השבוע לפני שתים-עשרה שנה, נתנאל עראמי הי"ד, אב צעיר שכל חטאו היה עמל כפיו בארצו, השתלשל בחבל סנפלינג מגורד שחקים בפתח תקווה - ויד זדונית ושפלה חתכה את החבל והשליכה אותו אל מותו מגובה של 14 קומות.
אני מכיר את התחום הזה מקרוב. בצעירותי עבדתי בעצמי בסנפלינג. ידעתי מיד, ללא צל של ספק: כבלים כאלה אינם נקרעים מעצמם ובימי עבודתי כח"כ, נלחמתי לצד משפחתו לחקר האמת ולהכרה בהם כמשפחת נפגעי טרור.
הממסד הישראלי, כהרגלו, בחר לטייח. השב"כ והמשטרה מיהרו להוציא צווי איסור פרסום דרקוניים, השתיקו, מרחו, וניסו להציג את הזוועה כעוד "תאונת עבודה".
הייתי צריך לנצל את חסינותי הפרלמנטרית, להפר את צו איסור הפרסום בקולי קולות מעל כל במה, ולהילחם מלחמת חורמה כדי להכריח אותם להודות באמת הפשוטה והכואבת: זה היה פיגוע לאומני.
אלמלא הצעקה הזו, אפילו את ההכרה הבסיסית במשפחה כנפגעי פעולות איבה הממסד היה גוזל מהם בקהות חושים מקוממת.
והנה, עברו 12 שנה. ההכרה ניתנה - אך הצדק נרמס עד עפר.
שלושה חשודים ערבים, בעלי תעודת זהות כחולה שעבדו עמו באתר, נעצרו ושוחררו במהירות לחופשי. שום "חקירת צורך", שום הפעלת לחץ, שום הפיכת שולחנות.
כשמערכת הביטחון רוצה לפענח פרשה - היא יודעת להפעיל את כל כובד משקלה, לחדור לכל פינה ולמצות את הדין עד תום. אך כשמדובר ברצח של פועל יהודי בידי אויב מבית, בלב הארץ? שם החקירה מתמוססת. שם המוטיבציה נעלמת. שם המערכת כולה מגמגמת, הופכת לרפה ואימפוטנטית.

אם הודיתם רשמית שמדובר בפיגוע לאומני - היכן הרוצחים?
האמת מחרידה וצורבת: הרוצח של נתנאל מתהלך חופשי.
הוא קונה איתכם בסופר, בונה לכם את הבתים, מטייל עם ילדיו באותם גני שעשועים - וצוחק על הריבונות המזויפת שלנו.

זו איננה רק רשלנות חקירתית; זוהי פשיטת רגל תודעתית של ממסד מרוקן מזהות, שאיבד את חוש הצדק הטבעי, את הגאווה הלאומית ואת ההבנה הפשוטה שדם יהודי אינו הפקר.

והמקרה של נתנאל עראמי איננו אירוע בודד. הוא התמצית של המציאות שבה אנו כלואים עד היום הזה ממש.
אותו עיוורון מרצון, אותה נכות מוסרית שמפחדת להצביע על האויב, אותה פחדנות שמנהלת את הטרור במקום להכריע אותו - היא בדיוק אותה מחלה שאנו פוגשים בכל חזית: מול מחבלי חמאס שמעיזים להרים ראש, מול תפיסות ביטחוניות רקובות של "הכלה" ו"הסדרה", ומול אובדן המשילות המוחלט בלב הארץ.
שורש הבעיה אינו מחסור באמצעים טכנולוגיים או בכוח אש; שורש הבעיה הוא אובדן צדקת הדרך.
מדינה שמחקה את זהותה היהודית אינה מסוגלת להגן על אזרחיה, כי אין לה עוד את האומץ המוסרי להבדיל בין אוהב לאויב.
הגיע הזמן להתפכח.
הגיע הזמן לקום על נפשנו, לנער מעלינו את תרבות הגמגום והחולשה, ולהעמיד מנהיגות של אמונה, עוצמה וריבונות בלתי מתפשרת - שתשיב לכל אויבינו את היראה, ותבהיר אחת ולתמיד לעולם כולו: דם יהודי לעולם לא יהיה עוד הפקר.

