האמת שלא נעים לשמוע: המלחמה הזאת לא עומדת להיגמר בקרוב!
"מתי המלחמה הזאת תיגמר? "
זו השאלה שחוזרת אליי שוב ושוב מהחברים, מהמשפחה בטון של עייפות ותסכול.

ואני עונה (לגזור ולשמור לימים קשים!): 
זה לא ייגמר מחר. 
זה לא ייגמר בשבוע הבא (אלא אם כן טראמפ פתאום יחליט...)

מדובר במערכה ארוכת טווח מול משטר איראני שמטרתו העליונה היא הישרדות בכל מחיר. 
הם בנו את כל האסטרטגיה שלהם על סבלנות אינסופית, על יכולת לספוג מכות קשות, לדכא מחאות פנימיות, להקריב משאבים אדירים ובלבד שימשיכו להתקיים ולהמשיך את פרויקט יצוא המהפכה השיעית. 
הנרטיב שלהם הוא "אנחנו עומדים, אנחנו סופגים, בסוף ננצח כי אנחנו לא נשברים".

ולכן חשוב שנאמץ את אותה תכונה של סבלנות אסטרטגית וחוסן לאומי.
אתמול בערד ראינו שוב את המחיר הכבד של המערכה הזו. 
פגיעה ישירה, הרס רב, עשרות פצועים, בתים שנפגעו, משפחות שפונו באמצע הלילה, ילדים בבתי חולים. 
המראות קשים. הכאב אמיתי והפחד מובן.

אבל דווקא ברגעים כאלה נבחן החוסן האמיתי שלנו: 
לא רק בכוח הצבאי (שחשוב מאין כמותו), אלא ביכולת שלנו להמשיך הלאה בלי להתפרק, בלי להיכנע לייאוש, בלי לתת לאויב את הניצחון הפסיכולוגי שהוא כל כך משתוקק לו.

חוסן זה אומר: 
לשמור על אורך רוח גם כשהלב כואב.
להבין שהמאבק הזה הוא מרתון ולא ספרינט .
כוח סבל ועמידה איתנה הם הנשקים הכי חזקים שלנו במאבק הזה.
חבר סיפר לי שכל השכנים בבניין נפגשים במקלט לערב שירה בציבור – רעיון נפלא להעלות את המורל ולתת לעצמנו רגעים קטנים של שמחה וצחוק.

אבל חשוב להבין:
כשאנחנו משדרים חוסר סבלנות ורצון שזה “רק ייגמר כבר” באולפני הטלוויזיה זה מתורגם מיד לערבית ולפרסית,
ומהצד השני זה מתפרש כסימן לחולשה וכהוכחה שהלחץ עובד.
וזה בדיוק מה שנותן להם כוח להמשיך.

החוסן שלנו הוא לא רק פנימי הוא גם מסר החוצה.
ביחד, בסבלנות ובעמידה איתנה נעבור גם את זה…