This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
פסנתר כנף הוצב בתחנת הרכבת הגדולה ליון פר-דיו כמקובל בתחנות גדולות מסוגה על מנת שפסנתרנים עוברי אורח ינעימו לעוברים ולשבים את זמנם. קבוצה של מוזיקאים חובבים (״לא משנה מאיזו עדה״) ניגנה שם קונצ׳רטו אוונגרדי במיוחד.
הציטטה היומית:
"Le cinéma, c’est l’art de faire oublier la répétition."
״הקולנוע הוא אמנות שכחת החזרתיות״
- פרנסואה טרופו
François Truffaut
הנושא אליו התכוון פרנסואה טרופו (1932 - 1984) בציטטה הזו הוא די טכני וקשור בעצם ל״קסם״ הקולנועי שגורם לנו לשכוח שאנחנו בעצם רואים דמויות נעות על המסך, להכנס ולהבלע בתוך הסיפור המוקרן. אנחנו בתור צופים נשארים מרותקים לסיפור ולרגש ולא מבחינים בכל העבודה והחזרות הכרוכות בצילום כל סצינה וסצינה. לדוגמא, בסרט האלמותי ״400 המלקות״ ישנה סצינה שבה רץ הגיבור אנטואן דואנל אל חוף הים. הריצה הזו נראית טבעית וזורמת, כאילו היא צולמה בפעם אחת, אבל במציאות, הצילומים דרשו חזרות רבות על הריצה, התאמת זוויות צילום, ושינויים בתאורה כדי להבטיח את האפקט הדרמטי.
הסצנה מדגישה את אחד הרעיונות המרכזיים בקולנוע של טריפו ושל "הגל החדש" הצרפתי: להפוך חוויה מצולמת לאמיתית ואותנטית ככל האפשר, תוך הסתרת המורכבות שבביצועה. עבור הצופה, התוצאה היא רגע בלתי נשכח שמרגיש כמו התפרצות חופשית ואמיתית, גם אם הוא תוצאה של חזרות ובנייה מוקפדת.
קצת נסחפתי עם הדיבור על מה התכוון טרופו בציטטה אבל אני רציתי לחבר לרעיון הזה שתי חזרות מסוג אחר. אחת, עדיין בספירה של טרופו, מתוך הסרט השלישי (״נשיקות גנובות״) בסאגה שבמרכזה האנטי-גיבור אנטואן דואנל. הסרט הזה, בניגוד ל״400 המלקות״ אמור להיות סוג של קומדית מצבים רומנטית אבל לדעתי הוא די קודר ויש בו סצינה אחת שכשראיתי אותה לראשונה באיזה קולנוע קטן ברובע החמישי שהקרין סרטים ישנים, היא היממה אותי לגמרי ובמשך שנים לא הבנתי למה. לקח לי שנים לעשות את ההקשר. [איך עשיתי את ההקשר זה סיפור לפעם אחרת].
בסצינה ההיא, אנטואן דואנל, עכשיו כבר גבר צעיר, עומד מול המראה ואומר את שמותיהן של שתי הנשים איתן הוא בקשר. הוא חוזר על שמן פעם אחר פעם ובסופו של דבר חוזר גם על שמו שלו. בפעמים שבהן הוא אומר את שמו הוא כמעט פורץ בבכי. זו סצינה עוצמתית מאוד כי היא משקפת בצורה מדוייקת את הלך הרוח של הדמות. דואנל כאילו מנסה לחדור לתוך המהות שלו עצמו על ידי החזרה הבלתי נלאית ומבט חודר במראה.
ואת המבט החודר הזה במראה ואותו רצון לחדור לתוך המהות העצמית ולהוריד את כל המסכות - אני ראיתי הרבה הרבה שנים לפני כן, כשהייתי ילד קטן בן 10 - בסרט ״פינק פלויד החומה״. בסצינה אחרי שבוב גלדוף (״פינק״) משמיד חדר בבית מלון אמריקאי ותוקף יצאנית. יש את הרגע הזה, שהוא מביט במראה אחרי שגילח את שיער חזהו, והמבט החודר הזה משדר את אותו רצון עז. לא רואים אוו מגלח את הגבות שלו אלא רק 19 טיפות דם שצונחות אל תוך הכיור המלא בקצף גילוח. איך אני זוכר שאלו 19 טיפות? כי ראיתי את הסרט הזה מאות פעמים. מאות. באותם ימים, כמעט כולם בשכונה התחברו לכבלים הפיראטיים שהופעלו מתוך איזה כוך בבניין ברחוב האילנות. יכולת אשכרה לבוא ולבקש סרט ולפעמים גם היו שמים אותו כשביקשת. המפעיל שהיה טיפוס, הממ. ובכן, קצת מפוקפק - היה בא פעם בחודש לגבות תשלום מאבא שלי במזומן. הוא הבטיח לשדר 24 שעות ביממה אבל לא אמר מה ישדר. ולכן במהלך כל השעות המתות של היום, הוא היה משדר את ״החומה״ של פינק פלויד.
אני בתור ילד, נמשכתי כמובן מאוד חזק לכל מה שסרטים מצויירים ובאמת לפעמים היו משודרים כאלה לילדים אבל פתאום הם היו נפסקים והיו מופיעים ה״סרטים המצויירים המוזרים״: הסצינות שצוירו בכישרון רב על ידי ג׳ראלד סקרפה. אבל רובן כמובן היו מזוויעות עבור ילד בן 10. בהתחלה הייתי נשאר לראות אותן עד הסוף ואיך שזה חזר לסרט המצולם הייתי מכבה את הטלוויזיה והולך לשחק פשוט מחוסר עניין. אבל לאט לאט נמשכתי גם לזה. וככה כילד הצטלקתי אט אט מהסצינות המחרידות שם. לא היה לי איך להבין את הסיפור או להתמודד עם מה שראיתי אבל החזרה הזו. החזרה שוב ושוב ושוב בכל יום - הפכה את הדבר לבנאלי, לרגיל, לחלק מהסיפור שלי עצמי, לחלק מהחיים. החזרתיות הזו גרמה לי לשכוח באיזשהו שלב שזה סרט בכלל וזה התערבב לי בראש עם מאורע כאוב מאוד שקרה לי במקביל (שגם אותו הדחקתי שנים).