ב-7 באוקטובר איבדה ישות הטרור האיסלאמו-נאצית על כל מרכיביה כל זכות להישאר ולו דקה אחת נוספת בחופו המערבי של הנגב המכונה רצועת עזה.

הידיעה הזו על הסטודנטים מעזה שמתחננים לפוטין שיחלץ אותם ללימודים ברוסיה, מקפלת בתוכה את כל האיוולת של תפיסת ה"ביטחון" הישראלית ואת הטרגדיה שאנחנו ממשיכים להמיט על עצמנו.

הנה האמת הפשוטה שההנהגה שלנו מסרבת לראות: רוב מוחלט של תושבי עזה פשוט רוצים לצאת. הם אינם מעוניינים להישאר בתוך חורבת הטרור הזו, הם רוצים עתיד וחיים, ומחפשים כל סדק כדי להגר החוצה - מרוסיה ועד קנדה.

בעולם לא חסרות מדינות שיקלטו אותם. רוסיה פותחת שערים לסטודנטים, סומלילנד, מצרים, קנדה, אירלנד, סקוטלנד, צרפת, אנגליה ומדינות נוספות אחרות, אבל מבקשי נפשינו מעדיפים להשאיר אותם ככלי ניגוח נגדנו. והאבסורד המקומם ביותר? מדינת ישראל היא זו שנועלת אותם בפנים. במקום לספק להם מעגן יציאה מסודר, במקום לפתוח נתיב ימי חד-כיווני במימון בינלאומי לכל מי שחפץ להגר לצמיתות, הפכנו את עצמנו למשתפי פעולה של האויבים שלנו. אנחנו מאפשרים להחזיק אותם בכוח בתוך הרצועה ובכך מספקים לחמאס את המגן האנושי הנצחי שלו.

אין שום סתירה בין מוסר יהודי לבין אינטרס לאומי וביטחוני. המעשה המוסרי, הנכון והאסטרטגי ביותר הוא עידוד הגירה מרצון. מי שרוצה ללמוד במוסקבה - סע לשלום, ומי שרוצה לפתוח חיים חדשים במקום אחר - שיבושם לו.
כל עזתי שיוצא מרצונו מקטין את כוחו של הטרור ומקרב את יום הניצחון. במקום שהם יתחננו לקרמלין, ממשלת ישראל צריכה להודיע עוד היום: שער היציאה מהרצועה פתוח לרווחה, בכרטיס לכיוון אחד. עזה צריכה לחזור להיות חבל ארץ יהודי וריבוני, וכל עוד יש עזתי שרוצה לצאת - זו חובתנו העליונה לאפשר לו לעשות זאת.

מחפשים עבודה?
סוכן AI חדש סורק כל יום את כל האינטרנט ומוצא לכם את המשרות שהכי מתאימות לכם! 🫵
כל המשרות במקום אחד מרוכז ומסודר 🥰
כרגע זה בחינם לגמרי,
נסו את זה עכשיו:

https://jobmiter.com

מעגל האינסוף הזה מוכרח להיפסק.
שלוש שנים אנחנו נלחמים. כובשים שוב ושוב את אותם המקומות ונסוגים, סופגים עוד צו 8, עוד שכול, עוד עסקים קורסים ומשפחות שמתפרקות מעומס הנטל. החזיתות מתחלפות, למבצעים יש שמות חדשים - אבל האיום תמיד חוזר.
זה לא כישלון של קרב נקודתי, זו תפיסה שלמה שמסתפקת בניהול המציאות במקום לשנות ולהכריע את האויב.
הבטיחו לנו ניצחון עד שהמילה עצמה נשחקה. אני לא בא להבטיח אותה שוב, אלא להגדיר מה היא באמת דורשת.

ניצחון אינו סיסמה, ניצחון הוא מציאות. מציאות שבה לאויב אין עוד שום יכולת או רצון לאיים עלינו, והריבונות הישראלית חלה בכל מקום שבו מתנוסס הדגל. מציאות שבה אדם עובד ומשתכר בכבוד לא חי מהיד אל הפה.
מציאות שבה זוג צעיר מסוגל לקנות כאן בית בלי להשתעבד לכל החיים, ומעל הכל - מציאות שבה אנחנו זוכרים ופועלים מתוך הידיעה הברורה בשביל מה אנחנו כאן. זו ארצנו וזו מדינתו היחידה של העם היהודי.

