הולך להיות חתיכת שואו היום ב16:00 שעון צרפת. (17:00 שעון ישראל) - זה מועדה של הצבעת אי האמון שהוגשה עקב הפעלת סעיף 49.3 כחלק מחוק התקציב. לפי כל הסימנים - הממשלה הזו תפוזר ותהיה הממשלה עם הכהונה הכי קצרה בתולדות הרפובליקה הצרפתית (יום אחד פחות מ3 חודשים) ליקטתי עבורכם כמה נתוני סקרים מכמה עיתונים צרפתיים שאני מנוי עליהם ואני אכתוב על זה תכף. כמו כן, זו כותרת ראשית בלא מעט עיתונים באירופה (ראו תמונות). חוסר היציבות הצרפתית בזמן שמקרון (שוב) מטייל לו בעולם (חזר היום מסעודיה) - מדאיג את אירופה מאוד ומשפיע על המטבע המשותף.
תוצאות סקרי דעת קהל מהימים האחרונים:
53 אחוזים מהצרפתים מעוניינים בהפלת הממשלה (סקר איפסוס עפ״י מדגם מייצג שפורסם בעיתון ״לה טריבון״ ב28 בנובמבר).
עוד סקר איפסוס עבור מכון מונטיין ומרכז ז׳אן ז׳ורס בשיתוף עם לה-מונד שהופיע שלשום מגלה שרק 3 אחוזים מהצרפתים מאוד מרוצים מהסיטואציה ברפובליקה. עוד עולה מאותו סקר ש87 אחוזים מהצרפתים משוכנעים שצרפת ב״שקיעה״ (עליה של 5 אחוזים מהשנה שעברה)
53 אחוזים מהצרפתים מעוניינים בהפלת הממשלה (סקר איפסוס עפ״י מדגם מייצג שפורסם בעיתון ״לה טריבון״ ב28 בנובמבר).
עוד סקר איפסוס עבור מכון מונטיין ומרכז ז׳אן ז׳ורס בשיתוף עם לה-מונד שהופיע שלשום מגלה שרק 3 אחוזים מהצרפתים מאוד מרוצים מהסיטואציה ברפובליקה. עוד עולה מאותו סקר ש87 אחוזים מהצרפתים משוכנעים שצרפת ב״שקיעה״ (עליה של 5 אחוזים מהשנה שעברה)
הצרפתי - איתי סליאר
בתוך כמה דקות נדע אם הממשלה תפוזר או לא
התוצאה לקראת 9 בערב. כרגע, לראשה של כל מפלגה יש 15 דקות לנאום. הם כולם מנצלים את הזכות הזו עד תום כיוון שכל המצלמות מכוונות אליהם. נאומים די משמימים וצפויים. יכלו לסגור את זה בתוך כמה דקות אבל נמרחים
הצרפתי - איתי סליאר
האם מקרון יתפטר בקרוב? מצב פוליטי אבסורדי ובלתי אפשרי עלול להגביר משמעותית את הלחץ על מקרון להתפטר מתפקידו כנשיא הרפובליקה הצרפתית מה שיגרום לצרפת להכנס לסחרור של אי-יציבות בתקופה קריטית. הסבר בנקודות פשוטות: 1. מקרון במהלכו של טנטרום פוליטי נרקיסיסטי…
תקציר הפרקים הקודמים למי שפספס
הציטטה היומית:
“Les vrais paradis sont les paradis qu’on a perdus”
״גני העדן האמיתיים הם אלו שאיבדנו״
⁃ מרסל פרוסט
Marcel Proust
תוך כדי שכתבתי אתמול על הנוסטלגיה והמחשבות שלנו כילדים במרחב הילדות שלנו, נזכרתי פתאום (איך לא) גם בציטטה המפורסמת הזו של פרוסט מתוך ״בעקבות הזמן האבוד״ - היצירה האפית שלו שרובה ככולה בעצם מוקדשת לזיכרון האנושי.
חלק מזכרונות הילדות הכי חזקים שלי מגיעים מחופשות שביליתי כילד וכנער באיזור ארדש בדרום צרפת. למשפחה שלי היה שם בית כפרי גדול (Mas) עם גן ענק בטרסות שנקנה חצי הרוס על ידי סבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי בשנת 1911 והם שיפצו אותו לאט לאט במשך שנים. אחר כך גם סבא וסבתא שלי שיפצו אותו והרחיבו אותו ובסופו של דבר יצא גם להורים שלי לשפץ אותו ולהרחיב אותו ואני החלטתי שזה המקום המושלם להתחתן בו אז במשך אני לא יודע כמה סופי שבוע ארוכים בניתי בו כמעט לבד שני דקים מעץ, ממש מאפס - שיוכלו להכיל את 70+ האנשים שהוזמנו לחתונה הכפרית שלנו. בהתחלה, אשתי (אז לעתיד) לורה עזרה לי ואחר כך פשוט המשכתי לבד. ימי החורף האלה שבהם היינו עובדים מאוד קשה בהקמת הדק בגן ואחר כך יושבים קרוב לאח העתיקה מאבן ואוכלים איזה תבשיל קדירה שהכנתי - היו ימים מהמשובחים והיפים שהיו לנו. למרות שכבר הצעתי נישואין וידעתי שאבלה את שארית חיי הנראית לעין עם האישה המופלאה הזו, פתאום, באותם ימים שלנו יחד עובדים כתף אל כתף בגן, ראיתי אותה באור אחר לחלוטין וגיליתי צדדים באישיות שלה שעד אותם רגעים היו נסתרים לי.
