פעם אחת באה אישה לאדמו״ר הזקן לבקשו שיתפלל על בתה, שהיא מקשה ללדת. אדמו״ר הזקן לא היה אז בביתו ור׳ שמואל מונקיס היה יושב בבית המדרש של רבינו. האשה חשבה עליו שהוא הרבי, וסיפרה לו בקשתה. אמר לה ר׳ שמואל שתאמר ז׳ פעמים ״יזכור״, ותוושע.

אחר זמן, הביאה אם היולדת לאדמו״ר הזקן מתנה להודות לו על שעצתו הצליחה, וברוך ה׳ ילדה בן.

אדמו״ר הזקן הבין שכנראה היה זה ר׳ שמואל מונקס. קרא אותו הרבי אליו ושאל, מה היתה כוונתו בזה. השיב ר׳ שמואל: ״פשוט, קל וחומר. כשאומרים ״יזכור״ פעם אחת, מועיל שאנשים גדולים יוצאים, כל שכן כשיאמרו ז׳ פעמים- בוודאי יצא תינוק קטן כזה״.

חידושים בתורה
הרבי שליט"א אמר פעם לאחד המזכירים, מדוע כשמתחילים לדבר בהתוועדות על עניני השעה ופוליטיקה, כולם מקשיבים, שלא כרגיל בשאר השיחות.

למה זה כך, הרי מחדשים בעת ההתוועדות כל כך הרבה ענינים בנגלה וחסידות?

בשביל זה אני פה!
הרבי שליט"א שאל פעם אישה אחת מדוע בעלה לא כותב על עניני

פרנסה. האישה אמרה שבעלה לא רוצה לגזול את הזמן היקר

של הרבי. חייך הרבי ואמר: בשביל זה אני פה. .

בקש חיים
אחרי חודש בישיבה ברמת אביב, ערב ראש השנה, הסעתי את ר' ראובן לחיפה, לעשות את החג. כשחזרתי למרכז, שעתיים לפני החג, פגשתי את אחי, והוא הציע: "תתקשר לר' ראובן, ניקח ממנו נקודה לפני ראש השנה".

התקשרתי לר' ראובן, והוא שמח לשמוע אותי, אבל שאל מה מטרת השיחה. עניתי לו שאני מבקש ממנו שייתן לי דחיפה טובה, להיכנס לחג כמו שצריך.

ר' ראובן שאל: "גיל, מה אתה הולך לבקש בראש השנה?"

ואני עונה: "פרנסה, בריאות. . . "

ואז. . . שקט ארוך. . . ארוך. . . ואני שואל: "הרב?. . . הרב?. . . אתה שומע אותי?"

שקט. . . ואז פתאום אני שומע: "אני חושב"

ואחרי פרק זמן נוסף, ר' ראובן אומר: "מה דעתך לבקש חיים ?".
(גיל בניסטי)

פעם נסע הבעל שם טוב עם תלמידיו בדרך לא סלולה אלא הסוסים דהרו לבדם דרך שדות ויערות, באמצע היער נעמדו הסוסים וזה היה סימן שעליהם לשהות במקום.

הבעל שם טוב ותלמידיו התפללו מנחה ולאחר מכן ישבו לאכול. לפתע הבעל שם טוב החל לחפור גומה בקרקע שפך לתוכה יין שרף ואמר "לחיים", מעשה זה היה מוזר לתלמידיו, ומשכך, הוא החל לספר להם סיפור:

לסוחר עשיר הייתה בת יחידה כאשר הייתה צריכה להתחתן מצא עבורה בן תורה. האברך ואשתו לא חסרו מאומה והוא ישב ולמד תורה. לאחר שחותנו הלך לעולמו השאיר את כל הונו לבתו וחתנו. הבת ניהלה את החנות והמסחר כמקודם ובעלה המשיך לשבת וללמוד תורה, בסביבתם היה כומר שניסה להסית יהודים לקבל את דת הנוצרים ובמיוחד חיפש בני תורה, כששמע הכומר על האברך החל לחשוב איך ללוכדו ברשתו, החל לבוא לעיתים קרובות לחנותו ולקנות מה שצריך ולא צריך עד שנעשה לקוח קבוע, פעם סיפרה האישה לכומר שבעלה חולה והוא השתתף בצערה וביקש לבוא ולבקרו בביתו, שוחח עם האברך בעניינים שונים וראה שהוא בן תורה גדול ואוצר גדוש בכל דבר חוכמה. כעבור זמן מה האברך שוב חלה, הכומר ביקרו שנית והחל לפתותו "יש לי דירה טובה עם אויר מצוין וסביבה עצי פרי, אתן לך את הדירה, קח משרתת שתבשל עבורך אוכל כשר ואכנס מדי פעם לשוחח איתך".