את הדבר הבא צריך לומר ביושר, בלי לרכך ובלי למצמץ: עם שחי בג'ונגל מזרח התיכון ואינו מנצח במלחמה נגדו - פשוט לא ישרוד בו. והישרדות איננה רק להישאר בחיים בין אזעקה לממ"ד, היא השאלה אם לילדים שלנו תהיה סיבה, אופק ורצון להישאר כאן ולבנות עתיד.

העם הזה נתן כבר הכל. נלחם, שירת, עבד והחזיק מדינה שלמה על הכתפיים. עם שנתן כל כך הרבה זכאי לכך שלמאמץ שלו תהיה תכלית.
מגיע לנו לנצח.
והגיע הזמן לנצח!

אתם יודעים מי החבר הכי טוב של הטייקונים? הסוציאליסט התמים...
חשבתם ששליטה של המדינה בקרקעות מגנה עליכם? תחשבו שוב.
האוליגרכים מתים על בירוקרטיה, רגולציה ומדינה שמנה - הם יודעים בדיוק איך לגזור מזה קופון.
צפו באמת על בלוף הדיור

כל מי שמזדהה עם אוייבי ישראל הוא עצמו אויב ישראל

הלוואי שהייתי טועה.
אין כאב צורב ונורא יותר מלהיות צודק, כשהמחיר נמדד בדם ילדינו, אחינו וחיילינו הגיבורים.

שלוש שנים לטבח. כבר ביום השלישי, מול שי גולדן ובלב שבור לרסיסים, התרעתי: ה-7 באוקטובר הוא החשבון המדויק על 30 שנות אוסלו והתנתקות. התחננתי שנבין שאם לא ננפץ את התודעה הזו, בארי הייתה רק הפרומו.

לצערי העמוק, רוב מה שהזהרתי שיקרה - קרה.
משום שלא ביטלנו את הסכמי אוסלו! משום שלא כבשנו, לא גירשנו, לא השלטנו ממשל צבאי ולא גבינו מהאויב מחיר קיומי מוחלט על הטבח - רק פתחנו את התיאבון לאויבים נוספים סביבנו. חולשה היא הזמנה למכה הבאה.

אני מתפלל בכל לבי: הלוואי שאתבדה. הלוואי ששאר התחזיות השחורות שלי יתגלו כטעות מוחלטת.

אבל המציאות לא מרחמת על עיוורים. אין מנוס ממהפך תודעתי: ביטול מוחלט של אוסלו, ריבונות יהודית מלאה והכרעה אמיתית. רק כך נבטיח שעם ישראל יחיה, ולא נחזה בהמשך "הסרט" הנורא הזה.
הגיע הזמן לנצח!

אחים ואחיות שלי למסע של חיים, שותפי אמת,
אני כותב לכם את המילים האלה כשאני מביט לאחור על דרך של למעלה משלושים שנה - והלב פשוט מוצף.
רבים מכם צועדים איתי עוד מימי 'זו ארצנו', מימי 'מנהיגות יהודית'. דרך כל הצמתים, המאבקים, האכזבות והתקוות. ראיתם אותי ברגעים הקשים ביותר, ראיתם אותי כשהדלתות נטרקו בפנינו, והייתם שם תמיד - עוגן איתן של אמונה, נאמנות עיוורת ואהבת ישראל טהורה.
אבל לצד הוותיקים שנושאים את המשא הזה עשרות שנים, קורה כאן בשנים האחרונות נס של ממש: דור שלם של צעירים.
דור צעיר, רענן, חכם וערני, שמאס בקלישאות החלולות של הפוליטיקה הישנה ומצא בדרכנו אמת צלולה. חבר'ה צעירים - חיילים, סטודנטים, יזמים, חילונים, דתיים, מסורתיים - שמצאו ב'זהות' בית אמיתי. כי ב'זהות' באמת שיש מקום לכולם: מקום שמחבר בין שורשים עמוקים לחירות האדם, בין זהות יהודית גאה לחיי חירות ושגשוג. הדור הצעיר הזה לא מחפש פשרות פחדניות; הוא מחפש חזון, הוא מזהה זיוף מקילומטרים, והוא צמא למנהיגות שלא מתנצלת על מי שהיא. אתם, הצעירים, הדלק והרוח הגדולה של התנועה הזו.

