זכינו לקחת חלק אתמול באירוע המרגש של השקת ספר ׳ודרך אין אחרת׳ המביא את סיפורם של לוחמי תש״ח פרי עטו של אביחי ברג שבמשך שנים תיעד מאות לוחמים שעתה הוא מביא חלק נבחר מעדויותיהם האישיות.

הייתה לנו בתבור (עוד לפני הפרק החדש בחיי)הזכות הגדולה לקחת חלק צנוע בהוצאת הספר והייתה לי הזכות לכתוב את המבוא הקצרצר לספר, מוזמנים לקרוא:

״רוח חזקה נשבה ברחבת האפר שממול בית העלמין הצבאי של חט' הפלמ"ח הראל בקריית ענבים. שנה וחצי לפני פטירתו נפגשנו חניכיי וצוות מכינת תבור לשיחה עם המשורר חיים גורי במסגרת מסע עלייה לירושלים בעקבות לוחמי תש"ח.

הוא הגיע מלווה ברעייתו עליזה והתקשה לדבר מפאת גילו, אך לא הקושי ולא הרוח הסתירו את התרגשותו כשפתח את דבריו:

"ההיגיון גזר: לשווא !
הפחד סח: נחתם דיננו !
חשבון המלחמות השב
ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש -ערבים
צווחו: אתכם נכריע ברך !"-
ולנו רק מנין רובים...
אבל עברנו את הדרך !..."

את השיר כתב נתן אלתרמן בטור השביעי בעיתון דבר יום למחרת פריצת כביש הגבורה לירושלים ב - 10.12.48 .

השיחה נמשכה, גורי סיפר על שליחותו במחנות העקורים באירופה להכשרת בני הנוער מקרב שארית הפליטה לקראת עלייתם ארצה ושירותם בהגנה, הוא סיפר על דני וחבריו, אנשי מחלקת הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון ועוד. התרגשתי מהשיחה, אבל החניכים קצת התקשו להתחבר אל תוכנה. יבוא יום, אמרתי לכמה מהם בהמשך הערב, שבו תדעו להעריך את הרגע הזה, וביני לבין עצמי הוספתי, אני מקווה.

את תקוותי המהולה בחשש היטיבו לבטא דבריו של ברל כצנלסון בפתח ספרו 'בחבלי אדם': ״אמר חכם רומאי אין מידה מגונה בעולם מכפיות טובה, שהיא אם כל חטאת. אותו חכם נתכוון לכפיות טובה שבין אדם לחברו. על אחת כמה וכמה כפיות טובה של הכלל אל רבותיו, אל אלה שרצו לפניו במדבר ופתחו לפניו שערי חיים. ואודה, הנני מלא פחד שמא גם בתוכנו אין אנו יודעים להחזיק טובה לאלו שנתנו לנו את חייהם וגם את חיינו, שציוו לנו את אלה החיים שזכינו להם״.

גורי איננו, וחבריהם של ג'ימי ודודו גם הם כבר אינם כאן כדי לספר, נשארנו אנחנו כדי להבטיח כי גם אם לא יעלה בידנו לזכור את כולם תהיה בנו הרעות להשתדל ולזכור לפחות את חלקם.

לא רק עבורם ולא רק מתוך הערכה לעברנו, אלא עבורנו ועבור עתיד ילדינו.

יהיו סיפורי מופת אלה מקור השראה לצעירי ישראל, ללוחמים, לחיילי צה"ל ולכל אזרח שמפעמת בו אהבת ישראל.

"כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" (אלתרמן).

--
בתמונה: הענקת הספר ללוחם יצחק פרידלנדר
הקשר של אריאל שרון בתופת של מבצע בן נון א׳ לכיבוש לטרון במלחמת השחרור. יצחק נפל בשבי הירדני לאחר שנפצע ונותר בשטח עם פצועים נוספים.

אני חושב שזה היה ביום הזיכרון של שנת 2004, נשלחתי כמדי שנה לייצג את היחידה ולעמוד בשעת הצפירה עם בני אחת ממשפחות הנופלים. נסעתי בתחבורה ציבורית ממחנה שרגא וכעבור מס' שעות ירדתי בצומת הכניסה לקיבוץ מגידו, משם הלכתי ברגל אל בית העלמין לחפש את בני משפחת פלונסקי.