הצעתו נתקבלה והידידות בין האברך לכומר העמיקה, הכומר שיחד את המבשלת שתיתן לו בשר טריפה ונבלה שיגרמו לטמטום מוחו וליבו עד שדיבורי הכומר פעלו עליו וכעבור זמן הסכים להתנצר, התחתן עם גויה ועזב את אשתו. הכומר נתן לו הון תועפות והוא נהיה עשיר, במשך הזמן קנה פרדס עם בית ונכנס לגור בו, בתוך הפרדס גר שומר זקן, פעם בשעה שהמומר טייל עם אשתו הנוכריה בפרדס שמעו קול בכי עצום מהצריף של השומר, הוא נכנס אל השומר ושאל מדוע הוא בוכה השומר לא ענה ודחה אותו בתירוצים שונים, בפעם אחרת כאשר שמע שוב את בכיותיו לא נתן לו הדבר מנוח, הוא התחנן אליו שיגלה לו מה הסיבה, השומר הזקן לא יכול היה לסרב והחל לספר "אני יהודי מאנוסי ספרד ובליבי נשארתי נאמן לאלוקיי. אצל היהודים יש יום אחד בשנה שנקרא יום כיפור שהוא יום תשובה וסליחה ולכן אני בוכה כי היום יום כיפור"

בשמעו את סיפור השומר, התעוררה אצל המומר רוח טהרה ותשובה לשוב אל ה' וגילה את כל לבבו לשומר, השומר אמר לו שמכיוון שהוא עשיר, הוא יכול כעת לנדוד למדינה אחרת ולחזור להיות יהודי בגלוי, נכנסו הדברים כחץ בליבו והוא ברח למרחקים והפך לבעל תשובה גדול.

כאשר אשתו ראתה שבעלה נעלם לא ידעה מה לעשות, עלה בדעתה שהשומר יודע אודותיו, לא נתנה לו מנוח עד שסיפר לה את כל האמת, בראותה את גודל התקיפות של אמונת ישראל גמרה בליבה להתגייר, מכרה את כל רכושה ונסעה למדינה אחרת והתגיירה. השומר הזקן אמר בליבו: "מה יהיה איתי? גרמתי לכך ששני אנשים התגיירו ואני יושב פה… עד מתי?"

החליט ללכת מעיר לעיר ברגל עד שיגיע למחוז חפצו. הוא הלך בדרכים ובשדות אך באמצע הדרך מת, כשנשמתו עלתה לעולם העליון היו מליצי יושר שאמרו "כיוון שמחשבתו היתה טובה והתחיל ללכת כדי לחזור ליהדותו צריך להכניסו למקום הקדושה, ואילו המקטרגים אמרו: "לא כיוון שבפועל לא עשתה תשובה".

כך שוטטה נפשו עד כה מבלי למצוא מנוח, ועכשיו בעקבות תפילותינו ואמירת ה"לחיים" נתקנה נפשו והכניסוה למקומה הראוי", סיים הבעל שם טוב את דבריו והורה לעגלון להמשיך בדרך.

אנעים זמירות
הסיפור סופר ע"י ר' ראובן בשמחת תורה, וסיפר ששמע את הסיפור מהרבי שליט"א בחדרו, לפני שהרבי סיפר אותו בציבור, בזמן ההתוועדות של שמחת תורה תשכ"ב.

"מעשה שהיה ביהודי עשיר, בעל נחלות, שהיה נוהג ללכת לטייל בשטחי אחוזתו בכל שבת לאחר הסעודה.

שבת אחת, תוך כדי הליכה, שקע בהרהורים והמשיך ללכת הרחק לעבר קצה גבול נחלתו.

כשהגיע ליד נחלת הפריץ השכן, שהיה תָחום על ידי נחל, עצר והבחין שהרחיק לכת.

או אז שם לב לגשרון עץ ישן על הנחל, ולבקתה מטה לפול מעברו השני של הנחל.

הבית הנטוי והמוזנח היה חשוך וקול בכי עלה ממנו.