הצלקות האלה יצרו את הטופוגרפיה של האישיות שלי, בנו במוחי קשרים נוירונאליים שהלכו והתעבו והפכו לאוטוסטרדות קטנות שבהן הולכות וחוזרות וחוזרות וחוזרות דרכי מחשבה ותפיסת עולם. לקח לי שנים, יד המקרה וחברים טובים מאוד בכדי להבין מה קרה לי בכלל ולהפוך לאדם שאני עכשיו.
"Le cinéma, c’est l’art de faire oublier la répétition."
״הקולנוע הוא אמנות שכחת החזרתיות״
- פרנסואה טרופו
François Truffaut
הנושא אליו התכוון פרנסואה טרופו (1932 - 1984) בציטטה הזו הוא די טכני וקשור בעצם ל״קסם״ הקולנועי שגורם לנו לשכוח שאנחנו בעצם רואים דמויות נעות על המסך, להכנס ולהבלע בתוך הסיפור המוקרן. אנחנו בתור צופים נשארים מרותקים לסיפור ולרגש ולא מבחינים בכל העבודה והחזרות הכרוכות בצילום כל סצינה וסצינה. לדוגמא, בסרט האלמותי ״400 המלקות״ ישנה סצינה שבה רץ הגיבור אנטואן דואנל אל חוף הים. הריצה הזו נראית טבעית וזורמת, כאילו היא צולמה בפעם אחת, אבל במציאות, הצילומים דרשו חזרות רבות על הריצה, התאמת זוויות צילום, ושינויים בתאורה כדי להבטיח את האפקט הדרמטי.
הסצנה מדגישה את אחד הרעיונות המרכזיים בקולנוע של טריפו ושל "הגל החדש" הצרפתי: להפוך חוויה מצולמת לאמיתית ואותנטית ככל האפשר, תוך הסתרת המורכבות שבביצועה. עבור הצופה, התוצאה היא רגע בלתי נשכח שמרגיש כמו התפרצות חופשית ואמיתית, גם אם הוא תוצאה של חזרות ובנייה מוקפדת.
קצת נסחפתי עם הדיבור על מה התכוון טרופו בציטטה אבל אני רציתי לחבר לרעיון הזה שתי חזרות מסוג אחר. אחת, עדיין בספירה של טרופו, מתוך הסרט השלישי (״נשיקות גנובות״) בסאגה שבמרכזה האנטי-גיבור אנטואן דואנל. הסרט הזה, בניגוד ל״400 המלקות״ אמור להיות סוג של קומדית מצבים רומנטית אבל לדעתי הוא די קודר ויש בו סצינה אחת שכשראיתי אותה לראשונה באיזה קולנוע קטן ברובע החמישי שהקרין סרטים ישנים, היא היממה אותי לגמרי ובמשך שנים לא הבנתי למה. לקח לי שנים לעשות את ההקשר. [איך עשיתי את ההקשר זה סיפור לפעם אחרת].
בסצינה ההיא, אנטואן דואנל, עכשיו כבר גבר צעיר, עומד מול המראה ואומר את שמותיהן של שתי הנשים איתן הוא בקשר. הוא חוזר על שמן פעם אחר פעם ובסופו של דבר חוזר גם על שמו שלו. בפעמים שבהן הוא אומר את שמו הוא כמעט פורץ בבכי. זו סצינה עוצמתית מאוד כי היא משקפת בצורה מדוייקת את הלך הרוח של הדמות. דואנל כאילו מנסה לחדור לתוך המהות שלו עצמו על ידי החזרה הבלתי נלאית ומבט חודר במראה.
ואת המבט החודר הזה במראה ואותו רצון לחדור לתוך המהות העצמית ולהוריד את כל המסכות - אני ראיתי הרבה הרבה שנים לפני כן, כשהייתי ילד קטן בן 10 - בסרט ״פינק פלויד החומה״. בסצינה אחרי שבוב גלדוף (״פינק״) משמיד חדר בבית מלון אמריקאי ותוקף יצאנית. יש את הרגע הזה, שהוא מביט במראה אחרי שגילח את שיער חזהו, והמבט החודר הזה משדר את אותו רצון עז. לא רואים אוו מגלח את הגבות שלו אלא רק 19 טיפות דם שצונחות אל תוך הכיור המלא בקצף גילוח. איך אני זוכר שאלו 19 טיפות? כי ראיתי את הסרט הזה מאות פעמים. מאות. באותם ימים, כמעט כולם בשכונה התחברו לכבלים הפיראטיים שהופעלו מתוך איזה כוך בבניין ברחוב האילנות. יכולת אשכרה לבוא ולבקש סרט ולפעמים גם היו שמים אותו כשביקשת. המפעיל שהיה טיפוס, הממ. ובכן, קצת מפוקפק - היה בא פעם בחודש לגבות תשלום מאבא שלי במזומן. הוא הבטיח לשדר 24 שעות ביממה אבל לא אמר מה ישדר. ולכן במהלך כל השעות המתות של היום, הוא היה משדר את ״החומה״ של פינק פלויד.
