לחובבי השחמט, זה מקרה קלאסי שבו מקריבים את המלכה. בהתחלה זה נראה הזוי, כי הלבן מפסיד את המלכה, אבל אם מסתכלים לעומק:

1. אם הצריח אוכל את המלכה, מזיזים את הסוס ל-d7 ועושים מט.

2. אם המלך אוכל את המלכה, מעלים את הצריח מ-a1 ל-a8 ועושים מט.

מי שמסתכל רק על המלכה רואה הפסד. מי שמסתכל על הלוח כולו רואה ניצחון. (נקווה מאוד שזה המקרה שלנו נגד אירן)

​"להיות אויב של אמריקה זה יכול להיות מסוכן, אבל להיות חבר שלה זה קטלני."

הנרי קיסינג'ר

ההיסטוריה חוזרת על עצמה: היום טראמפ, פעם מלך אדום

שווה ללכת אחורה להיסטוריה העתיקה שלנו. כבר לפני אלפי שנים ניסינו לבנות על בריתות ופנינו למלך אדום, שהיה נחשב עם אח, בבקשה דיפלומטית פשוטה: רק תן לנו לעבור בשקט בארצך. התשובה שקיבלנו הייתה סטירה מצלצלת בדמות צבא חמוש שנעמד על הגבול ואמר: "אין מעבר, ואם תנסו – נפתח במלחמה".

האירוע הזה משתקף בדיוק במה שקורה לנו היום. במשך שנים הרגילו אותנו לסמוך על "האחות הגדולה" ועל הבטחות של ידידי אמת, אבל ברגע האמת, כשאינטרסים פוליטיים קרים נכנסים לחדר, המנהיגים עושים את החשבון הצר שלהם. טראמפ או כל מנהיג אמריקאי אחר יחתמו בסוף על מה שטוב לאמריקה, גם אם זה משאיר אותנו להתמודד לבד מול תמנון הטרור האיראני.

היופי הוא שכבר אז, כשהשער נסגר לנו בפנים, ישראל לא בכתה ולא התחננה, פשוט עשינו עיקוף, לקחנו אחריות והמשכנו קדימה בכוחות עצמנו. הגיע הזמן שנבין את השיעור הזה גם היום: אינטרסים משתנים ומנהיגים מתחלפים, ובסופו של יום, מדינת ישראל צריכה להישען אך ורק על עצמה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

חוזה ורסאי

חוזה ורסאי (או אמנת ורסאי) הוא הסכם שלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, והוא גם החוזה הראשון שנחתם במסגרת ועידת השלום בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-28 ביוני 1919.

ההסכם הופר זמן קצר לאחר שנכנס לתוקף, על ידי רפובליקת ויימאר (כינויה של גרמניה בתקופה שבין תבוסתה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 ועליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933), כאשר גרמניה החלה להתחמש בחשאי. באופן גלוי הופר ההסכם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933.


מזכיר לכם משהו מהימים האחרונים? קצת מידע מעניין על ההסכם הזה בקרוב

פוסט 1: ורסאי 1919 – השקט שקנה את המלחמה הבאה
חוזה ורסאי הוא הכישלון האסטרטגי הגדול של המאה ה-20. המעצמות חתמו על מסמך שנועד לסיים את מלחמת העולם הראשונה, אך בפועל יצרו את התנאים למלחמת העולם השנייה.

הטעות הקטלנית:
1. פירוק חלקי: הגרמנים ספגו סנקציות כלכליות, אך התשתית הצבאית והתעשייתית שלהם נותרה שלמה בבסיסה.

2. היעדר אכיפה: חבר הלאומים נותר גוף חסר שיניים. ללא גיבוי צבאי אמיתי, גרמניה התחמשה מחדש באין מפריע.

3. טיפוח זעם: ההסכם לא ריסן את השאיפות הלאומיות, אלא הזין רגשות השפלה וזעם שהפכו לדלק עבור גורמים קיצוניים.


סיכום קצר:
ורסאי לא היה הסכם שלום, אלא הפסקת אש זמנית לעשרים שנה. כל הסכם שמשאיר את תשתית האיום של האויב שלמה, לא מונע מלחמה, הוא רק מעביר את הנטל לדור הבא.