מזיע מהליכה במדי א' ביום קיצי הגעתי אל חלקת הקבר. מסביב עמדו בני המשפחה, אנשים יפים ובראשם סבא יורק. הייתה לו ליורק נוכחות שקשה לתאר במילים. בסיום הטקס הוזמנתי כמקובל לבית המשפחה בקיבוץ, בית של פעם קטן וצנוע, קיבלתי כוס מיץ ושם נחשפתי לסיפור שפשוט לא הצלחתי לעכל, לא אז ולא היום.

ילד בן שלוש עשרה היה סבא יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עם שני יתרונות דרמטיים, חזות ארית שאפשרה לו לצאת ולשוב מתחומי הגטו ולהתקיים מהברחות ואומץ לב שאין לתאר ושככל הנראה גם עובר בירושה. "הייתי ילד קטן רץ בין הקהל בוורשה, דופק על דלתות זרות, נלחם על חיי. לעתים היו הנערים הגויים רודפים אחריי. הם ידעו שאני יהודי, זה היה אצלם ספורט לתפוס אותי. הפטנט שלי היה פשוט, תוך כדי מנוסה הייתי זורק כמה מטבעות, הם היו מתכופפים להרימם וכך הייתי מרוויח זמן מנוסה יקר".

בסוף עוד יום של הברחות באוגוסט 1942 חזר יורק אל משפחתו בגטו אוטבוצק (עיירה צמודה לוורשה) , הוא מצא את הגטו מוקף חיילים גרמנים "ברחובות התרוצצו אנשים טרופי אימה. קפצתי הביתה ביקשתי התחננתי, "הבה נברח ! זהו הרגע האחרון. נסתתר ! נלך לצד הארי. אמצא מקומות מסתור!" אמא סרבה. לא היה בה עוד כוח להיאבק. ואבא לא רצה לעזוב את אמא. "לכו אתם לכו ! אולי אתם תצילו את עצמכם אמרה אמא. אבל אחותי סרבה ללכת בלי אמא : אם למות, נמות כולנו ביחד !".
ואז פתאום חבקה אותי אמי...
העמיסה עלי תרמיל גב ודחפה אותי החוצה: לך ברח !
וזכור ! אל תשכח! לעולם ! לך ונקום! ברח!
ואני רצתי אל תוך הלילה, אל בין העצים, חמקתי בין טורי הגרמנים.
התרחקתי, הייתי כעת במסתור היער והנה אני שומע מאחוריי פיצוח יריות.
רצתי..."

אמא, אבא, אחות ואח קטן נשלחו כולם לטרבלינקה, יורק נותר לבדו מנהל מאבק הישרדות לחיים ולמוות. הוא לקח חלק פעיל בלחימה המרה במרד גטו וורשה והיה לאחד הלוחמים הצעירים ביותר במרד אם לא הצעיר שבהם.

בסיום המלחמה לקח על עצמו לסייע בהשבת ילדים יהודים שהוסתרו במשפחות פולניות.
שבועיים לאחר קום המדינה הוא מגיע לבדו לארץ ישראל באוניית המעפילים "אין דבר". "הארץ הייתה נתונה במלחמה. איש לא חיכה לנו על החוף... הועברנו לבית החולים ברעננה וחיכינו. אך איש לא בא להתעניין בגורלנו. רק ביום השלישי לשהותנו במקום הגיעו מספר אנשים לגייס את הבוגרים שלנו לצה"ל... עדיין לא ראיתי איש בארץ ולא תקעתי עדיין יתד. איני יודע לאן אפנה והיכן אחיה, " האם חייל בישראל אינו זכאי לכתובת? " שאלתי במרירות ?" השעה היא שעת מלחמה ענו לי. אין עכשיו חשיבות לדברים אחרים". יורק נשלח כעבור שבוע להילחם בקרבות לשחרור הנגב לרבות בקרבות נגבה. בסיום המלחמה הוא התיישב בקיבוץ מגידו "ביום בו ישבתי על הטרקטור וחרשתי את התלם הראשון באדמת מגידו, חשתי שסוף סוף הגעתי הביתה ושאני שייך למקום הזה.