כשעמדנו אז בצמתים והתרענו מפני הסכמי אוסלו, לא עשינו זאת מתוך איזו חוכמה יתרה או יוהרה. עשינו זאת פשוט משום שלא היינו מוכנים לעצום עיניים.

ידענו שכאשר עם מוותר על זהותו ועל זכותו ההיסטורית על ארצו, ומפקיד את גורלו בידי מרצחים - התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שפיכות דמים. לא הייתה בנו שום שמחה כשראינו את נבואות הזעם מתגשמות באוטובוסים המתפוצצים, באינתיפאדות וברחובות המדממים ביהודה, בשומרון ובתוך ערי ישראל. היה שם רק כאב עמוק, שורף, על עיוורון של הנהגה שסירבה להתפכח מאשליית השלום.
והעיוורון הזה הגיע לשיאו המחריד והנורא ביותר בשבעה באוקטובר.
הטבח הנורא ביותר ביהודים מאז השואה לא נולד בחלל ריק. הוא היה תולדה ישירה של אותה קונספציה הרסנית של אוסלו וההתנתקות - של אותה מנוסה מתמשכת מזהות, מריבונות ומהכרעה.
עבורי, השבר הלאומי הזה קיבל לפני שנתיים גם פנים, שֵם וקרע שאינו מתאחה לעולם בלב.
נכדי האהוב, יאיר הי"ד, נפל בקרב ברצועת עזה. הוא נפל בשם מוסר פרוגרסיבי מעוות שמעדיף את חיי האויב על פני חיי לוחמינו. לכאב הלאומי הצטרף כאב אישי שחודר לכל נשימה ונשימה שלי.
אסור לנו שההקרבה של טובי בנינו, של גיבורים כמו יאיר, תהיה לשווא! אסור לנו להשלים עם הנהגה שמסתפקת בניהול סבבים ומפקירה את עתיד הדורות הבאים.
מיד לאחר השבעה באוקטובר התייצבתי באולפנים כדי לזעוק את הדברים הכואבים, אך ההכרחיים ביותר: מלחמה לא מנהלים כדי לחזור לנקודת ההתחלה.
התרעתי מפני הפיכתנו למדינת חסות אמריקאית, מפני הפקדת ביטחוננו וריבונותנו בידי מעצמה זרה שיש לה אינטרסים משלה. הזהרתי בקול ברור: אם לא נביא להכרעה מוחלטת - בכיבוש, גירוש והתיישבות יהודית, ניצחון ברוח של דרזדן ולא ברוח של פשרות - נגזור על עצמנו לופ אינסופי של סבבים ונסכן את המשך קיומנו. לא אמרתי את הדברים כדי לחפש כותרות; אמרתי אותם מתוך חרדה עמוקה לחיי אחינו ובנינו.

אבל האמת אינה נמדדת רק באולפנים - אלא בחיבור הישיר לעם.
בשלוש השנים האחרונות לא עצרנו לרגע. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במסע שטח שאין לו תקדים. הגענו לערים המעורבות - ללוד, עכו, חיפה וליפו; ראינו מקרוב את אובדן המשילות ואת חוסר האונים. הגענו ליישובי הגדר, לצפון הפצוע, לרמת הגולן, לקריית שמונה, לעוטף עזה, לבאר שבע ועד אילת. פגשתי אלפי אנשים, הקשבתי לכאב, לחששות ולתקוות. הגענו לכל מוקדי הבעיות.
כחלק מהמסע הזה ערכנו ברחבי הארץ את כנסי "קריאת השכמה לאומית" - אולמות שהתמלאו עד אפס מקום במאות רבות של אנשים מכל שדרות הציבור, ובראשם אותם צעירים מופלאים עם עיניים בורקות. הבאנו אל הבמה אנשי ביטחון, אנשי רוח, מובילי דעה ואנשי ציבור מגוונים כדי להישיר מבט אל המציאות: לדון בפתיחות במשבר הביטחוני והמדיני, ולעסוק בשורש של הכל - אובדן הזהות היהודית.
הצגנו את התשובות והפתרונות של זהות, הקשבנו לגישות אחרות, אבל מעל לכל ראינו ציבור ענק - דור שלם - שצמא לאמת עמוקה ובלתי מתנצלת.