ככה נראה החוזה, הכותרת של החוזה "Treaty of peace"

פוסט 2: איראן 2026 – ורסאי של המזרח התיכון
ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן הוא שידור חוזר של הטעויות ההיסטוריות. הבית הלבן מחפש שקט במחירי האנרגיה במיצר הורמוז, ומוכן להקריב את העומק האסטרטגי של המזרח התיכון תמורת הבטחות נייר.

דמיון מדאיג לורסאי:
1. הקפאת מצב במקום פירוק: בדיוק כמו גרמניה של 1919, איראן שומרת על יכולות הליבה שלה. מערך הטילים, הצנטריפוגות ורשת הפרוקסי (חיזבאללה, חות'ים) נשארים שלמים ומתפקדים.

2. תמריצים לאויב: בניגוד לסנקציות של ורסאי, איראן מקבלת הפשרת נכסים. הכסף הזה יממן בדיוק את מה שהמערב מנסה לעצור, התעצמות צבאית מהירה.

3. אשליית המסגרת: איראן מנצלת את תקופת המשא ומתן כדי לקבע עובדות בשטח, כשהיא משוחררת מהלחץ הצבאי האמריקאי שנעצר בגלל ההסכם.


סיכום קצר:
כמו בורסאי, האמריקאים קונים שקט לטווח הקצר במחיר של ביטחון אסטרטגי לטווח הארוך. טהרן מבינה שהמערב חלש, והיא מתכוננת לסיבוב הבא בתנאים משופרים משמעותית.

פוסט 3: היום שאחרי ההסכם – המלחמה הבלתי נמנעת
המשמעות של הסכם ארה"ב-איראן ב-2026 אינה יציבות, אלא סימון תאריך יעד לעימות הבא. ברגע שהאיראנים ירגישו מספיק "חסינים" כלכלית, המלחמה הגדולה במזרח התיכון תהפוך לעובדה מוגמרת.

מה צפוי לנו?
1. איראן אגרסיבית יותר: הון שיוזרם לטהרן יתורגם מיד להכפלת כוח הפרוקסי שלה. המפרציות וישראל יהיו תחת איום מיידי של טילים מדויקים ורחפנים, כשאיראן מרגישה שהמטריה האמריקאית פחות אפקטיבית.

2. ישראל בחזית: ללא לחץ צבאי אמריקאי על איראן וללא נחישות ישראלית, ישראל תמצא את עצמה מול איראן גרעינית דה-פקטו, כשהיא נאלצת לפעול לבדה כדי למנוע את הפיכת האיום למוחשי.

3. התפרקות הברית האזורית: מדינות המפרץ יבינו שהן לא יכולות לסמוך על ארה"ב של 2026. הן ייאלצו לבחור: או להיכנע לתכתיבים איראניים, או להעמיק את הברית הביטחונית עם ישראל כקו הגנה אחרון.


סיכום קצר:
ההסכם הזה לא מונע מלחמה, הוא מבטיח שהיא תפרוץ שוב. כשהאויב שלך מקבל חמצן כלכלי מבלי לפרק את יכולות התקיפה שלו, המלחמה הבאה היא לא שאלה של "אם", אלא של "מתי" ו"כמה זה יעלה לנו".

בעת החתימה על חוזה ורסאי כולם נראו רציניים, כולם ענדו עניבות, אך מתחת לפני השטח הכול כבר בעבע, והבעבוע הזה עתיד היה להתפרץ מחדש.

"ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה בדיוק, אבל היא בהחלט מתחרזת." האמירה, המיוחסת לעיתים למארק טוויין, מתאימה במיוחד כאן. מי שמתעלם מהחרוזים של ההיסטוריה, עלול למצוא את עצמו מופתע מהם שוב ושוב. אם לשפוט לפי מעשיו, נראה שדונלד טראמפ לא הפנים את הלקח הזה.

​פרויקט ה-EastMed הוא הרבה מעבר למיזם תשתיות גז. זהו מסדרון אנרגיה אסטרטגי המיועד לחבר את מאגרי הגז של ישראל וקפריסין ישירות לאירופה, דרך יוון ואיטליה.

​מעבר ליתרון הכלכלי, הפרויקט נועד להעניק לאירופה אלטרנטיבה לאנרגיה רוסית, לחזק את הציר המזרח-תיכוני-אירופי ולבסס את מעמדה של ישראל כשחקנית אנרגטית מרכזית. בים התיכון, שבו נתיבי גז הם קלפי מיקוח במאבקי מעצמות, ה-EastMed מסמן את השינוי במאזן הכוחות.