במגידו פגש יורק את אלכסנדרה (אולה) ברנדווין, ונישא לה. בספטמבר 1952 נולד בנם הבכור איתן, "איתן נולד פג קטן וחלש. שלושה שבועות נאבק על חייו, אך לבסוף ניצח הרצון לחיות. פחדתי לרחוץ אותו, גם לחתלו, סיפרה אמו. כל כך קטן היה, עד שפחדתי פן אזיק לו...ואז היה אביו לוקחו בידיו הבטוחות והאושר היה קורן מפניו".

חורף 22.10.1973 הקרב השני לכיבוש החרמון, גדוד 51 עולה במדרון התלול של שלוחת החרמון וסופג אבדות קשות, הסיירת החטיבתית מאגפת מצפון ונקלעת גם היא ללחימה קשה באזור הרכבל העליון. במטח אש מן המארב נהרג שמריהו ויניק מפקד הסיירת הנערץ, גלעד ליטן הקשר רץ קדימה לגרור לאחור את מפקדו שנפגע, בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו.
איתן פלונסקי החובש שהיה בחלקו האחורי של הכוח מבין כי יש נפגעים ובאינסטינקט של חובש רץ קדימה על-אף האש החזקה שניתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו סיכוי להגיע למקום בגלל אש-האויב - אולם סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל השיב, כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם, נפגע בראשו מכדור ונהרג. האומץ עבר בירושה.
במעשה זה גילה סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל אומץ-לב, דבקות במשימה ואחוות לוחמים. על מעשה זה הוענק לו : צל"ש הרמטכ"ל תשרי תשל"ו ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

לא הצלחתי אז ואינני מצליח היום להבין כיצד העז אלוהים לקחת מיורק את כבשת הרש שלו, את בנו יחידו אשר אהב, את איתן.

יהי זכרם של איתן ושל יורק שהלך לעולמו בשנת 2009 ברוך.
---------------------------------------------------------------------
לאיתן יש עוד שתי אחיות מירה ונאווה שזכו להקים בית בישראל.

יום הזכרון מאי 2017— בדרך לביקור בבית משפחת קודינסקי בקרית גת עצרתי לכתוב כמה מילים לזכרו של הגבר הנהדר הזה, נדב קודינסקי ז"ל לוחם ביחידת עוקץ שנפל בקרב בצפון רצועת עזה לצד כלבו דיאבלו. לוחם שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותו לפרק זמן קצר וגורלי.

02:10 לפנות בוקר, 7.12.04 חנוכה תשס"ד, מבצע חג אורים.
גשם של אבנים וברזלים, לעזאזל למות מאיזה בלוק שנוחת עליך משמיים, איזה נאחס, אי אפשר ללכת על משהו יותר אלגנטי חשבתי לעצמי? ואז פתאום קלטתי, דביל צוות שלם התפוצץ פה ועוד רגע אנחנו יוצאים לגרד אותם מהרצפה כמו גבעתי בזיתון.

רבע שעה קודם לכן השלמנו את כיתור המתחם שכלל שני לולים ומספר מבנים סמוכים, המשימה הייתה איתור והשמדת מנהרת תופת של הג'יהאד האסלאמי שיצאה מפאתי שכונת סג'עייה אל עבר מסוף קרני במטרה לפוצצו.
התקדמנו לאט מקיבוץ נחל עוז לגדר המערכת וממנה פנימה אל שטח הרצועה, זה לא היה דבר חריג בימים שקדמו להתנתקות. על העיניים עדי (אמצעי ראיית לילה) והמציאות כולה מוארת בגוונים של ירוק ושחור, מלמעלה זמזום המזל"ט, מלפנים ומאחור צלליות לוחמים, סיירת גולני.