אני בתור ילד, נמשכתי כמובן מאוד חזק לכל מה שסרטים מצויירים ובאמת לפעמים היו משודרים כאלה לילדים אבל פתאום הם היו נפסקים והיו מופיעים ה״סרטים המצויירים המוזרים״: הסצינות שצוירו בכישרון רב על ידי ג׳ראלד סקרפה. אבל רובן כמובן היו מזוויעות עבור ילד בן 10. בהתחלה הייתי נשאר לראות אותן עד הסוף ואיך שזה חזר לסרט המצולם הייתי מכבה את הטלוויזיה והולך לשחק פשוט מחוסר עניין. אבל לאט לאט נמשכתי גם לזה. וככה כילד הצטלקתי אט אט מהסצינות המחרידות שם. לא היה לי איך להבין את הסיפור או להתמודד עם מה שראיתי אבל החזרה הזו. החזרה שוב ושוב ושוב בכל יום - הפכה את הדבר לבנאלי, לרגיל, לחלק מהסיפור שלי עצמי, לחלק מהחיים. החזרתיות הזו גרמה לי לשכוח באיזשהו שלב שזה סרט בכלל וזה התערבב לי בראש עם מאורע כאוב מאוד שקרה לי במקביל (שגם אותו הדחקתי שנים).
הצלקות האלה יצרו את הטופוגרפיה של האישיות שלי, בנו במוחי קשרים נוירונאליים שהלכו והתעבו והפכו לאוטוסטרדות קטנות שבהן הולכות וחוזרות וחוזרות וחוזרות דרכי מחשבה ותפיסת עולם. לקח לי שנים, יד המקרה וחברים טובים מאוד בכדי להבין מה קרה לי בכלל ולהפוך לאדם שאני עכשיו.
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
שני שוטרים לא בתפקיד שיצאו לבלות במרכז העיר ניס הותקפו על ידי סוחרי סמים שניגשו אליהם וניסו למכור להם סמים (לילה בין שישי לשבת). השוטרים הזדהו בפניהם כשוטרים וחמישה מתוך החבורה התנפלו עליהם במכות. אחד מהם אף נפגע קשה (בסוף הסרטון). החמישה נעצרו מאוחר יותר ויובאו בפני שופט להארכת מעצר.
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
הציקלון הטרופי ״שידו״ פגע אנושות באי הצרפתי מאיוט (Mayotte) הסמוך למדגסקר מזרחית ליבשת אפריקה. רוחות במהירות של 220 קמ״ש גרמו ל14 הרוגים [לפחות] והרסו את מגדל הפיקוח של נמל התעופה היחידי באי מה שמקשה על הטסת כוחות הצלה, סיוע ואספקה. מאיוט היא ״המחוז הכי עני בצרפת״ וכפי שאתם יכולים לראות בסרטון, רוב מה שנהרס זה בעצם בקתות סלאמס.
הצרפתי - איתי סליאר
הציקלון הטרופי ״שידו״ פגע אנושות באי הצרפתי מאיוט (Mayotte) הסמוך למדגסקר מזרחית ליבשת אפריקה. רוחות במהירות של 220 קמ״ש גרמו ל14 הרוגים [לפחות] והרסו את מגדל הפיקוח של נמל התעופה היחידי באי מה שמקשה על הטסת כוחות הצלה, סיוע ואספקה. מאיוט היא ״המחוז הכי עני…
חשבתם שהסיפור הזה יהיה כותרת ראשית בצרפת? אז לא. הביקור של האפיפיור בקורסיקה ונישוק תינוקות תופס את כל הכותרות. אי אחד נהרס ואי אחר חוגג.
הצרפתי - איתי סליאר
חשבתם שהסיפור הזה יהיה כותרת ראשית בצרפת? אז לא. הביקור של האפיפיור בקורסיקה ונישוק תינוקות תופס את כל הכותרות. אי אחד נהרס ואי אחר חוגג.
לה מונד. הכותרת על ההרוגים באי - הלינק הרביעי בדף הבית.
תמונה של סטיקר על רצפה. עם כתמי צבע ולכלוך מסביב. זה סטיקר אחד מ20 מיליון עותקים? זה צולם בארץ בכלל? מי עיצב ומי ביצע? לא ידוע. זה יכול להיות על רצפת בית דפוס בטהרן או שנגחאי. אבל בר שם-אור זיהה פה הזדמנות לעשות טראפיק על גבו של עם שגם ככה משוסע מפולג ומרוט עצבים. זה אכן ״שפל מוסרי״. אבל של מי?
לפי התגובות לציוץ החשיבה הביקורתית בארץ שואפת לאפס. כמו גם רמת העיתונאות.
לפי התגובות לציוץ החשיבה הביקורתית בארץ שואפת לאפס. כמו גם רמת העיתונאות.
״מאות, ואולי אלפי הרוגים״ כתוצאה מהציקלון שידו. כך התריע מושל האי מאיוט [צרפת]. הצליחו להנחית שם מטוס בשעה 15:30 למרות ההרס הרב. מי לא היה על המטוס? ניחשתם נכון. מקרון. היה יותר חשוב לו להיות על האי קורסיקה כי האפיפיור בא לחנוך שם כנסייה ויש שטיח אדום ומצלמות. בושה וחרפה.
הציטטה היומית:
"La machine à vapeur a remplacé l’horloge : là où les rouages tournaient en harmonie, désormais les pistons martèlent un progrès sans fin."
״מכונת הקיטור החליפה את השעון: היכן שפעם סבבו גלגלי השיניים בהרמוניה, [מכתיבה] עכשיו הלמות הבוכנות התקדמות ללא קץ״
- קלוד לוי-שטראוס
Claude Lévi-Strauss
ממש מתחילת השנה הראשונה ללימודי האדריכלות היו לנו שעתיים שבועיות של לימודי אנתרופולוגיה שנמשכו עד סוף התואר הראשון למעשה. ומכל השיעורים העיוניים, אלו היו שיעורים בו זמנית מרתקים אבל גם מאתגרים ממש מבחינה אינטלקטואלית. כי נאלצנו לכסות כמות לא נתפסת בכלל של ידע אנתרופולוגי שהיה נחוץ בצורה אקוטית להבנת ההתנהגות האנושית, דרך המחשבה שלה והדרך בה חברה מודרנית או פרימיטיבית חווה את המרחב שבו היא חיה ועליו היא שולטת.