היא היתה עושה דברים כבירים כעניין של מה בכך, יום אחד כשנסעתי להביא מצרכים מהכפר ליד גיליתי שהיא העלתה לבד, במעלה 87 מדרגות את כל קרשי הדק שנפרקו מהמשאית יום קודם לכן כי חששה שיתחיל לרדת גשם לפני שאספיק לחזור. זו היתה כמות עצומה של עצים והיא העלתה את כולה. לא האמנתי למראה עיניי. היא גם היתה עודרת במרץ ותולשת שורשים קשים כאילו שכל חייה גדלה באיזה כפר סרבי ולא בפרוור מפונפן של קיימברידג׳. וכל מי שמכיר אותה יודע כמה היא אישה עדינה ומעודנת.
אני זוכר שכשהייתי נער בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע, המדריך הכביר שלנו אריה אמר לנו פעם - ״אם אתם רוצים לבחון אם בחורה טובה מספיק בכדי להנשא לה - קחו אותה לטרק של לפחות שלושה ימים״. וואלה אריה, לבנות דק על אדמה קפואה במחוז ארדש גם טוב. (ולקחתי אותה לטרקים ארוכים מזה).
באיזה גן עדן מטורף היינו אז ולא ידענו בכלל שאנחנו עתידים לאבד אותו. החתונה היתה מאורע באמת יוצא דופן וייחודי. הרבה אנשים יקרים שכבר נפטרו או נעלמו מאז היו בו והוא היה ממש רגע השיא של שתי המשפחות שלנו שהתאחדו באותו היום. החופה נערכה בשעת דמדומים ארוכים של חודש מאי. היתה חשרת עבים מאיימת אבל אפילו טיפה אחת לא ירדה, הכל היה מושלם מושלם ויומיים אחר כך כבר היינו על המטוס לירח הדבש שלנו ביפן.
הילדים שלי עוד הספיקו לשחק ולרוץ על הדק הזה כזאטוטים אבל ההורים שלי החלו להרגיש כבר את עול השנים ולנסוע לאיזור כל כך מרוחק ונידח (740 ק״מ מפריז) באמצע שום מקום ולטפל בבית כל כך גדול - כבר היה מעל ליכלתם. אז בסופו של דבר, קצת לפני מגיפת הקורונה הם מכרו אותו למשפחה ממוצא פורטוגזי. וזה היה בעצם אקורד הפתיחה בחיסול הנוכחות של המשפחה הגרעינית שלי בצרפת. שנתיים אחר כך, גם אנחנו לא היינו שם.
אני לא יכול שלא לחשוב על כמות הזכרונות העצומה שיש לי מהגן הזה ואיך הדבר הראשון שהייתי עושה כשהייתי מגיע מישראל לביקור כילד זה לרוץ מהר מהר במעלה כל הטרסות האלה בחום של יולי או אוגוסט ואיך כל הציקדות היו משתתקות כשהייתי עובר והריאות שלי היו מתמלאות בריח הזה של שרף האשוחים ועצי התאנה והתות והטחב והעשב שצומח גבוה גבוה וסבתא שלי, זכרונה לברכה, צועקת לי מלמטה ״תיוש! תזהר! אולי יש שם נחש!!״ [אשכנזיה, נו] אבל לי לא היה אכפת מנחשים. אני רציתי להגיע למעלה למעלה אל המקום שבו הטרסה היא לא יותר מגל אבנים קטנות, כמעט חצץ ושיבולת השועל שאפפה אותי מכל עבר היתה מתערבבת בהתנשמויות שלי ובנוף המסחרר של הכרמים והשדות שהיה נגלה מסביב.
אף פעם לא היה נחש.
“Les vrais paradis sont les paradis qu’on a perdus”
״גני העדן האמיתיים הם אלו שאיבדנו״
⁃ מרסל פרוסט
Marcel Proust
תוך כדי שכתבתי אתמול על הנוסטלגיה והמחשבות שלנו כילדים במרחב הילדות שלנו, נזכרתי פתאום (איך לא) גם בציטטה המפורסמת הזו של פרוסט מתוך ״בעקבות הזמן האבוד״ - היצירה האפית שלו שרובה ככולה בעצם מוקדשת לזיכרון האנושי.