​סיכום קצר
ה-EastMed הוא לא רק צינור, אלא עוגן ביטחוני וכלכלי שמחבר את האינטרסים של ישראל לאירופה, ומקטין את התלות האזורית באנרגיה ממקורות עוינים.

​ארחיב על זה בפוסט הבא.

פרויקט ה-EastMed הוא אחד הפרויקטים הכי חשובים עבורנו, גם כישראלים וגם כחלק מהגוש שרוצה להוביל את הדינמיקה במזרח התיכון.

את הפוסטים הבאים אקדיש לנושא הזה, כי חשוב להבין למה הוא כל כך משמעותי. בסופו של דבר, מי ששולט בנתיבי הסחר הימיים, בתשתיות האנרגיה ובצינורות הגז, מחזיק במנוף גיאופוליטי אדיר. כשכולם צריכים אותך, יש לך כוח והשפעה, בין אם אוהבים אותך ובין אם לא. אפשר שלא לאהוב אותנו, אבל עדיין יצטרכו אותנו.

פרויקט הEastMed - מספרים

אורכו של הצינור צפוי להיות כ-2,000 קילומטרים, מהם כ-1,400 קילומטרים בים ועוד כ־600 קילומטרים ביבשה. הצינור צפוי לעבור דרך ישראל, קפריסין ויוון.

הצינור יהיה מותאם להולכת גז טבעי, וגם יאפשר בעתיד הובלת מימן. למעשה, הוא מתוכנן כך שאם באירופה ייכנסו לתוקף רגולציות שידרשו מעבר למימן טהור, הצינור עדיין יישאר נכס חשוב ומשמעותי להובלת משאבי האנרגיה הללו.

בכמה הפרויקט מוערך? לפי חלק מההערכות, העלות כבר עומדת על כ-7.4 מיליארד דולר. וכמו שאנחנו מכירים פרויקטים מהסוג הזה, יש סיכוי לא קטן שהעלות הסופית תהיה גבוהה אפילו יותר.

פרויקט הEastMed - מה עשו עד כה? ומה ההצהרות האחרונות?

אז מה השגנו עד עכשיו? בעיקר הצהרות, והרבה מהן. בפועל, הפרויקט נמצא בקיפאון עמוק. אין לוח זמנים ברור, אין גורם שמתחיל בפועל לבנות את הצינור או להניח את התשתיות בים, ואין גם תאריך יעד מחייב לתחילת העבודות. אבל רצון דווקא יש, והרבה ממנו. יש תחרות גיאופוליטית, יש חזון, ויש ניסיון ליצור קלפי מיקוח גיאופוליטיים חדשים כמעט יש מאין.

לאחרונה, בשנת 2026, שר האנרגיה של קפריסין הצהיר שיש לבחון מחדש את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט.

מצד שני, חברת IGI Poseidon הגישה תכנון הנדסי מפורט לבניית המערכת כולה, והפרויקט כבר עבר שלבי היתכנות והבשלה הנדסית משמעותיים.

מבחינת אירופה, מדובר בפרויקט בעל חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה. למדינות האיחוד יש אינטרס משותף לראות אותו יוצא לפועל. בנוסף, קיימת החרגה משפטית מיוחדת שמאפשרת להמשיך לתמוך בפרויקטים שנועדו לסיים את הבידוד האנרגטי של מדינות אי באיחוד, כמו קפריסין ומלטה, ולחבר אותן לרשת הגז הטרנס אירופית.

ומה חושבות חברות האנרגיה? כאן התמונה מורכבת יותר. חברות כמו Chevron, NewMed Energy, Ratio Energies, TotalEnergies ו-Eni נמנעו עד כה מלהצטרף ליוזמה. החברה היחידה שמביעה נכונות ברורה לקחת חלק בפרויקט היא Energean.

פרויקט הEastMed - המתחרים הישירים לפרויקט הזה

המתחרים של הפרויקט הזה הם כמעט כל שחקני האזור, החל ממדינות קטנות ועד למעצמה החזקה בעולם.

בקצרה, ישראל, קפריסין ויוון רוצות להעביר צינור גז לאיחוד האירופי, ובמילים אחרות, להפוך לציר אנרגיה מרכזי באזור. מהלך כזה מעניק לא רק רווח כלכלי, אלא גם השפעה גיאופוליטית משמעותית.