היהודי העשיר הסיק שמדובר בבית יהודי, והחליט לחצות את הגשרון ולברר אם יכול הוא לעזור במשהו.

כשנכנס דרך הדלת השבורה, ראה בית מוזנח ועני, אישה יושבת על הרצפה ולידה מספר ילדים ממררים בבכי.

'האם אוכל לעזור לכם במשהו?' שאל העשיר, האישה הרימה את ראשה וענתה לו: 'לא, אינך יכול!' העשיר נדהם ושאל: 'אולי בכל זאת אוכל, אני בעל אמצעים ואשמח לעזור', והאישה בשלה: 'לא התכוונתי לפגוע, אבל המצב הוא כזה, שאין באפשרותך לעזור.

אנחנו חייבים לפריץ סכום כסף עצום, בעלי יושב במאסר עד תשלום החוב, אם לא נביא לו את הסכום עד יום ראשון בצהריים, בעלי יוצא להורג ואני וילדי נגורש מהבית'.

העשיר האזין ואמר: 'אבל אולי אוכל בכל זאת לעזור, אני מכיר את הפריץ וגם סכום כסף לא קטן יש לי, מה הסכום הנדרש?'.

האישה חייכה במרירות ונקבה בסכום של מיליון מטבעות.

העשיר ההמום יצא מביתה וחזר לביתו.

מיד בצאת השבת ערך חשבון מכל נכסיו והלך ומכר את רובם והשיג שטרי חוב.

בבוקר יום ראשון הלך אל הפריץ וביקש לפדות את היהודי.

הפריץ צחק ושאל את העשיר האם הוא יודע על איזה סכום מדובר.

העשיר השיב שכן ותוך זמן קצר נגמרה העסקה, והיהודי האומלל שוחרר מכלאו.

העשיר (לשעבר) נותר כמעט ללא כלום.

בכסף המעט שנותר לו, שכר דירה קטנה בעיר הגדולה, ועסק במסחר זעיר.

העשיר שכח תוך יום את כל המקרה, ופנה לעיסוקיו.

בלילה, הופיע אליו בחלום אותו יהודי עני ששוחרר אמש מכלאו: 'אני הוא היהודי ששחררת אתמול מבית הפריץ', אמר לו היהודי בחלום, 'בחיי, הייתי צדיק נסתר, ואתמול לאחר ששחררת אותי הלכתי לביתי ושם נפטרתי לבית עולמי.

כעת, כשהגעתי לפני בית דין של מעלה נפסק שאלך לגן עדן.

אך שם לא מרשים לי להיכנס בטענה שיש לי חוב גדול כאן בארץ, ועד שלא אגמול לך טובה על מעשיך, לא אוכל להיכנס.

אז באתי לתת לך אפשרות לבקש כל מה שתרצה, האם תרצה לחזור למצבך הכספי הקודם ויותר מזה?' העשיר הנבוך השיב: 'לא, אינני רוצה.

אני לא מרגיש שעשיתי משהו מיוחד ובוודאי שאינני מבקש שכר על מצווה שעשיתי בלב שלם'.

הנפטר החל מתחנן בחלום לפני העשיר: 'אנא ממך, בקש דבר שאם לא כן אני לא אוכל להיכנס לגן עדן'.

העשיר חשב מעט ואמר: 'האמת, שרציתי מאד להרגיש הרגשה של גן עדן ביום כיפור' (כאן ר' ראובן הוסיף שלא הבין מן הסיפור אם הכוונה להרגיש איך מרגישים בגן עדן ביום כיפור או להרגיש ביום כיפור כאן הרגשה של גן עדן).

הנפטר בחלום אמר: 'אמנם גדולות ונצורות ביקשת, אבל אני הבטחתי לך!' בבוקר קם העשיר, בקושי זכר את דבר החלום, ופנה לעסקיו.

לאחר חלוף זמן, והימים הנוראים הגיעו.

בערב יום הכיפורים, הלך הוא למקווה מוקדם ופנה לבית הכנסת.

היות ולא היה לו מקום קבוע, התיישב באחורי בית הכנסת בספסל האחורי המיועד בדרך כלל לאורחים.

כך ישב לו ועצם עיניו בהמתנה לציבור, ושקע בניגון.

כשהרגיש טפיחה קלה על השכם חשב לעצמו הנה מגיעים אנשים, וזז כיסא אחד פנימה.

כשחש שוב טפיחה פירש זאת שכנראה תפס מקום של מישהו וזז שוב.