חלק מזכרונות הילדות הכי חזקים שלי מגיעים מחופשות שביליתי כילד וכנער באיזור ארדש בדרום צרפת. למשפחה שלי היה שם בית כפרי גדול (Mas) עם גן ענק בטרסות שנקנה חצי הרוס על ידי סבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי בשנת 1911 והם שיפצו אותו לאט לאט במשך שנים. אחר כך גם סבא וסבתא שלי שיפצו אותו והרחיבו אותו ובסופו של דבר יצא גם להורים שלי לשפץ אותו ולהרחיב אותו ואני החלטתי שזה המקום המושלם להתחתן בו אז במשך אני לא יודע כמה סופי שבוע ארוכים בניתי בו כמעט לבד שני דקים מעץ, ממש מאפס - שיוכלו להכיל את 70+ האנשים שהוזמנו לחתונה הכפרית שלנו. בהתחלה, אשתי (אז לעתיד) לורה עזרה לי ואחר כך פשוט המשכתי לבד. ימי החורף האלה שבהם היינו עובדים מאוד קשה בהקמת הדק בגן ואחר כך יושבים קרוב לאח העתיקה מאבן ואוכלים איזה תבשיל קדירה שהכנתי - היו ימים מהמשובחים והיפים שהיו לנו. למרות שכבר הצעתי נישואין וידעתי שאבלה את שארית חיי הנראית לעין עם האישה המופלאה הזו, פתאום, באותם ימים שלנו יחד עובדים כתף אל כתף בגן, ראיתי אותה באור אחר לחלוטין וגיליתי צדדים באישיות שלה שעד אותם רגעים היו נסתרים לי.
היא היתה עושה דברים כבירים כעניין של מה בכך, יום אחד כשנסעתי להביא מצרכים מהכפר ליד גיליתי שהיא העלתה לבד, במעלה 87 מדרגות את כל קרשי הדק שנפרקו מהמשאית יום קודם לכן כי חששה שיתחיל לרדת גשם לפני שאספיק לחזור. זו היתה כמות עצומה של עצים והיא העלתה את כולה. לא האמנתי למראה עיניי. היא גם היתה עודרת במרץ ותולשת שורשים קשים כאילו שכל חייה גדלה באיזה כפר סרבי ולא בפרוור מפונפן של קיימברידג׳. וכל מי שמכיר אותה יודע כמה היא אישה עדינה ומעודנת.
אני זוכר שכשהייתי נער בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע, המדריך הכביר שלנו אריה אמר לנו פעם - ״אם אתם רוצים לבחון אם בחורה טובה מספיק בכדי להנשא לה - קחו אותה לטרק של לפחות שלושה ימים״. וואלה אריה, לבנות דק על אדמה קפואה במחוז ארדש גם טוב. (ולקחתי אותה לטרקים ארוכים מזה).
באיזה גן עדן מטורף היינו אז ולא ידענו בכלל שאנחנו עתידים לאבד אותו. החתונה היתה מאורע באמת יוצא דופן וייחודי. הרבה אנשים יקרים שכבר נפטרו או נעלמו מאז היו בו והוא היה ממש רגע השיא של שתי המשפחות שלנו שהתאחדו באותו היום. החופה נערכה בשעת דמדומים ארוכים של חודש מאי. היתה חשרת עבים מאיימת אבל אפילו טיפה אחת לא ירדה, הכל היה מושלם מושלם ויומיים אחר כך כבר היינו על המטוס לירח הדבש שלנו ביפן.
הילדים שלי עוד הספיקו לשחק ולרוץ על הדק הזה כזאטוטים אבל ההורים שלי החלו להרגיש כבר את עול השנים ולנסוע לאיזור כל כך מרוחק ונידח (740 ק״מ מפריז) באמצע שום מקום ולטפל בבית כל כך גדול - כבר היה מעל ליכלתם. אז בסופו של דבר, קצת לפני מגיפת הקורונה הם מכרו אותו למשפחה ממוצא פורטוגזי. וזה היה בעצם אקורד הפתיחה בחיסול הנוכחות של המשפחה הגרעינית שלי בצרפת. שנתיים אחר כך, גם אנחנו לא היינו שם.
אני לא יכול שלא לחשוב על כמות הזכרונות העצומה שיש לי מהגן הזה ואיך הדבר הראשון שהייתי עושה כשהייתי מגיע מישראל לביקור כילד זה לרוץ מהר מהר במעלה כל הטרסות האלה בחום של יולי או אוגוסט ואיך כל הציקדות היו משתתקות כשהייתי עובר והריאות שלי היו מתמלאות בריח הזה של שרף האשוחים ועצי התאנה והתות והטחב והעשב שצומח גבוה גבוה וסבתא שלי, זכרונה לברכה, צועקת לי מלמטה ״תיוש! תזהר! אולי יש שם נחש!!״ [אשכנזיה, נו] אבל לי לא היה אכפת מנחשים. אני רציתי להגיע למעלה למעלה אל המקום שבו הטרסה היא לא יותר מגל אבנים קטנות, כמעט חצץ ושיבולת השועל שאפפה אותי מכל עבר היתה מתערבבת בהתנשמויות שלי ובנוף המסחרר של הכרמים והשדות שהיה נגלה מסביב.
אף פעם לא היה נחש.