מטבע הדברים, לא כולם אוהבים את הרעיון הזה. סביב המאבק על משאבי האנרגיה במזרח הים התיכון קמו שיתופי פעולה ובריתות שונות, ובהן גם פורומים אזוריים שבהם חברות מצרים, ירדן, איטליה וצרפת.

זוכרים שדיברתי קודם על כך שארצות הברית החלה בשנים האחרונות לייצא כמויות גדולות של אנרגיה לשווקים ברחבי העולם? אז גם היא חלק מהתמונה. ככל שאירופה מחפשת מקורות אנרגיה חדשים, ארצות הברית מעוניינת למכור לה יותר גז טבעי ונפט משלה. לכן, במידה מסוימת, היא גם מתחרה על אותו שוק יעד שאליו מכוון הפרויקט. המגמה הזו התחזקה בשנים האחרונות וממשיכה להשפיע על שוק האנרגיה העולמי.

אבל אם יש מדינה אחת שהפרויקט הזה באמת מוציא אותה משלוותה, זו טורקיה. למעשה, היא כנראה המתנגדת הבולטת ביותר למהלך. מבחינתה, צינור שיעקוף את שטחה ויהפוך את ישראל, קפריסין ויוון לציר אנרגיה מרכזי פוגע באינטרסים האסטרטגיים שלה. לכן היא מפעילה לחץ מדיני, מעלה התנגדויות משפטיות, ובמקרים מסוימים אף משמיעה איומים צבאיים כלפי גורמים המעורבים במאבק על משאבי האנרגיה במזרח הים התיכון.

על טורקיה שווה לדבר בנפרד, כי חלק גדול מהדרמה סביב הפרויקט מתחיל ונגמר בה.

פרויקט הEastMed - טורקיה

טורקיה היא שחקן מרכזי במפת האנרגיה של האזור. כיום עוברים בשטחה צינורות גז ונפט רבים שמחברים בין אסיה, רוסיה והמזרח התיכון לבין אירופה. במילים אחרות, טורקיה יושבת על אחד מצמתי האנרגיה החשובים בעולם.

כאן בדיוק מתחילה הבעיה מבחינתה. ישראל, קפריסין ויוון מבקשות להקים צינור שיעביר גז לאירופה מבלי לעבור דרך טורקיה. מבחינת אנקרה, זה לא עוד פרויקט תשתית, אלא מהלך שעלול לפגוע במעמדה האסטרטגי וביכולת שלה להשפיע על זרימת האנרגיה באזור.

טורקיה רואה בפרויקט הזה איום ישיר על האינטרסים שלה, ולכן היא פועלת נגדו בכמה חזיתות במקביל.

כדי לטרפד את התוכנית היא נשענת על דוקטרינת "המולדת הכחולה", שעליה כבר דיברנו בעבר. במסגרת התפיסה הזו, טורקיה מערערת על חלק מהגבולות הימיים המקובלים באזור, ואינה מקבלת את הפרשנות של יוון וקפריסין לזכויותיהן הימיות סביב איים כמו כרתים וקפריסין. בנוסף, היא חתמה על הסכם גבול ימי עם לוב, הסכם שלטענת יוון וקפריסין חוצה את אחד הנתיבים האפשריים של הצינור ומקשה על קידום הפרויקט. בפועל, המסר הטורקי הוא פשוט: אי אפשר להתעלם מטורקיה כשמתכננים תשתית אנרגיה גדולה במזרח הים התיכון.

אבל זה לא נשאר רק ברמה הדיפלומטית. בשנת 2018 חיל הים הטורקי מנע מספינת קידוח ששכרה חברת Eni להגיע לאזור פעילות שאושר על ידי קפריסין. בהמשך שלחה טורקיה ספינות מחקר וקידוח משלה לאזורים שנמצאים במחלוקת, כשהן מלוות בכלי שיט צבאיים. המהלכים האלה הובילו לא פעם לעימותים ולמתיחות בין טורקיה לבין יוון וקפריסין, ולעיתים אף למפגשים מסוכנים בין כלי שיט צבאיים של הצדדים.

בקיצור, אם יש מדינה אחת שמוכנה להשקיע מאמץ, כסף וכוח כדי למנוע מהצינור הזה להפוך למציאות, זו טורקיה.