כשחש טפיחה נוספת זז שוב עד שנתקל בקיר ופקח עיניו.

או אז ראה שבית הכנסת ריק מאדם ורק השמש הזקן גוהר אליו בפנים מיוסרות ואומר: 'ר' יהודי אנא רחם, אני כבר חצי שעה מנסה להעיר אותך והצום כבר יצא מזמן, תן לי לנעול את בית הכנסת וללכת לביתי'.

מסתבר שהעשיר שקע בניגון (אנעים זמירות) משך כל יום הכיפורים, וכך זכה לבקשתו".

בסיום הסיפור העיר הרבי לר' ראובן: "בטח שמת לב שלניגון יש גוון מזרחי קצת".

ור' ראובן החל מנגן את הניגון, לאט - לאט, וסחף את כולם אתו.

בערב יום-הכיפורים ביקש הרבי החמישי של חב"ד רבי שלום בער מחילה מאימו, הרבנית רבקה, על עניין משפחתי מסויים. השיבה לו הרבנית: אספר לך סיפור. פעם אחת התכונן יהודי כפרי לנסוע לעיר ליום-הכיפורים. הוא כבר היה מוכן, אך בני-ביתו התמהמהו. אמר להם: אני יוצא לדרך, אלך לאט, וכשאגיע לעץ מסויים אחכה לכם. יצא האב לדרך, וכשהגיע אל העץ, ישב לנוח בצילו. מרוב עייפות נרדם מתחת לעץ. ילדיו יצאו גם הם לדרך, ושכחו את אביהם לגמרי. עברו ליד העץ והמשיכו בדרכם, בלי לצרפו אליהם. לפנות ערב התעורר האב. הוא הבין שבניו שכחו אותו ושלא יספיק להגיע העירה לפני שקיעת החמה. לחזור לכפר - כבר מאוחר. הרים האב את עיניו למרום ואמר: "ריבונו-של-עולם! ילדיי שכחוני, אבל אני מוחל להם. מחול אף אתה לבניך אשר שכחוך!". וסיימה הרבנית: "הלוואי ימחל הקב"ה לכולנו, כפי שאני מוחלת לך".

מעשה בחסיד גדול של אדמו"ר האמצעי הרבי השני של חב"ד, רבי דוב בער, שבערב יום הכיפורים הגיעה לאוזניו שמועה על משפחה יהודית שנקלעה לצרה איומה. אבי המשפחה היה חייב סכום גדול לפריץ, ומשלא השיב את החוב, שם הפריץ את כל בני המשפחה בבור, וסכנה מרחפת על חייהם. החסיד החליט שאי אפשר להיכנס ליום הגדול והקדוש כשיהודים בצרה.

הלך החסיד לפריץ ושאל מה גודל החוב. הפריץ ענה שהם חייבים לו שלושת אלפים רובל. החסיד נבהל לשמוע כי מדובר בחוב גדול כל כך, אבל קיווה לאסוף את הסכום. הוא החליט כי יעבור בין בתי העיירה ויקבץ מכולם. וכך עבר מבית לבית, אך בסוף הסיבוב היו בידיו רק למאה רובל.

בעוד שעתיים נכנס הצום, מה יהיה? וכך בעודו חושב מה לעשות הגיע לקצה העיירה, אל פתחו של בית מרזח. הוא הסתכל פנימה, וראה שלושה יהודים עשירים, שלא היו מחוברים כל כך לקהילה. בכל זאת החליט לפנות אליהם. בהתחלה צעקו עליו, אבל אחרי כמה דקות אחד מהם מזג כוס גדולה של וודקה ואמר לו: "אם תשתה את כל הכוס בלגימה אחת, אני נותן אלף רובל".

החסיד לא היסס ומיד בירך ושתה. כשסיים, קיבל את הכסף אבל נשאר לעמוד במקומו. "עדיין חסרים לי אלפיים רובל", אמר.

"גם אני מוכן לעסקה", אמר עשיר אחר, "עוד כוס, וגם אני נותן אלף רובל".

שוב החסיד שותה את כל הכוס ומקבל אלף רובל.

ואז השלישי אומר: "טוב, אני מבין שעד שלא נשלים לשלושת אלפים - לא תזוז. אז קח עוד כוס ואני אשלים".

