ללוחמים, המציאות אחרי המלחמה היא מציאות קשה לעיתים יותר מהמלחמה עצמה.
לפני שנתיים, כשכל הבלגן התחיל, מליוני אנשים בארץ ובעולם נרתמו בכל דרך לסייע בידי הלוחמים בציוד וברוח גבית עצומה. ככה גם במלחמות קודמות וזו בלבנון השניה 2006 בה לחמתי.

עכשיו שהמלחמה נגמרה ואנשים התעייפו, כל אותם לוחמים ואנשים שנתנו מבשרם, נשארים להיאבק מול אגפי ממשלה ומשרדי בטחון שמלאים בבטחון עצמי בזמן שאותם לוחמים נותרים בלי כלום.

אני זוכר את הרגע הזה אחרי השירות שהבנתי שאני נשארתי לבד.
הבנתי שהפראייר עשה את שלו ועכשיו הפראייר יכול ללכת.
ברגע אחד העולם שלך קורס לתוך עצמו. ואין איש שומע את גודל הפיצוץ שמתרחש בתוכך. העוני, העליבות, הרעב החרדות..

המצב שלי היה כזה חמור שהגעתי ממצב שהעיתונים מפרסמים את הפנים שלי בכניסה למלחמה בלבנון עם הצוות שלי, בגאווה פטריוטית, למצב שאני יושב על ספסל ברחוב בלילה בלי אוכל בלי כסף בלי כיוון.

במשך שנים שאחרי השירות הצבאי הייתי בטוח שזה מקובל ולגיטימי שמשתמשים בך וזורקים.
רק בשנים האחרונות הבנתי שאפשר ורצוי אחרת.

אני אפרסם את ההקלטות והשיחות שלי עם נציגי משרד הבטחון ואגף השיקום כדי שתוכלו לשמוע בעצמכם עד כמה עלובה המערכת שלהם.
אני אראה לכם את מפעל הנקניקיות של אגף השיקום. אחרת יהיו אחרים שיאמינו לסיסמאות וההבטחות המסולפות שלהם ועוד יתאבדו בגלל זה כפי שקורה שוב ושוב.

אני לא מתכוון ללכת בשקט עם הזרם והשיט הזה.
הקלטתי את השיחות שלי איתם והן משקפות ולו במעט את העליבות של המערכות האלה של משרד הבטחון ואגף השיקום.

בחוזה החברתי בישראל אנחנו דואגים אחד לשניה. זה נשמע קלישאתי וממש מצחיק לנוכח המציאות אבל אני בטוח שאנחנו יכולים אחרת.

אעדכן בהקדם,

מצורפים צילומים שלי מעיתונים שונים בימי מלחמת לבנון 2006

איליאן מרשק