במהלך היום תרגלנו מודלים על הלולים בקיבוץ נחל עוז כשאנו מתלוצצים וחושבים איך מכתרים לול, מה צועקים ברמקול "קוקוריקו" ?
בצהרי אותו יום, קצת אחרי טקס חלוקת החמגשיות היומי חבר אלינו הכלבן מיחידת עוקץ, נדב עם הכלב המגניב שלו דיאבלו, כלב חנ"מ (כלב שהתמחה באיתור חומרי נפץ), החיבור היה מהיר מאוד. בחור חייכן, מלא חיות, שמחה ואנרגיות טובות והחיבור בינו לבין דיאבלו היה מעורר השתאות, כמו אחד. נהנתי לראות את דיאבלו משחק עם נדב, אפשר היה לראות שהם פשוט אוהבים אחד את השני.

בתדריך האחרון מפקד היחידה אמר לנדב, אתה לא אורגני בכוח במידה ויש התקלות אתה לא יורה. נדב קם ואמר למפקד היחידה, סליחה, אני לוחם לכל דבר ועניין ואני ממש לא מקבל את דבריך.
וואוו, ככה לקום בפני כל הלוחמים שאינך מכיר ולהתנגד לדברי המפקד, חתיכת אומץ יש לבחור, תותח רציני.

הלילה ירד, התחלנו לנוע, פלוגה מוקטנת שני צוותים בהובלת מפקד היחידה ומפל"ג לוחמים. אחרי כמה קילומטרים של התקדמות זיהוי של חוליית מניחי מטענים במטע זיתים על ציר התנועה. יוצאים לעקיפה של המטע ובסיום תנועה איטית עוד כקילומטר או שניים מתחילים לכתר לאט ובשקט את מתחם הלולים.
יש או אין פה מנהרה, יש או אין פה מחבלים ? ק' מפל"ג הלוחמים מדווח בקשר לול ראשון רגיל לחלוטין תרנגולות ישנות שנת ישרים, עובר ללול השני. ד' מפקד הצוות מדווח הלול ריק, שולח כלב. נדב שולח את דיאבלו לסריקה, דיאבלו חוזר ללא ממצאים מחשידים. ד' נכנס פנימה ומדווח שיריעות ניילון חוצצות את הלול ומסתירות את הנעשה בין חלקיו השונים, אי אפשר לקבוע במדויק לאן הגיע הכלב ולכן נכנסים פנימה. הצוות נכנס, נדב ודיאבלו מלווים את ד' מפקד הצוות, במקביל הצוות שלנו מאבטח את המתחם מבחוץ במטרה למנוע הגעה או בריחה של מחבלים.
אני מזהה משהו שנראה כמו מצלמה אמר ד' בקשר, "צוות לעוף מהלול".. בווווווווום, פיצוץ מחריש אוזניים. גשם של אבנים וברזלים ירד עלינו.
עולה בקשר מוודא שהלוחמים שלי תקינים, מבין שכן, במקביל עולה מפקד היחידה בקשר ומדווח עלינו על מטען המשימה כרגע להבין איפה כולם. לאט לאט התאספו לוחמי צוות ד', הקסדות עפו, הנשקים עפו, מרבית הלוחמים לא שומעים וסובלים מרסיסים אבל איכשהו מתאספים. מפקד היחידה מעביר דיווח נוסף חוזר כלל הכוח נמצא הכלבן חסר.

עוד לא הספקנו לעכל את הדיווח ולפתע נשמעו צרורות ירי מטורפים, שלושה מחבלים יצאו מפיר המנהרה והחלו לפתוח באש לעבר הכוח, מספר לוחמים נוספים נפצעים מהירי בהם אחד במצב קשה, פצוע ראש. המחבלים מחוסלים ומתחיל פינוי רגלי מהיר של הפצועים.