אחרי שלוש כוסות כאלו החסיד כבר בקושי עומד על רגליו. העשירים מלווים אותו לבית הפריץ המופתע, שמים את הכסף על השולחן, המשפחה משתחררת, והחסיד משתרך בשארית כוחותיו לבית הכנסת, להספיק לתפילת "כל נדרי" של יום כיפור. הוא נכנס לבית הכנסת, מנסה להתכונן לתפילה, אבל בשלב מסוים המשקה מכריע אותו, והוא נופל על הרצפה בכניסה לבית הכנסת ושוקע בשינה עמוקה. החסידים מגיעים לתפילה ומנסים להעיר אותו, ללא הצלחה. כולם מתפלאים למה החליט להשתכר כל כך בערב יום כיפור.

התפילה מתחילה. מוציאים את ספרי התורה, וכולם עומדים בהתרגשות. היום הקדוש מתחיל. וברגע הזה החסיד מתעורר, מסתכל סביבו, ומנסה להבין מה קורה אתו. הוא רואה את ספרי התורה מחוץ לארון הקודש, מרגיש שהוא אחרי הרבה "לחיים", ומבין שכנראה שמחת תורה היום. אבל משהו נראה לו מוזר, הוא אף פעם לא ראה כזו רצינות בשמחת תורה. הוא רץ מהר, עולה לבמה, דופק על השולחן וצועק: "חבר'ה, מה הרצינות הזו?" ומתחיל לשיר: "שישו ושמחו בשמחת תורה". הקהל המום, וכמה מן המתפללים רוצים לעלות לבמה ולהוריד אותו, אבל באותו רגע מסתובב הרבי ואומר להם בחיוך גדול: "עזבו אותו, היהודי הזה, בזכות מה שהוא עשה היום, כבר עבר את יום כיפור ואת חג הסוכות ונמצא במרומי הסולם - בשמחת תורה. זכותו המלאה לרקוד ולשמוח".

סדר ערב יום הכיפורים:
1. מקווה קודם תפילה

2. שחרית בלי תחנון.

3. בקשת לעקח

4. סעודת שחרית (נט"י, לחם בדבש, דגים, מאכלי חלב).

5. קרוב למנחה - לובשים סרטוק

6. ל"ט מלקות

7. טבילה ג"פ במקווה קודם מנחה.

8. נתינת צדקה

9. מנחה באריכות וידוי

10. סעודה מפסקת מיד אחר מנחה כהלכתה.

11. טבילה במקווה.

12. לבישת טלית בברכה, וקיטל.

13. ברכת הבנים והבנות.

14. הדלקת נרות בבית, ונר חיים בבית הכנסת.

15. וידוי בלחש בבין השמשות.

16. כל נדרי.

באדיבות: למען ילמדו - הרב ישראל מעל

סדר היום לערב יום כיפור:

@בבוקר
כפרות, מקוה, תפילה, לקח, סעודה א.

@אחרי חצות
מלקות, מקוה, מנחה, סעודה ב.

@סמוך לשקיעה
טלית וקיטל, ברכת הבנים, הדלקת נרות, נר חיים, מקוה, וידוי, 9 פרקי תהילים.

גמר חתימה טובה

לחיי הווזווזים
אחרי שר' ראובן ביקש מכולם לשתות בכוס אחת, החלו כולם להגיד לחיים.

כל אחד הוסיף את 'בירכתו' ללחיים: 'לחיי עם ישראל' וכדו'.

היה בחור שתקע: 'לחיי הווזווזים', ר' ראובן לא הגיב מיד, חיכה מעט ואז אמר: "שמעתי פעם, יש בפיוטים של ראש השנה או יום כיפור, יש: 'דרכך אלוקינו להאריך אפיך, לרעים ולטובים, והיא תהילתך' אז זה נראה כזה, פזמון יפה, ויש לזה מנגינה יפה, אבל. . .

סיפרו לי שמישהו שאל את הרבי שליט"א פעם: מה פירוש? 'דרכך אלוקינו להאריך אפיך, לרעים' אז את זה אפשר להבין, הקב"ה מאריך אף, אבל מה זה לטובים? אז אומרים ככה - שהרבי ענה: 'לבלוטינקרס' (בעלי 'דם כחול' - מיוחסים בעיני עצמם) אז זה 'הלבנים' שאני מדבר אליהם [להם אפשר לקרוא ווזווזים].

למי שחושב את עצמו ל-'סופר'.

'סופר פרענק' 'סופר אשכנזי'. . .

כל 'הסופרים' האלה, על זה אני מדבר.