ספר החובה הראשון שהיינו צריכים לקרוא כבר בשבוע הראשון היה ״ראיונות עם קלוד לוי שטראוס״. ספר כיס, 188 עמודים בסך הכל אבל פשוט מפוצץ בקונספטים בכל דף ודף שגורמים לך לכמות עצומה של רגעי ״או, וואו!״ המון המון סוכריות מנטליות. אחת מהן היתה הקונספט של קלוד לוי שטראוס (1908 - 2009), אבי הסטרוקטורליזם, בדבר ״חברות השעון וחברות מכונת הקיטור״.
לוי שטראוס הסביר שישנם שני סוגי חברות:
חברות ״מכניות״ מסוג שעון, שבהן יש כמו קפיץ שנמתח וגלגלי שיניים שמסתובבים בהרמוניה, חברות שבהן הזמן נתפס כמעגלי שבו העבר ההווה והעתיד שזורים יחד. עקרונות חייה מבוססים על מחזוריות - חגים וטקסים, מבנים חברתיים ממוסדים ועונות השנה. אין בחברה כזו דחף חזק לחדש או לשנות והמטרה העיקרית שלה היא שימור הקיים והבטחת המשכיות הקהילה בהרמוניה עם סביבתה הטבעית.
לעומתן, עומדות חברות ״מכונת הקיטור״ אלו חברות שמה שמאפיין אותן הוא המתח המתמיד בין ניגודים. אלו חברות שפיתחו כתב, שכמעט תמיד עברו בשלב בו הן מחזיקות עבדים ושבהן המתח בין ״יש״ ו״אין״ (כמו יש/אין כסף, יש/אין חירות וכו׳) יוצר את ה״קיטור״ שמניע את החברות האלה קדימה: הזמן פה איננו מעגלי אלא לינארי. הוא לעולם לא ״חוזר על עצמו״ אלא פשוט נצרך, כל רגע הוא צעד קדימה ואין חזרה אחורה. וכיוון שכך נוצרת תחושת דחיפות והקצב רק הולך וגובר - אין זמן לעצור, תמיד חייבים לחדש ולפתח ולהאכיל את המכונה בעוד ועוד אנרגיה.
הקונספט הזה מעניין ממש ואני נותן לכם פה רק את קצה קצהו של המזלג. לוי-שטראוס מסביר בפרוטרוט איך החברות האלה נוצרו ומה כמות התרבות/אנטרופיה שהן מייצרות. הוא מדבר לדוגמא על הדרך שבה הדמוקרטיה תמיד יוצרת מצב תמידי של ״יש/אין״ שמניע תהליכים שעוברים מן ה״חם״ אל ה״קר״ וחוזר חלילה. לעומת זאת, בשבטים פרימיטיביים אחדים בפוליניזיה לדוגמא, החברה מגיעה להחלטה על ידי קונצנזוס מושלם - פה אחד. ולפני שהדיונים מתחילים, ישנו טקס שבו כל משתתפי הדיון נלחמים זה בזה בצורה טקסית שבה לפעמים ישנם אפילו פצועים קל, אבל אחרי אותו טקס שבו שוחררה המון אנרגיה ותסכולים, כולם מגיעים לאיזור הדיון ״רעננים ופתוחים״ עם רצון עז להגיע למצב שבו אין איש מתוסכל על מנת שלא תהיה נטירת טינה ו״רוחות רעות״ או שיסוע ופילוג לאחר שהגיעו לכדי החלטה.
שטראוס טען שיש לחברות ״השעון״ הרבה מה ללמוד מחברות מכונת הקיטור אבל שגם ההפך הוא כמובן נכון. מכונת הקיטור צורכת אנרגיה כל הזמן והאנרגיה הזו היא בעצם האנרגיה של הפריטים בחברה הזו. לדידו, החברה האנושית יכולה להרוויח תועפות של ידע ורווחה אם רק תשכיל לחבר בין שתי השיטות בצורה הרמונית.
אני לא יודע אם בפקולטות לאדריכלות בישראל ישנם קורסי חובה באנתרופולוגיה ושם נלמדים לפחות העקרונות הבסיסיים שלה. אבל לדעתי זה דבר חשוב מאוד. רק על ידי הבנה מעמיקה של הדרך שבה אנשים חווים את המרחב שלהם ניתן לתכנן מבנים שיתאימו כמו כפפה לצרכיהם. כמובן שהבנה של איך התפתחו ציוויליזציות מחברות ״שעון״ לחברות ״מכונת הקיטור״ זו רק ההתחלה. בשנים מאוחרות יותר למדנו אילו סוגים של מרחבים יכולים לפתח השראה, מוטיבציה ורוגע בקרב בני אדם ולהפך - אילו סוגי מרחבים יכולים לדכא ולהעניש ואפילו להלחיץ. לצערי, רוב המרחבים המלאכותיים בהם אנחנו חיים ביומיום אינם מותאמים כלל לצרכים שלנו כציוויליזציה והם יותר מדכאים ובנויים דוגמטית על בסיס רעיונות נוקשיים ואידאולוגיות שבחלקן אפילו די מזוויעות.
אולי זו הסיבה שככל שאתה לומד ״לקרוא״ מרחבים מלאכותיים כאלה טוב יותר - כך אתה מוצא עצמך זקוק לכמה שיותר בריחות אל עבר הטבע והבר.
"La machine à vapeur a remplacé l’horloge : là où les rouages tournaient en harmonie, désormais les pistons martèlent un progrès sans fin."