נדב הכלבן עדיין חסר, לא מצליחים לאתר אותו. הצוות שלי מקבל משימה לצאת ולחפש אותו, מתחילים להתקדם כשבקשר עולים מהחמ"ל ומדווחים ״קבל מזהים מארב מחבלים בציר ההתקדמות שלך נוע לאט״, עוברים לפריסה מעט יותר רחבה ומתקדמים לאט. כעבור כמה עשרות מטרים של תנועה מבקשים מהחמ"ל לתת ציון לייזר לנקודת הזיהוי של המחבלים, יוצאים באיגוף קל מתקדמים ומזהים שתי דמויות שוכבות על הציר.
אלה לא מחבלים, מתקדם עוד קצת, אשר יגורתי בא לי, היו אלה נדב ודיאבלו שוכבים צמודים זה לצד זה שלמים, שקטים. אני בודק דופק ביד, מדווח יש לנו הרדוף, ״תבדוק דופק בצוואר עלו מולי ביד לא תופס״, בהיסוס קל מושיט יד אל הצוואר מניח את היד, אין דופק. קבל הכלבן שלנו הרדוף.


נדב קודינסקי הכלבן החייכן והאמיץ
יהי זכרך ברוך, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים🕯️

דבריי בטקס הזכרון הממלכתי הבוקר בדגניה

----
משפחות שכולות,
תא"ל אופיר ליוויוס קצין חינוך ראשי
אנשי כוחות הביטחון
מכובדי כולם,

זו היא זכות גדולה עבורי לשאת את דבריי הראשונים כנציגה של כנסת ישראל דווקא היום, דווקא כאן בבית העלמין של אם הקבוצות, ערש ההתיישבות העובדת.

"הייתה זו שעה חרישית של שבת בין ערביים. שקט ודממה בבית ובחצר. ובעליית הבית, כאן בדגניה, שכב חולה שותת דם שזקוק היה בדחיפות לתרופה לעצירת הדם ממלחמיה (לימים מנחמיה) הסמוכה.
משה ברסקי עלם צעיר וחדש בקבוצת החלוצים, הציע את עצמו לעזור לחברו החולה ויצא להביא את התרופה.

בחלוף זמן מה קמה תנועה בחצר.
הפרדה שעליה יצא משה באה לבדה, במרוצה מבוהלת, ללא רוכבה.
חשבו אולי שלח אותה באמצע הדרך ובוודאי יופיע בעוד כמה רגעים. אך כעבור שעה קלה עם השקיעה, ירד איזה עצב טמיר, כבד כעופרת, שניבא רעות...
חברי המשק יצאו לחפשו.

שעות על גבי שעות ארכו החיפושים...
תקווה חלשה נשארה עוד בלב: שמא שוכב הוא פצוע באיזה מקום...

לפנות בוקר אותרה גופתו על גדות הירדן , הוא נורה בידי ערבים שרצו לגזול את בהמתו.
חבריו שמצאוהו פרצו בבכי חנוק.

צעיר מאד היה משה ברסקי, לא הגיע עוד לשנתו ה 19...
גופתו של משה, הוטמנה כאן בחורשת העצים הזו בחורף של שנת 1913.

למשפחתו שנותרה בעיירה סקווירה ברוסיה כתבה קבוצת החלוצים:
"בינינו, בין עשרים צעירים וצעירות – חי, עבד בנכם, אחינו משה ז"ל...
בנכם היקר, יקר היה לנו ויקר יהיה זכרו לעם, שלבניינו בארצו הקריב את עלומיו, את כוחותיו הרעננים והרטיב בדמו את אדמתנו, אדמת אבותינו, שבעדה אנו נלחמים.
מרגישים אנו את צערכם...
בבניין ציון ונחמות, קבוצת דגניה"

הוריו של משה השיבו בזו הלשון:
" גדול ועצום הכאב
... עבדו במרץ ובתקווה...
הננו שולחים אליכם את בננו השני, אחיו של משה וימלא את שורותיכם במקום בננו שנפל".

החולה היה שמואל דיין, שהביא את הדברים האלה בספרו "חצי יובל שנים של דגניה".
כדי להנציח את זכר חברו משה ברסקי, החליט שמואל לקרוא לבנו בכורו משה.

היה זה הקבר הראשון בדגניה, הראשון אך למרבה הכאב לא האחרון. כבר למחרת היום התנפלו ערבים ביריות על שלושה חברים ששבו לביתם מעבודת החריש, אחד מהם יוסף זלצמן נפטר מאוחר יותר מפצעיו.

