טורקיה: החולשה האסטרטגית נמצאת גם בבית

טורקיה שואפת להרחיב את כוחה באזור, אבל חלק מהמשאבים ותשומת הלב שלה מופנים כבר עשרות שנים פנימה, בעיקר לסכסוך הכורדי.

הכורדים הם המיעוט האתני הגדול במדינה, ולפי הערכות מהווים כ-15%-20% מהאוכלוסייה. הריכוז שלהם בדרום-מזרח טורקיה, לצד אוכלוסיות כורדיות גדולות בסוריה, עיראק ואיראן, הופך את הסוגיה מבעיה פנימית בלבד לאתגר אזורי.

העימות עם ה-PKK הוביל במשך השנים לפעילות צבאית נרחבת בתוך טורקיה ומעבר לגבולותיה. במקביל, הסוגיה הכורדית משפיעה גם על היחסים עם ארה"ב, בין היתר בשל התמיכה האמריקאית בכוחות כורדיים בסוריה.

מבחינה אסטרטגית, זו מגבלה חשובה על אנקרה: ככל שהסוגיה הכורדית נשארת בלתי פתורה, טורקיה נדרשת להשקיע בה משאבים צבאיים, פוליטיים ודיפלומטיים שאחרת יכלו להיות מופנים לזירות אחרות.

טורקיה: הגבולות שמעצבים את הכוח שלה

טורקיה גובלת בשמונה מדינות ונמצאת בין אירופה, הקווקז והמזרח התיכון. המיקום הזה מעניק לה כוח, אבל גם מכניס אותה כמעט לכל מאבק אזורי שסביבה.

במערב נמצאת היריבות ארוכת השנים עם יוון סביב הים האגאי ומזרח הים התיכון. במזרח, אזרבייג'ן וגאורגיה מעניקות לטורקיה חיבור חשוב לקווקז ולנתיבי אנרגיה וסחר, בעוד היחסים עם איראן משלבים שיתוף פעולה לצד תחרות אזורית.

אבל כיום הזירה המעניינת ביותר נמצאת מדרום. בסוריה שלאחר אסד, טורקיה הפכה לאחת מבעלות ההשפעה המרכזיות על השלטון החדש. במקביל, ישראל רואה בהתבססות צבאית טורקית בסוריה איום אפשרי על חופש הפעולה שלה.

וכאן ישראל וטורקיה נפגשות, למרות שאין ביניהן גבול משותף. סוריה ומזרח הים התיכון הופכים בהדרגה למרחבים שבהם האינטרסים של שתי המעצמות האזוריות מתנגשים.

במילים פשוטות, הכוח הטורקי נובע במידה רבה מהמיקום שלו. אבל אותו מיקום גם מבטיח שאנקרה כמעט אף פעם לא פועלת בסביבה שקטה.

טורקיה: המדינות שגובלות בטורקיה, תסתכלו בפוסט על היחסים של כל מדינה ובתמונה תוכלו לראות את מיקומן. זה יעזור לכם להבין את מפת הכוחות באזור.

טורקיה: מפה ויזואלית שמראה את הים השחור בצפון, את הים האגאי במערב ואת הים התיכון בדרום.

טורקיה ולוב: הרצועה האדומה המסומנת היא האזור הימי העצום שטורקיה ולוב סיכמו ביניהן ב-2019 לחלוק, וזהו צעד שנועד להעניק לשתי המדינות שליטה וזכויות חיפוש על אוצרות גז טבעי שנמצאים מתחת לים. טורקיה ביצעה את המהלך הגיאופוליטי הזה כדי להתנגד ליוזמות אזוריות אחרות ולהבטיח את חלקה במשאבים, אך בכך היא יצרה מחלוקת קשה מאוד, שכן ההסכם שלה עם לוב מתעלם למעשה מהאיים היווניים כמו כרתים וקפריסין, ודורס את מה שיוון רואה כגבולות הימיים והזכויות הכלכליות שלה, והפך את כל האזור למוקד מתיחות בינלאומי.

טורקיה ויוון: כאן רואים את האיים של יוון הקרובים מאוד לטורקיה, ובאופן כללי ניתן להבחין במחלוקות בין יוון לטורקיה. בנוסף, ניתן לראות את אזור המחלוקת (באדום ובכחול) בין טורקיה ויוון על השליטה בים האגאי.