״מכונת הקיטור החליפה את השעון: היכן שפעם סבבו גלגלי השיניים בהרמוניה, [מכתיבה] עכשיו הלמות הבוכנות התקדמות ללא קץ״
- קלוד לוי-שטראוס
Claude Lévi-Strauss
ממש מתחילת השנה הראשונה ללימודי האדריכלות היו לנו שעתיים שבועיות של לימודי אנתרופולוגיה שנמשכו עד סוף התואר הראשון למעשה. ומכל השיעורים העיוניים, אלו היו שיעורים בו זמנית מרתקים אבל גם מאתגרים ממש מבחינה אינטלקטואלית. כי נאלצנו לכסות כמות לא נתפסת בכלל של ידע אנתרופולוגי שהיה נחוץ בצורה אקוטית להבנת ההתנהגות האנושית, דרך המחשבה שלה והדרך בה חברה מודרנית או פרימיטיבית חווה את המרחב שבו היא חיה ועליו היא שולטת.
ספר החובה הראשון שהיינו צריכים לקרוא כבר בשבוע הראשון היה ״ראיונות עם קלוד לוי שטראוס״. ספר כיס, 188 עמודים בסך הכל אבל פשוט מפוצץ בקונספטים בכל דף ודף שגורמים לך לכמות עצומה של רגעי ״או, וואו!״ המון המון סוכריות מנטליות. אחת מהן היתה הקונספט של קלוד לוי שטראוס (1908 - 2009), אבי הסטרוקטורליזם, בדבר ״חברות השעון וחברות מכונת הקיטור״.
לוי שטראוס הסביר שישנם שני סוגי חברות:
חברות ״מכניות״ מסוג שעון, שבהן יש כמו קפיץ שנמתח וגלגלי שיניים שמסתובבים בהרמוניה, חברות שבהן הזמן נתפס כמעגלי שבו העבר ההווה והעתיד שזורים יחד. עקרונות חייה מבוססים על מחזוריות - חגים וטקסים, מבנים חברתיים ממוסדים ועונות השנה. אין בחברה כזו דחף חזק לחדש או לשנות והמטרה העיקרית שלה היא שימור הקיים והבטחת המשכיות הקהילה בהרמוניה עם סביבתה הטבעית.
לעומתן, עומדות חברות ״מכונת הקיטור״ אלו חברות שמה שמאפיין אותן הוא המתח המתמיד בין ניגודים. אלו חברות שפיתחו כתב, שכמעט תמיד עברו בשלב בו הן מחזיקות עבדים ושבהן המתח בין ״יש״ ו״אין״ (כמו יש/אין כסף, יש/אין חירות וכו׳) יוצר את ה״קיטור״ שמניע את החברות האלה קדימה: הזמן פה איננו מעגלי אלא לינארי. הוא לעולם לא ״חוזר על עצמו״ אלא פשוט נצרך, כל רגע הוא צעד קדימה ואין חזרה אחורה. וכיוון שכך נוצרת תחושת דחיפות והקצב רק הולך וגובר - אין זמן לעצור, תמיד חייבים לחדש ולפתח ולהאכיל את המכונה בעוד ועוד אנרגיה.
הקונספט הזה מעניין ממש ואני נותן לכם פה רק את קצה קצהו של המזלג. לוי-שטראוס מסביר בפרוטרוט איך החברות האלה נוצרו ומה כמות התרבות/אנטרופיה שהן מייצרות. הוא מדבר לדוגמא על הדרך שבה הדמוקרטיה תמיד יוצרת מצב תמידי של ״יש/אין״ שמניע תהליכים שעוברים מן ה״חם״ אל ה״קר״ וחוזר חלילה. לעומת זאת, בשבטים פרימיטיביים אחדים בפוליניזיה לדוגמא, החברה מגיעה להחלטה על ידי קונצנזוס מושלם - פה אחד. ולפני שהדיונים מתחילים, ישנו טקס שבו כל משתתפי הדיון נלחמים זה בזה בצורה טקסית שבה לפעמים ישנם אפילו פצועים קל, אבל אחרי אותו טקס שבו שוחררה המון אנרגיה ותסכולים, כולם מגיעים לאיזור הדיון ״רעננים ופתוחים״ עם רצון עז להגיע למצב שבו אין איש מתוסכל על מנת שלא תהיה נטירת טינה ו״רוחות רעות״ או שיסוע ופילוג לאחר שהגיעו לכדי החלטה.
שטראוס טען שיש לחברות ״השעון״ הרבה מה ללמוד מחברות מכונת הקיטור אבל שגם ההפך הוא כמובן נכון. מכונת הקיטור צורכת אנרגיה כל הזמן והאנרגיה הזו היא בעצם האנרגיה של הפריטים בחברה הזו. לדידו, החברה האנושית יכולה להרוויח תועפות של ידע ורווחה אם רק תשכיל לחבר בין שתי השיטות בצורה הרמונית.
אני לא יודע אם בפקולטות לאדריכלות בישראל ישנם קורסי חובה באנתרופולוגיה ושם נלמדים לפחות העקרונות הבסיסיים שלה. אבל לדעתי זה דבר חשוב מאוד. רק על ידי הבנה מעמיקה של הדרך שבה אנשים חווים את המרחב שלהם ניתן לתכנן מבנים שיתאימו כמו כפפה לצרכיהם. כמובן שהבנה של איך התפתחו ציוויליזציות מחברות ״שעון״ לחברות ״מכונת הקיטור״ זו רק ההתחלה. בשנים מאוחרות יותר למדנו אילו סוגים של מרחבים יכולים לפתח השראה, מוטיבציה ורוגע בקרב בני אדם ולהפך - אילו סוגי מרחבים יכולים לדכא ולהעניש ואפילו להלחיץ. לצערי, רוב המרחבים המלאכותיים בהם אנחנו חיים ביומיום אינם מותאמים כלל לצרכים שלנו כציוויליזציה והם יותר מדכאים ובנויים דוגמטית על בסיס רעיונות נוקשיים ואידאולוגיות שבחלקן אפילו די מזוויעות.