45 שנה מאוחר יותר נפל במלחמת השחרור בנו הצעיר של שמואל, זהר דיין ז״ל, בתאריך הזה ממש, בקרבות ברמת יוחנן. שבועות ספורים לאחר מכן פיקד אחיו הבכור משה דיין על הקרב העקוב מדם בעמק הירדן מול הצבא הסורי.

69 לוחמים נפלו בשלושה ימי הלחימה קשים. אחד מהם היה חיים רונזבליט, פרטיזן שלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה, מעפיל שעלה ארצה על אוניית המעפילים "תל – חי" , חלוץ בקבוצת כינרת, לוחם בחטיבת גולני שלחמה בצמח ואביה של ציפורה שהשיאה את המשואה כאן היום.

״זוֹ הַדֶּרֶך – אַחֶרֶת אֵינֶנָּה,
בָּהּ לָלֶכֶת, לָלֶכֶת עַד תֹּם;
כתבה רחל המשוררת
וְלִזְכֹּר. וְלָשִׁיר, וְלִכְמֹהַּ
וְלִזְכֹּר, וְלִדֹּם... וְלִדֹּם...״
כשם שנדם אהרון.

יהי זכר הנופלים ברוך

מאורעות תשפ״א

אם אתם מתקשים כמוני להבין את ההבדל בין מאורעות תרפ״ט לבין המציאות הנוכחית בירושלים, בנגב ובגליל, סימן שיש לנו בעיה חמורה מאין כמותה בהבנת המושג מדינה ובתפקידה היסודי ביותר, ביטחון אישי לאזרחיה.

סרטון רודף סרטון, חידלון רודף חידלון ואנחנו עדים להתהוותה של אינתיפאדה חדשה שאין עוד טעם להכחיש את קיומה, אינתיפאדת הטיקטוק. גל קשה של אלימות אנטישמית מובהקת (העדיפות היא לקורבנות בעלי חזות דתית גם בירושלים וגם היום בתל אביב) שמובל בידי צעירים ערבים בנגב בירושלים ובגליל.

עת להוריד כפפות להזרים לאזורי החיכוך כוחות מג״ב ומשטרה ולהשיב לאלתר את הסדר על כנו!!

מילואים ונהנים,
טנק מרכבה, נמרים של גולני וברקע הכינרת.

כוונות טובות תוצאות קטלניות.

מדינת ישראל התחייבה לעבור ל 30% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד לשנת 2030. כחלק מהמהלך הוקמו כמה חוות של טורבינות רוח בגלבוע, ברמת סירין ובאזור עמק הבכא שבגולן.

חוות נוספות מתוכננות לקום בגולן,
בגליל המערבי, בגלבוע וביער יתיר שבדרום.

מדובר בטורבינות עצומות, חלקן גבוהות ממגדלי עזריאלי עם מוטת כנפיים גדולות ממגרש כדורגל תקני. מעבר לפגיעה החמורה בנוף, הוכח כי הטורבינות קטלניות לבעלי כנף . לשם המחשה צפויה הכחדה מלאה של אוכ׳ הנשרים בגולן וקטילה של עשרות אלפי בעלי כנף מוגנים מדי שנה.

האבסורד הוא שבפועל תרומתן האנרגטית של הטורבינות זעומה ואינה יציבה בעיקר במשטר הרוחות החלש של ישראל שטופת השמש. יחד כלל הפרוייקטים של הטורבינות לא צפויים לספק אפילו לא 1% מצריכת החשמל הארצית. ולא פחות חמור עלות החשמל המופקת מהטורבינות מופקרת והיא גבוהה יותר מפי שתיים מהחשמל המופק מאנרגיה סולארית.


אתמול הגשנו שתי שאילתות לשר האנרגיה, יובל שטייניץ ולשרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל במטרה לבלום את המיזמים הללו שיש להם מטרה אחת ויחידה והיא שורת רווח לבעלי הון על חשבון הציבור והסביבה!

דברים שכתבתי לדף תבור יהדות ישראלית ליום הרצל שאנו מציינים היום י׳ אייר במלאת 161 שנים להולדתו.