בכל מקום ובכל מפגש חשתי בדיוק את אותו הדבר: עם ישראל הגיבור הוא חזק ואדיר. העם שלנו בריא, אמיץ ומוכן למסירות נפש. החולשה אינה בעם - היא נמצאת בתפיסה החולה, ברפיון האידיאולוגי, בניתוק מהשורשים. העם מבין היום שכדי לנצח באמת, עלינו לדעת קודם כל מי אנחנו, מה מקומנו בארץ הזו ומהי תכלית קיומנו כאן. העם רוצה זהות!
מתוך אחריות כבדה לרגע ההיסטורי הזה, ועל מנת שלא לאבד אף קול של המחנה הלאומי והאמוני, קיבלנו את ההחלטה להתחבר בבלוק טכני עם בצלאל סמוטריץ'. החיבור הזה מאפשר לנו להביא את בשורת החירות, הזהות והריבונות של מפלגת זהות אל קדמת הבמה - בעוצמה ובאחריות.

ביום שלישי הקרוב, הזרעים שזרענו יחד בדמעות ובנחישות במשך עשרות שנים - מבשילים.

כל הנתונים והתחושות מהשטח מעידים על דבר אחד: אנחנו בדרך הבטוחה לכנסת. זהות עומדת להיכנס עם שניים ואף שלושה נציגים. אלו לא יהיו עוד פוליטיקאים שמחפשים תפקידים וג'ובים; אלו יהיו שליחי ציבור עם מצפן בלתי מתפשר. קול צלול שידרוש הכרעה אמיתית במלחמה, חיזוק המשילות, חירות לאזרחי ישראל ונאמנות בלתי מותנית לזהותנו היהודית.

אני פונה אליכם - שותפי הדרך הוותיקים, ולכם - הדור הצעיר והמופלא שהרים את הדגל הזה בגאווה: זו השעה שלנו. העתיד שייך לכם, והוא מתחיל עכשיו.
בימים המעטים שנותרו, אל תשאירו את השיח הזה בינינו. שתפו את הפוסט הזה, דברו עם הילדים, עם ההורים, עם החברים מהשירות, מהלימודים, מהעבודה ומהשכונה. הסבירו להם שהפעם לא מצביעים מתוך פחד או הרגל - הפעם מצביעים מתוך תקווה, עוצמה וזהות.
בעזרת השם, ביום שלישי אנחנו חוזרים לבית הנבחרים כדי להשמיע את קולכם - קולו של עם ישראל החפץ בחיים, בריבונות ובניצחון אמיתי.
הגיע הזמן לנצח!

לתקן עולם במלכות שדי,

משה פייגלין

משה פייגלין, העומד בראש מפלגת "זהות" (ברשימה אחת עם "הציונות הדתית" של סמוטריץ'), הוא הראשון ששלח סרטון בו הוא פונה לאלה שעדיין לא החליטו למי להצביע, בהמשך לפנייה כאן☝️בערוץ אמש.

3 תגובות

“הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי...”
הערב בלייב חמש על חמש ננתח את ה-7 באוקטובר הפוליטי שביצעו הערבים בישראל בבחירות 2026
לפני שלוש שנים הם פרצו את גבולות המדינה, והשבוע הם פרצו את גבולות הכנסת. השורש הוא אותו שורש - משבר הזהות הפנימי שמזמין את אויבינו לכלותנו מבחוץ ומבפנים.
נדבר על כך הערב ונענה לשאלותיכם.
מחכה לכם,
נתראה הערב ב- 17:00

במילים אחרות, לרשימה עם זהות באמת היה פוטנציאל של מספר מנדטים דו-ספרתי, צריך לזכור שגם זה חלק ממשמעות שריפת הקולות שנוצרה כאן...


https://x.com/TomerGartzman/status/2115853098576924752


הצטרפו לערוץ בקישור👈🏻 https://t.me/TomerGartzman