אולי זו הסיבה שככל שאתה לומד ״לקרוא״ מרחבים מלאכותיים כאלה טוב יותר - כך אתה מוצא עצמך זקוק לכמה שיותר בריחות אל עבר הטבע והבר.
בריטניה: טרוריסט מורשע תובע פאב בן 500 שנה: טוען שהוא ״נפגע עד עמקי נשמתו״ משלט הנושא את שם הפאב: ״פונדק ראש הסרצן״
חאליד באקא (בתמונה משמאל) הורשע בהפצת פרופגנדה טרוריסטית ונכלא לארבע שנים. הוא הגיש תביעה על ״הצגה גזענית של ראש מזוקן של ערבי / טורקי״ בבית משפט לתביעות קטנות.
הפאב הזה, כמו לפחות עוד 30 פאבים אחרים ברחבי הממלכה קרויים כך מזה 500 שנה.
חאליד באקא (בתמונה משמאל) הורשע בהפצת פרופגנדה טרוריסטית ונכלא לארבע שנים. הוא הגיש תביעה על ״הצגה גזענית של ראש מזוקן של ערבי / טורקי״ בבית משפט לתביעות קטנות.
הפאב הזה, כמו לפחות עוד 30 פאבים אחרים ברחבי הממלכה קרויים כך מזה 500 שנה.
הצרפתי - איתי סליאר
״מאות, ואולי אלפי הרוגים״ כתוצאה מהציקלון שידו. כך התריע מושל האי מאיוט [צרפת]. הצליחו להנחית שם מטוס בשעה 15:30 למרות ההרס הרב. מי לא היה על המטוס? ניחשתם נכון. מקרון. היה יותר חשוב לו להיות על האי קורסיקה כי האפיפיור בא לחנוך שם כנסייה ויש שטיח אדום ומצלמות.…
הודיע הרגע שיגיע לאי ״עוד כמה ימים״ ויכריז על ״אבל לאומי״.
הציטטה היומית:
"L’homme moderne vit dans une tragédie mécanique."
״האדם המודרני חי בתוך טרגדיה מכנית״
- לה קורבוזייה
Le Corbusier
כמה אירוני שהמשפט הזה של לה קורבוזייה (1887 - 1965) שהופיע באסופת המאמרים שלו משנת 1930 בשם ״דגשים על המצב הנוכחי של האדריכלות והאורבניזם״ ניסה לטעון שהאדם זקוק לאדריכלות וארובניזם חדשים שיגאלו אותו מיסורי החיים בתוך האדריכלות המסורתית הצפופה והחשוכה של הערים העתיקות של אירופה. בזמן שמה שהוא הציע אתם יכולים לראות בתמונה מימין. (זו פריז אגב, ככה תכנן שתיראה הגדה הימנית צמוד ללובר. אם זו לא ״טרגדיה מכנית״ אני לא יודע מה כן)
אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. ואכן, הרעיונות שלו התבססו על כוונות טובות של שיפור תנאי המחייה ויצירת סדר במרחב העירוני. אבל הישום שלהם בפועל הביא לבעיות עצומות: העיצובים שלו נטו להתעלם מצרכים חברתיים ורגשיים של הדיירים, תוך יצירת מבנים גדולים, מונוטוניים וחסרי ייחוד אישי או תחושת קהילה. הגישה ה״אוניברסלית״ שלו, שהתעלמה מתרבויות, אקלימים והיסטוריות מקומיות, הובילה לתכנון נוקשה שאינו מתאים לקונטקסטים שונים.
הוא אבי הפרדת אזורי המגורים מאזורים מסחריים ותעשייתיים. מה שיוצר מיידית ניכור עירוני (או תופעות כמו ״זנות במתחם הבורסה״) כמו גם עידוד תלות ברכב והרס חיי רחוב מסורתיים ותוססים שאולי היו קיימים לפני ישום הטכניקות האורבניות שלו. ההשפעה שלו על פרויקטים זולים רחבי היקף שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה הובילה להקמת שכונות עוני נחשלות בפרברי הערים הגדולות בצרפת, שהתאפיינו בעוני, פשע והפרדה חברתית. המבנים הגדולים והאפרוריים מבודדים את הגרים בהם חברתית. הם יוצרים כמעט תמיד מין מיקרו-קוסמוס של אוכלוסיות בעלות מעמד סוציו-אקונומי הומוגני (תמיד נמוך) בפועל אלו איים שבהם הרפובליקה הצרפתית לא מתקיימת דה-פקטו.
למרות שכחייל משוחרר שקרא את ״לקראת ארכיטקטורה״ שלו - מאוד התרשמתי מהמניפסט חוצב הלהבות הזה. כשהתחלתי ללמוד אדריכלות נחשפתי ללא מעט זוועות ארכיטקטוניות שביצע. להפתעתי, גיליתי שכל הסגל המרצה פשוט ״עף״ על הפאשיסט הקטן. זה די טלטל אותי כי מבחינתי הוא תמיד היה אדריכל בינוני ברברן וקשקשן. או כמו שפרנק לויד רייט אמר עליו פעם ״זה שבונה בניין אחד ורץ לכתוב עליו 40 ספרים״. ללא ספק, היו לו לא מעט הברקות והמחקר שלו ה״מודולור״ ממש מרשים, אבל לטעמי הרע גובר על הטוב. הוא למעשה לא קיבל שום הכשרה פורמלית כאדריכל (למד שענות בכלל) ולכן גם נעדר הבנה בסיסית בטכניקות בנייה מודרנית (הוילה סבואה לדוגמא, ״גולת הכותרת״ שלו סבלה מדליפות נוראיות בגג) הוא היה שוביניסט נוראי, נהג לגנוב רעיונות בלי כל בושה ולעשות להם ״ריפקאקג׳ינג״ כרעיונות שלו. בעיקר לנשים מוכשרות (כמו לדוגמא הרבה מאוד מהעיצובים של שארלוט פריאן Charlotte Perriand המוכשרת שהוא מיתג כ״שלו״) הוא למעשה היה יותר אמן מיתוג ומרקטינג מאשר אדריכל פרופר לדעתי. אפילו השם שלו ״לה קורבוזייה״ הוא מיתוג מחדש ודמות שהוא נכנס אליה.