לחיים". (תמליל מקלטת באדיבות אבי פיאמנטה)

מספר הרב מרדכי קנלסקי בשנת תשכ"ט אבא הגה רעיון מקורי: הוא צילם את כל המשפחה, ושלח את התמונה לבן–דוד של אמי, ר' נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס, וכתב על התמונה "בבקשה תראה את התמונה לסבא, ותגיד שאנחנו מאוד רוצים לראות אותו".

אחרי שלושה חודשים של ציפייה מורטת עצבים קיבלנו את התשובה הבאה: "קיבלנו את התמונה, נתנו לסבא, והוא לא אמר שום דבר"… איזו אכזבה גדולה זו הייתה. חיכינו כבר לברכה מכ"ק אד"ש מה"מ, והנה כזו תשובה מדכאת…

אם לא די בכך, באותה תקופה נודע שאפשר להגיש בקשת יציאה רק אחת לשנה. אבי הלך להגיש את הניירות, ולפי החוק היבש היה לו סיכוי לקבל את ההיתר, כיוון שאביו שהתגורר בארץ ישראל שלח לו בקשה לאיחוד משפחות. לפי החוק, אדם שאחד מקרובי משפחתו המתגוררים מחוץ לרוסיה, מבקשים אותו לבוא – אם ברצונו לעזוב את 'אמא רוסיה', הוא אמור לקבל היתר יציאה.

כאשר אבי הגיע למשרדי 'אוביר' להגיש את הניירות, הפקידה קרעה את הניירות מול העיניים שלו, ואמרה ברשעות: אתה אף פעם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן!

אבי חזר הבייתה שבור ורצוץ. הוא ישב ובכה, ומצב הרוח בבית היה גרוע מאוד.

תחילת חודש אדר תש"ל, כאשר מזלם של ישראל גובר, קיבלנו פתאום מברק מ'אוביר' בו נאמר שאם ברצוננו לצאת מרוסיה, עלינו לשלם סכום מסויים עבור אבא ואמא, ולצאת בתוך שמונה ימים!

אין לתאר את השמחה העצומה שלנו עם קבלת המברק. אבא לא האמין לרשעים הללו שיש לו שמונה ימים, וחיפש את המטוס הראשון שיוכל לצאת. בסופו של דבר אחרי חמשה ימים כבר היינו על המטוס בדרכנו לוינה, ומשם לארץ ישראל.

הגענו לארץ ישראל ביום רביעי בלילה, ליל י"א אדר ב' תש"ל.

למרות המצב הכלכלי הקשה, אבא אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל להגשים את משאת חייו ולנסוע לכ"ק אד"ש מה"מ. באותה תקופה קימצנו בכל ההוצאות, העיקר שאבא יוכל לנסוע לרבי שליט"א מהמ. כאשר סוף סוף הצליח להשיג את הסכום הנכסף, טענה אמא: איך אתה יכול לנסוע לבד, בלי הילד? הרי הוא ישב במרתף שנתיים בשביל לימוד התורה!

אבא טען שאין לו כסף, ואין לו כבר ממי לקחת הלוואה… לבסוף הם החליטו למכור כמה חפצים שהיו יקרים לליבם, העיקר שאוכל לטוס לכ"ק אד"ש מה"מ!

כאשר הגענו לקראון הייטס, התארחנו אצל קרובי משפחתנו, משפחת מינקוביץ. להפתעתנו, ר' נפתלי הערץ פתח את הארון והוציא משם את התמונה שביקשנו ממנו להביא לרבי. היינו המומים. הרי ביקשנו שתעביר את התמונה לרבי שליט"א מהמ, ואתה כתבת שהעברת והרבי שליט"א מהמ. לא הגיב. אם כן, כיצד התמונה נמצאת אצלך?!

הוא חייך חיוך צופן סוד, והחל לספר:

קיבלתי את התמונה בעשרת ימי תשובה תשכ"ט, וההזדמנות הראשונה להגיש לכ"ק אד"ש מה"מ את התמונה הייתה בחלוקת הלעקאח של ערב יום כיפור. הגשתי לרבי שליט"א מהמ את התמונה, ואמרתי שאתם בני דודים שלי, ומבקשים ברכה לצאת מרוסיה. הרבי שליט"א מהמ לקח בידו את התמונה, לא אמר דבר ורק נכנס לחדרו, פתח את מגירת שולחנו הטהור והכניס לשם את התמונה למשמרת. מיד לאחר יום כיפור שלחתי לכם את העדכון, שהסבא ראה את התמונה, אך לא אמר דבר. זה בדיוק מה שהיה.