לפני שנתיים החל מבצע הביפרים, סיכול ממוקד המוני שלא היה כמותו עד אז בתולדות המלחמה המודרנית 🇮🇱🇮🇱👏👏

טורקיה מול יוון: האיים שסוגרים על אנקרה

כדי להבין את היריבות בין טורקיה ליוון, מספיק להסתכל על המפה. איים יווניים כמו לסבוס, סאמוס ורודוס נמצאים ממש מול החוף הטורקי, ויוצרים מבחינת אנקרה מגבלה גיאוגרפית על הגישה שלה לים האגאי.

כיום המים הטריטוריאליים של שתי המדינות בים האגאי משתרעים ברובם עד 6 מיילים ימיים. יוון טוענת לזכות להרחיב אותם ל-12 מיילים, כפי שמאפשר משפט הים הבינלאומי, בעוד טורקיה מזהירה שמהלך כזה ישנה באופן קיצוני את חלוקת המרחב הימי. הפרלמנט הטורקי אף קבע ב-1995 שהרחבה כזו יכולה להוות עילה למלחמה.

מאחורי המחלוקת נמצאות גם שאלות של מדף יבשתי, אזורים כלכליים, אנרגיה ומעמד האיים. מבחינת טורקיה, המפה הנוכחית מעניקה ליוון יתרון גיאוגרפי גדול מדי מול חופיה. מבחינת יוון, מדובר בזכויות ריבוניות המעוגנות במשפט הבינלאומי.

וזה בדיוק מה שהופך את הים האגאי לכל כך רגיש: שתי חברות נאט"ו נמצאות במחלוקת שבה כמה קילומטרים של ים יכולים לשנות את מאזן הכוחות ביניהן.

טורקיה ויוון: תמונה מקרוב של האיים שעליהם קיימת מחלוקת בין טורקיה ליוון. לדעתי האישית, אין כאן שום מחלוקת – האיים וגם הטריטוריה הימית הסמוכה להם שייכים ליוון.

היום נמשיך את הסדרה שלנו על טורקיה.

רק תזכורת קצרה למי שלא עקב אחרי הפוסטים האחרונים: בתקופה הזו אני מקדיש סדרה שלמה לסקירה מקיפה של טורקיה מכל הכיוונים - מדינית, צבאית, אזרחית, דמוגרפית, כלכלית, גיאוגרפית, גבולות ועוד.

טורקיה מול יוון: מרוץ החימוש והציר עם ישראל

היריבות בים האגאי כבר מזמן אינה רק ויכוח על מפות. טורקיה ויוון משקיעות מיליארדים בבניית כוח צבאי, אבל כל אחת עושה זאת בדרך אחרת.

טורקיה בנתה תעשייה ביטחונית מקומית חזקה, במיוחד בתחום הכטב"מים, הטילים וכלי השיט. יוון, לעומתה, משקיעה ברכש מערבי מתקדם, כולל מטוסי קרב מתקדמים, ובמקביל מעמיקה מאוד את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.

באוגוסט 2026 חתמו ישראל ויוון על עסקת ענק בהיקף של כ-3 מיליארד אירו, שבמסגרתה ישראל תספק ליוון מערך הגנה אווירית רב-שכבתי, לצד מכ"מים ומערכות נגד כטב"מים.

מבחינת יוון, היכולת הישראלית מספקת שכבה נוספת מול האיום האווירי והטילי באזור. מבחינת ישראל, הקשר עם יוון וקפריסין מעמיק את הנוכחות האסטרטגית שלה במזרח הים התיכון.

כך נוצר בהדרגה מאזן חדש: טורקיה בונה יותר ויותר כוח בעצמה, ויוון מחזקת את עצמה באמצעות שילוב של נשק אמריקאי, צרפתי וישראלי.

טורקיה ויוון: תמונה שמראה למה ישראל, קפריסין ויוון מעוניינות להיות בשותפות ביטחונית. זה חלק מהמהלך הגיאופוליטי הגדול יותר של הקמת הצינור הודו–מזרח תיכון–אירופה, והצינור שמחבר בין ישראל ליוון הוא עוד חלק בפאזל הגיאופוליטי הזה.

טורקיה: כשהכלכלה מתחילה לנהל את מדיניות החוץ

טורקיה רוצה לפעול כמעצמה אזורית, אבל מאחורי מדיניות החוץ השאפתנית נמצאת כלכלה שסובלת כבר שנים מאינפלציה גבוהה, שחיקה בלירה וצורך מתמשך בהון זר.

המצב השתפר מהשיאים של השנים האחרונות, אך הבעיה רחוקה מלהיעלם. באוגוסט 2026 האינפלציה השנתית עדיין עמדה על 31.5%.