אני יודע שזה אולי יזעזע כמה אנשים פה, אבל זו היתה דעתי מאז שהתחלתי ללמוד אדריכלות ואף פעם לא היססתי להשמיע אותה מה שזיכה אותי בלא מעט קללות נוראיות (באמת!) מצד מרצים שלי בבית הספר שגם הכשילו אותי לפעמים על ״חילול השם הקדוש״. אני לא יודע איך זה עכשיו בבתי הספר לאדריכלות בצרפת, אני מקווה שהם נגמלו מזה כבר אבל באותם ימים זו היתה הערצה מזעזעת.
בשנת 2015 נערכה תערוכת רטרוספקטיבה במרכז פומפידו על יצירתו ובמקביל, יצאו 3 ספרים שונים שהוכיחו מעל לכל צל של ספק שלבנאדם היו נטיות פאשיסטיות ואנטישמיות חזקות. ממכתבים מזעזעים שכתב לאמא שלו (על כך ש״מגיע ליהודים״ מה שעובר עליהם במלחמת העולם השנייה) ועד ליטראלי שיתוף פעולה עם ממשל וישי (ארגון מחדש של העיר מרסיי אחרי שרוקנה מיהודים וגם תכניות לקולוניה אלג׳יריה - בעיקר בבבירה אלג׳יר).
בתמונה, אתם יכולים לראות אותו משחית את אחד הקירות של הוילה E1027 בריווירה הצרפתית עם אחד מהציורים הכעורים שלו. הוילה הזו תוכננה ונבנתה על ידי מעצבת ממוצא אירי מוכשרת מאוד בשם איילין גריי (Eileen Gray). היא בנתה את הוילה המודרניסטית שלה בריווירה הצרפתית כקונטרה למודרניזם של לה קורבוזייה אבל הוא פיתח כלפי הוילה הזו אובססיה חולנית וניצל את העובדה שהיא העניקה את הוילה הזו לאהובה בכדי למעשה להתנחל שם ולהשתולל על הקירות ופשוט להשחית אותה. (זה סיפור מטורף לחלוטין בפני עצמו כל ההתנהלות השמוקית הזו שלו שם).
שיא האובססיה גרם לו להקים בקרבתה צריף עץ מכוער שבו נהג להסתובב עירום רק בכדי להיות קרוב אליה. בסופו של דבר קיבל התקף לב ומת בזמן ששחה ממש מתחתיה.
"L’homme moderne vit dans une tragédie mécanique."
״האדם המודרני חי בתוך טרגדיה מכנית״
- לה קורבוזייה
Le Corbusier
כמה אירוני שהמשפט הזה של לה קורבוזייה (1887 - 1965) שהופיע באסופת המאמרים שלו משנת 1930 בשם ״דגשים על המצב הנוכחי של האדריכלות והאורבניזם״ ניסה לטעון שהאדם זקוק לאדריכלות וארובניזם חדשים שיגאלו אותו מיסורי החיים בתוך האדריכלות המסורתית הצפופה והחשוכה של הערים העתיקות של אירופה. בזמן שמה שהוא הציע אתם יכולים לראות בתמונה מימין. (זו פריז אגב, ככה תכנן שתיראה הגדה הימנית צמוד ללובר. אם זו לא ״טרגדיה מכנית״ אני לא יודע מה כן)
אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. ואכן, הרעיונות שלו התבססו על כוונות טובות של שיפור תנאי המחייה ויצירת סדר במרחב העירוני. אבל הישום שלהם בפועל הביא לבעיות עצומות: העיצובים שלו נטו להתעלם מצרכים חברתיים ורגשיים של הדיירים, תוך יצירת מבנים גדולים, מונוטוניים וחסרי ייחוד אישי או תחושת קהילה. הגישה ה״אוניברסלית״ שלו, שהתעלמה מתרבויות, אקלימים והיסטוריות מקומיות, הובילה לתכנון נוקשה שאינו מתאים לקונטקסטים שונים.
הוא אבי הפרדת אזורי המגורים מאזורים מסחריים ותעשייתיים. מה שיוצר מיידית ניכור עירוני (או תופעות כמו ״זנות במתחם הבורסה״) כמו גם עידוד תלות ברכב והרס חיי רחוב מסורתיים ותוססים שאולי היו קיימים לפני ישום הטכניקות האורבניות שלו. ההשפעה שלו על פרויקטים זולים רחבי היקף שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה הובילה להקמת שכונות עוני נחשלות בפרברי הערים הגדולות בצרפת, שהתאפיינו בעוני, פשע והפרדה חברתית. המבנים הגדולים והאפרוריים מבודדים את הגרים בהם חברתית. הם יוצרים כמעט תמיד מין מיקרו-קוסמוס של אוכלוסיות בעלות מעמד סוציו-אקונומי הומוגני (תמיד נמוך) בפועל אלו איים שבהם הרפובליקה הצרפתית לא מתקיימת דה-פקטו.