ושנה אחר כך בערב יום כיפור תש"ל, עברתי שוב בחלוקת הלעקאח, ולהפתעתי הורה לי הרבי שליט"א מהמ להמתין דקה. הרבי שליט"א מהמ נכנס לחדר, הוציא את התמונה ממגירת שולחנו, ואמר: "איך דארף די בילד מער ניט האבן" [= אינני צריך עוד את התמונה]. זה היה בערב יום כיפור, ושלושה חודשים אחר–כך יצאנו מרוסיה!

טבילה במסירות-נפש
כאשר סגרו את המקווה ביקטרינוסלב, התחילו לטבול בנהר דנייפר. פעם, בערב יום-הכיפורים שררה צינה עזה ביותר, אך רבה של העיר, הגאון המקובל רבי לוי-יצחק (אביו של יבדלחט"א כ"ק אדמו"ר שליט"א), לא התפעל כלל מן הקור העז. הוא טבל כמה פעמים בנהר, ואחרי כל טבילה יצא והתלבש, שכן נהוג לטבול כמה פעמים בערב יום-הכיפורים.

שנה אחת, ביום הכיפורים נכנס הקצב של העיר מעז'יבוז' לתפילה, ואחרי כמה דקות יצא.

שאלו אותו:"וכי בן אדם שמספק בשר כשר לכ"כ הרבה יהודים יתפלל תפילה כזאת קצרה ביום הכיפורים?"

ענה להם:

"אני לא מתפלל את כל התפילה הארוכה (והמיותרת).

אני אומר לקב"ה כך: ריבונו של עולם, אני יודע שלא הייתי בסדר השנה, אבל גם אתה לא היית בסדר, לקחת אנשים והרגת אותם, לקחת ילדים והפכת אותם ליתומים. נשים לאלמנות. אז בא נעשה עסק, אני אסלח לך ואתה תסלח לי"

אמר לו הבעש"ט:

"חבל שלא התפללת על כל עם ישראל"
וכן מסופר על בני עירו של הבעל שם טוב הקדוש, שרצו לבטל את המנהג בערב יום כיפור בו יושבים ואוספים פדיון כפרות בקערות וקופסאות.

אמרו בני העיר לבעל שם טוב, כי הרעש והבלגן שנוצרים מרעש המטבעות מפריע למתפללים. . . אמר להם הבעל שם טוב הקדוש שרעש רשורוש המטבעות ורשרוש שטרות הכפרות, עושה רעש בבית דין של מעלה ובזכות פדיון הכפרות והצדקה נחתמים לחיים טובים ולשלום !

רב אחד אמר פעם לרבי שליט"א:

‏"אני חסיד מושלם, אני לומד בכל יום פרק תניא".

השיב הרבי:

‏"מושלם איננו חסיד, וחסיד אינו מושלם".

אדמו"ר הריי"צ סיפר כי פעם נכנס לאביו אדמו"ר הרש"ב ביום זה ושאל אותו מה העבודה כעת, ונענה: "איצטער דארף מען תשובה טאן" [=עתה ביחוד יש לעשות תשובה][2].

מנהג חב"ד להקדים ולהתפלל ביום זה מעט יותר מוקדם, כדי לבטא את רצוננו להוסיף בעבודת ה' לאחר עבודת התשובה ביום כיפור.

הרבי שליט"א מבאר כי יום זה נקרא בשם 'גא-ט'ס נאמען', היות וביום הכיפורים האדם מתעלה דרגה למעלה מדרגה עד שהוא עומד בדרגה של 'לפני הוי' תטהרו', למעלה משם ה', ובפרט לאחר אמרית 7 פעמים ה' הוא האלוקים בסיום תפילת נעילה שבכל פעם הוא מתעלה לדרגה גבוה יותר עד ששם הוי' לגביו הוא כמו שם אלוקים שמעלים ומסתיר. ולכן היום שלאחר מכן נקרא בלשון העם שבחוצות 'גא-ט'ס נאמען', היות והוא למעלה מכל שם או דרגה.