וכאן הכלכלה פוגשת את הגיאופוליטיקה. בשנים האחרונות אנקרה שיקמה במהירות את היחסים עם איחוד האמירויות וערב הסעודית, אחרי תקופה ארוכה של יריבות. מדינות המפרץ הפכו ממוקדי עימות לשותפות שמסוגלות להביא לטורקיה השקעות, פיקדונות ומטבע חוץ.

מבחינת ארדואן, זו פרגמטיות. טורקיה יכולה להתעמת עם מדינות מסוימות בזירה האזורית, ואז להתקרב אליהן כשהאינטרס הכלכלי משתנה.

וזו אחת המגבלות החשובות על השאיפות הטורקיות: אנקרה רוצה עצמאות אסטרטגית, אבל כדי לממן אותה היא עדיין זקוקה לכסף שמגיע מבחוץ.

טורקיה: תמונה של ארדואן מוכן לקבל כספים מהיריבות שלה בשביל לא לקרוס בשל משבר כלכלי שהוא יוצר בעצמו.

רק שתכירו.

השבוע מתקיימת בניו יורק העצרת הכללית של האו״ם, שבה נשיאים ומנהיגים מרחבי העולם נואמים ומציגים את עמדותיהם ואת מדיניות מדינותיהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי לנאום בעצרת ב-24 בספטמבר.

במקביל, נשיא סין שי ג׳ינפינג נחת בארצות הברית לביקור מדיני. הפעם הקודמת שבה ביקר במדינה הייתה ב-2023.

בינתיים אין שום דבר מעניין.

איך החות'ים הפכו ממיליציה מקומית לכוח ששולט בלב תימן

הכוח של החות'ים לא התחיל בטילים על סעודיה או בתקיפות בים האדום. הוא התחיל בכיבוש שטח, אוכלוסייה ומוסדות בתוך תימן.

בספטמבר 2014 החות'ים השתלטו על צנעא, ובהמשך ביססו שליטה בחלק גדול מצפון ומערב המדינה. כיום הם מחזיקים בבירה ובאזורים שבהם חיים לפי הערכות כשני שלישים מאוכלוסיית תימן, גם אם הם אינם שולטים ברוב שטחה.

המשמעות היא שהם כבר אינם רק כוח גרילה שפועל מההרים. יש להם מרכזי אוכלוסייה, מוסדות שלטון בפועל, נמלים ושטח שממנו ניתן להפעיל טילים, כטב"מים וכוחות קרקעיים.

בשנים האחרונות הם הוסיפו עוד מרכיב: התקדמות לאורך החוף המערבי לכיוון באב אל מנדב.

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור התימני לסיפור אזורי. החות'ים לא היו צריכים לכבוש את כל תימן. הם היו צריכים לשלוט במקומות שנותנים להם את המנופים החשובים ביותר.

נציגים מעשר מדינות השתתפו במפגש סביב פגישת נתניהו ובן זאיד, בהן ישראל, ארה"ב, סעודיה ומדינות מרכזיות במפרץ ובצפון אפריקה.

מעבר לפגישה עצמה, מדובר במהלך טקטי גיאופוליטי שמטרתו להעמיק את רשת הקשרים בין ישראל למדינות ערב בעלות אינטרסים משותפים. הערך של מהלך כזה תלוי לא רק ביצירת הקשרים, אלא גם בתחזוק שלהם לאורך זמן ובהפיכתם לשיתופי פעולה מדיניים, ביטחוניים וכלכליים.

למה החוף המערבי של תימן חשוב יותר מעוד שטח על המפה

כשמסתכלים על התקדמות החות'ים לאורך מערב תימן, קל לראות עוד כיבושים במלחמת אזרחים. אבל מבחינה גיאופוליטית, החוף שווה הרבה יותר משטח נוסף.

כבר ב-2014 האו"ם הצביע על החשיבות האסטרטגית של השתלטות החות'ים על חודיידה בגלל הקרבה לבאב אל מנדב. בספטמבר 2026 הלחימה התקדמה עוד דרומה, והאו"ם דיווח שהחות'ים נעו לעבר המיצר ותפסו כמה איים בדרום הים האדום.

כאן נכנסת הנקודה החשובה: החות'ים לא צריכים לסגור את באב אל מנדב כדי להפיק ממנו כוח.

אם טילים, כטב"מים או כלי שיט בלתי מאוישים יכולים לאיים על ספינות, חברות ספנות וביטוח כבר צריכות לתמחר את הסיכון.

כך רצועת חוף בתימן הופכת לכלי השפעה על נתיב שמחבר את אסיה, המזרח התיכון, סואץ ואירופה.