למרות שכחייל משוחרר שקרא את ״לקראת ארכיטקטורה״ שלו - מאוד התרשמתי מהמניפסט חוצב הלהבות הזה. כשהתחלתי ללמוד אדריכלות נחשפתי ללא מעט זוועות ארכיטקטוניות שביצע. להפתעתי, גיליתי שכל הסגל המרצה פשוט ״עף״ על הפאשיסט הקטן. זה די טלטל אותי כי מבחינתי הוא תמיד היה אדריכל בינוני ברברן וקשקשן. או כמו שפרנק לויד רייט אמר עליו פעם ״זה שבונה בניין אחד ורץ לכתוב עליו 40 ספרים״. ללא ספק, היו לו לא מעט הברקות והמחקר שלו ה״מודולור״ ממש מרשים, אבל לטעמי הרע גובר על הטוב. הוא למעשה לא קיבל שום הכשרה פורמלית כאדריכל (למד שענות בכלל) ולכן גם נעדר הבנה בסיסית בטכניקות בנייה מודרנית (הוילה סבואה לדוגמא, ״גולת הכותרת״ שלו סבלה מדליפות נוראיות בגג) הוא היה שוביניסט נוראי, נהג לגנוב רעיונות בלי כל בושה ולעשות להם ״ריפקאקג׳ינג״ כרעיונות שלו. בעיקר לנשים מוכשרות (כמו לדוגמא הרבה מאוד מהעיצובים של שארלוט פריאן Charlotte Perriand המוכשרת שהוא מיתג כ״שלו״) הוא למעשה היה יותר אמן מיתוג ומרקטינג מאשר אדריכל פרופר לדעתי. אפילו השם שלו ״לה קורבוזייה״ הוא מיתוג מחדש ודמות שהוא נכנס אליה.
אני יודע שזה אולי יזעזע כמה אנשים פה, אבל זו היתה דעתי מאז שהתחלתי ללמוד אדריכלות ואף פעם לא היססתי להשמיע אותה מה שזיכה אותי בלא מעט קללות נוראיות (באמת!) מצד מרצים שלי בבית הספר שגם הכשילו אותי לפעמים על ״חילול השם הקדוש״. אני לא יודע איך זה עכשיו בבתי הספר לאדריכלות בצרפת, אני מקווה שהם נגמלו מזה כבר אבל באותם ימים זו היתה הערצה מזעזעת.
בשנת 2015 נערכה תערוכת רטרוספקטיבה במרכז פומפידו על יצירתו ובמקביל, יצאו 3 ספרים שונים שהוכיחו מעל לכל צל של ספק שלבנאדם היו נטיות פאשיסטיות ואנטישמיות חזקות. ממכתבים מזעזעים שכתב לאמא שלו (על כך ש״מגיע ליהודים״ מה שעובר עליהם במלחמת העולם השנייה) ועד ליטראלי שיתוף פעולה עם ממשל וישי (ארגון מחדש של העיר מרסיי אחרי שרוקנה מיהודים וגם תכניות לקולוניה אלג׳יריה - בעיקר בבבירה אלג׳יר).
בתמונה, אתם יכולים לראות אותו משחית את אחד הקירות של הוילה E1027 בריווירה הצרפתית עם אחד מהציורים הכעורים שלו. הוילה הזו תוכננה ונבנתה על ידי מעצבת ממוצא אירי מוכשרת מאוד בשם איילין גריי (Eileen Gray). היא בנתה את הוילה המודרניסטית שלה בריווירה הצרפתית כקונטרה למודרניזם של לה קורבוזייה אבל הוא פיתח כלפי הוילה הזו אובססיה חולנית וניצל את העובדה שהיא העניקה את הוילה הזו לאהובה בכדי למעשה להתנחל שם ולהשתולל על הקירות ופשוט להשחית אותה. (זה סיפור מטורף לחלוטין בפני עצמו כל ההתנהלות השמוקית הזו שלו שם).
שיא האובססיה גרם לו להקים בקרבתה צריף עץ מכוער שבו נהג להסתובב עירום רק בכדי להיות קרוב אליה. בסופו של דבר קיבל התקף לב ומת בזמן ששחה ממש מתחתיה.
נער בן 15 נרצח הבוקר בדקירות סכין מול בית ספר תיכון רודן (Rodin) ברובע ה13 בפריז במהלך קטטה. הנער אינו תלמיד בבית הספר והפרטים בבדיקה.
56% מהצרפתים מעוניינים בסיום הרפובליקה הצרפתית החמישית
85% מהצרפתים מעוניינים ברפורמה של מוסדות השלטון:
47% רוצים רפורמה מעמיקה
38% מעוניינים בתיקונים ללא שינוי מעמיק
ו14% מרוצים מהמצב הקיים
83% רוצים לצמצם בשליש את מספר הצירים והסנאטורים
74% מעוניינים בשיטת בחירות פרופורציונלית לפרלמנט (כמו בישראל)
כל זאת עפ״י סקר חדש (בעל מדגם מייצג) של ערוץ הסנאט הצרפתי (סוג של מקבילה של ״ערוץ הכנסת״ הישראלי - ערוץ השייך לסנאט)
85% מהצרפתים מעוניינים ברפורמה של מוסדות השלטון:
47% רוצים רפורמה מעמיקה
38% מעוניינים בתיקונים ללא שינוי מעמיק
ו14% מרוצים מהמצב הקיים
83% רוצים לצמצם בשליש את מספר הצירים והסנאטורים
74% מעוניינים בשיטת בחירות פרופורציונלית לפרלמנט (כמו בישראל)
כל זאת עפ״י סקר חדש (בעל מדגם מייצג) של ערוץ הסנאט הצרפתי (סוג של מקבילה של ״ערוץ הכנסת״ הישראלי - ערוץ השייך לסנאט)
הצרפתי - איתי סליאר
56% מהצרפתים מעוניינים בסיום הרפובליקה הצרפתית החמישית 85% מהצרפתים מעוניינים ברפורמה של מוסדות השלטון: 47% רוצים רפורמה מעמיקה 38% מעוניינים בתיקונים ללא שינוי מעמיק ו14% מרוצים מהמצב הקיים 83% רוצים לצמצם בשליש את מספר הצירים והסנאטורים 74% מעוניינים בשיטת…
Please open Telegram to view this post
VIEW IN TELEGRAM