בנוגע לתוכן העבודה של יום זה, מסביר הרבי שלאחר שיהודי התעלה לכזו דרגה נעלית, הוא צריך להמשיך את העליות שהשיג ביום הכיפורים אל תוך ימי החול, שזוהי תכלית כל העבודה בחציו השני של חודש תשרי - להמשיך את הגילוי האלוקי אל תוך העולם, עד הקליטה בפנימיות בשמיני עצרת ושמחת תורה.

סיפר לי ר' יהודה קלאפמאן הסופר.

שנה אחת לפני סוכות ניגש אלי ידיד, הרה"ח הנודע ר' אלי' גרוס ז"ל, ושאל האם קניתי אתרוג?

עניתי שעדיין לא.

אז אמר לי אולי תיכנס לפב"פ לקנות אתרוג אצלו, כי בשבילו זה פשוט פרנסה לחג.

נכנסתי להנ"ל, ועל השולחן בבית היו כמה אתרוגים, אבל לא מצאתי אף אחד שמצא חן בעיני לקנות.

בינתיים נכנס עוד אחד וניגש לשולחן, בוחר אתרוג ושואל מה המחיר, משלם ויוצא.

אני הצטרפתי אליו ליציאה, וכשהיינו בחוץ שאלתיו מה כבר מצאת שקנית כאן, אני כבר מסתובב חצי שעה ולא מצאתי שום אתרוג שנראה בעיני הדר?

ענה לי היהודי, בשבילי הדר באתרוג זה לתת פרנסה ליהודי!

נהניתי מהתשובה, אבל חשבתי שבטח קנה אתרוג מהודר במקום אחר וזה האתרוג הי' רק לפרנס את המוכר, כי הכרתיו שיש לו האפשרות לזה.

בחג נפגשתי שוב עם הנ"ל בביכנ"ס וניגשתי לבדוק באיזה אתרוג הוא באמת משתמש, האם זה אותו שראיתיו קונה או אתרוג אחר מהודר.

ראיתי שאכן השתמש באתרוג ההוא שאמר לי שזה בשבילו אתרוג הדר בזה שנותן פרנסה ליהודי לחג!

מאוד התפעלתי מזה והחלטתי לכתוב עד"ז להרבי שליט"א לגרום קצת נח"ר, ולספר על מקרה מיוחד של אהבת ישראל.

נכנסתי למזכירות ושאלתי את המזכיר האם זה נכון לכתוב לרבי דבר כזה?

המזכיר קצת התרגז וענה, הרבי מקבל בכל יום כל מיני מכתבים של לשה"ר ורכילות ומכתבים מצערים וכל מיני עגמ"נ, ואתה יש לך סיפור של נחת ואהבת ישראל ואתה מתלבט האם עליך לגרום לרבי נח"ר?

הבנתי, ומיד הלכתי ליהודי תושב השכונה שהי' ספרא וסייפא, גם כתב בכתב יפה ביותר וגם ידע לכתוב במליצות ושפה יפה, וסיפרתי לו מה קרה כדי לכתוב לרבי את כל הסיפור.

הוא כתב מגילה שלימה, בכתב הדר על נייר מיוחד משובח ויפה, בחרוזים ומליצות, ורשם את כל הסיפור עבור הרבי (חבל שלא שמרתי לעצמי העתק).

בסוף המכתב הוספתי שהיהודי הנ"ל צריך רפואה שלימה, והזכרתיו לברכה.

הגעתי למזכירות ומסרתי את המכתב עבור הרבי.

למחרת אני מקבל טלפון מהמזכיר ואומר לי: אין לי תשובה מהרבי ע"ז, אבל אספר לך מה קרה עם המכתב, אני שמתי את מכתבך עליונה מעל הערימה של המכתבים, כדי שמכתבך תהי' הראשונה שהרבי יראה, ומיד כשהרבי קיבל את המכתב אכן לקחו מיד והתחיל לקרוא, אני נשארתי עומד ליד הדלת כדי לראות מה יקרה עם המכתב.

הרבי התחיל לקרוא את מכתבך, וראיתי שאינו קורא את המכתב בחיפזון ומהירות, אלא הרגשתי שהוא מתרכז על שורה ועל כל מילה, וככה לאט לאט הרבי המשיך לקרוא את מכתבך ומשורה לשורה החיוך על פני קדשו הלך וגדל הלך וגדל.

הסיפור גרם נחת רוח רב במוחש.

חג אחדות שמח.

לחיים, לחיים ולברכה.

יוסף יצחק הכהן כצמאן

תפוס כפי יכולתך! דקה על האחדות הנפלאה בחג הסוכות.