראה עצומה). הוא גם נפצע בחלק מההרפתקאות שלו ובמקרה אחר הוא נפל מגג בקתה מה שגרם לו להיות משותק בחלק השמאלי של גופו (מסתובבות לא מעט תמונות שלו עם פרצוף מעוות לחלוטין ועין שמאל עצומה לגמרי. בחרתי לכם תמונה מלפני הפציעה) הכתיבה שלו מאוד מאוד פואטית ומרשימה. הוא מצליח לחבר מילים לנופים, מראות ותחושות שממש קשה לחבר אליהם אפילו מחשבות. היכולת הזו עוררה עליו קנאה איומה מצד לא מעט סופרים ואנשי רוח.

ציטטת ה״מטא״ הזו, שחיכיתי עד עכשיו בכדי לכתוב לכם אותה - באה מתוך הספר שלו ״הגיאוגרפיה של הרגע״. שבה הוא מסביר איך ציטטות של אנשים שהיוו עבורו השראה נאספו לתוך ״ספריית המוח״ שלו והן מאופסנות ובונות את הנשמה שלו בדיוק כמו הנופים המאוד נדירים שהוא ראה והדברים הבלתי נתפסים שעשה. אחרי מה שכתבתי אתמול ב״ציטטה היומית״ אני די בטוח שאתם מבינים את הקונספט.

בתחילת השנה טסון הגיע לכותרות בגלל פסטיבל השירה שהגה שר התרבות לשעבר ז׳אק לאנג - ״אביב השירה״ (Le prentemps de la Poésie) זה פסטיבל שירה ש״מרים״ למשוררים ומשוררות צעירים. יש לא מעט סובסידיות, פרסים, פרסום ואפילו שירים נבחרים שמפורסמים בתוך קרונות המטרו בפריז. בכל שנה יש איזושהי תמה שונה ו״סנדק״ שבחסותו הפסטיבל. עבור 2024 נבחר טסון אבל העובדה שהוא מחזיק בדעות ימניות וגם, רחמנא ליצלן - אפילו כתב הקדמות לספרים של הוגים כמו ז׳אן ראספיי שספרו ״מחנה הקדושים״ הוא סוג של רומן נבואי על מצבה של אירופה (הוקדש לו פרק בספרו המצויין של דאגלס מורי ״מותה המוזר של אירופה״) - כל אלו הביאו חבורה של לא פחות מ2,000 משוררים שמאלנים עדיני נפש במיוחד לפרסם עצומה נגדו בעיתון השמאל ״ליברסיון״ (עורך ראשי - דב אלפון). הם ביקשו שה״סנדקות״ שלו תוסר מהפסטיבל. זה גרם לסוג של מיני-סקנדל בכוס תה קר. מנהלת הפסטיבל - סופי נאולו החליטה להתפטר כשהיא מוקיעה ״קנוניה מזעזעת ומדאיגה שלא לומר - מפלצתית״. ז׳אק לאנג, הוגה הפסטיבל היה קצת פחות עדין וגרס ש״טימטום מסוג זה הוא עלבון לשירה״. בסופו של דבר המשוררים הגיבורים נאלצו להסכין עם הישארותו של טסון כ״סנדק״ הפסטיבל כי, אפעס, הם לא רצו לפספס את הסובסידיות השמנמנות הקשורות אליו. - את הדברים האלה הדהד בין היתר עורך הספרות של לה-פיגארו - מוחמד עיסאווי שכפי שאתם יכולים לנחש, לא התחבר בשום צורה ואופן למחאה הפאתטית ולהאשמות בגזענות חסרות הביסוס.

אני כל כך אוהב את היצירה והתובנות של טסון שאני אביא לכם עוד לא מעט פנינים שאמר - בעתיד. הוא כתב עשרות ספרים ומאמרים מרתקים ממש, הפיק מספר סרטים וישנם גם סרטים צרפתיים עלילתיים עליו ועל חייו יוצאי הדופן (אחד מהם בכיכוב ז'אן דוז'רדן
זוכה האוסקר.) הסרט הדוקומנטרי שלו ״מלכת הקטיפה״ (על המסע אחרי נמר השלג הטיבטי) זכה בפרס סזאר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (2021) ובעוד פרסים.

שריפה פרצה הבוקר בדירה לא מאוכלסת בבניין אוסמני ברחוב סן לזאר (מול תחנת הרכבת). לקח לכבאים כשעה וחצי לכבות אותה. עליות הגג העתיקות הללו בנויות בדכ מעץ אלון צרפתי.