״כשתקום מדינה ביום מן הימים, יראה הכל קטן ומובן מאליו. אולם היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי... הפך פיסת בד – לדגל, ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה." (הרצל - עניין היהודים 1901)

מהר מאד, מהר מדי התרגלנו לעובדה המדהימה כי יש לנו בית משלנו. הסבים והסבתות שלנו טעמו גם מציאות אחרת, הם יודעים ומבינים טוב מאד איך זה מרגיש כשאין לך בית, אולם עבורנו ולשמחתנו ׳ישראל׳ היא מציאות שנולדנו לתוכה, עניין מובן מאליו.

אפשר להבין זאת, אדם בריא לא קם כל בוקר ומודה כי הוא בריא. אולם רגע אחד של מכאוב ומחלה מספיקים כדי להביא אותו לגעגועים עזים למצב של בריאות.

אבל כשמדובר במדינה אין לנו את הלוקסוס לחוות רגע אחד של היעדר חרות. כל שניתן הוא ללמוד מן העבר כפי שאמר הפילוסוף האמריקאי ג׳ורג׳ סנטיאנה: ״אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב".

אז כדי ללמוד קצת מן העבר הנה טעימה מספרו המופלא של עמוס אילון 'הרצל' בוא מתוארת פתיחתו של הקונגרס הציוני הראשון, פסגת הישגיו של הרצל שהניח באותו היום ה 29.8.1897 את אבני היסוד של הפוליטיקה הישראלית:

"... הציפיות הרקיעו שחקים. השתתפו 208 צירים מ 16 ארצות... נכחו 26 כתבים מיוחדים של עיתונים אירופיים. לא היה די מקום ביציעים למאות הצופים, כולל הרבה שוויצרים לא יהודים שנסתקרנו לראות "קונגרס של יהודים"... אף שהרצל תכנן הכל בעצמו, הוא היה כה נרעש כשנכנס בפעם הראשונה לאולם עד כי ׳מיהרתי ויצאתי שוב כדי שלא אתפס לרגשנות׳.

את הדיונים פתח זקן הצירים קרל ליפא מרומניה מוותיקי תנועת חובבי ציון, ד"ר ליפא האריך בדברים ונאם שלושים דקות במקום עשר שהקצה לו הרצל, התעלם מארבע פניות עצבניות של הרצל ולבסוף גם מאיום להפסיקו באמצע דבריו.

אבל כשאמר הישיש הנכבד בקול רועד ׳ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו לזמן הזה׳ עבר רעד של התרגשות באולם המלא והגדוש, והיו שפרצו בבכי.

כשמסר את פטיש היושב ראש להרצל וקרא ׳הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת׳ קם הקהל על רגליו ופרץ בסערת תשואות...

הרצל הגיע אל הבימה, אבל לא יכול להתחיל בנאומו. כל אימת שפתח את פיו נתחדשה סערת התשואות וגברה. התשואות נמשכו כחמש עשרה דקות... כששככו לבסוף התשואות נשא הרצל את נאומו. הוא קרא את הדברים מן הכתב כמו נאום רשמי הנישא מכס מלכות. לא היה זה נאום "לאומי" או רגשני, אלא מעשי וענייני לחלוטין. אולם היה בו אותו להט עצור, שבעמקי הנפש כמעט תמיד הוא משכנע:

׳רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי. המשימה כבדה כל כך שעלינו לדבר עליה במילים הפשוטות ביותר... הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו אל ארץ היהודים...׳ ״.

כך הגדיר הרצל את הציונות ביום לידתה כתנועה פוליטית ממוסדת. האם היה הרצל ימני או שמאלני, קשה לומר, דבר אחד בטוח הרצל היה יהודי ציוני זו הייתה תשתית זהותו ותפיסתו.

עורך כתביו של הרצל והביוגרף הראשי שלו, חתן פרס ישראל הד״ר אלכס ביין נעל את שני כרכי הביוגרפיה המונומנטלית שלו על הרצל במילים הבאות:

״הנעלה שבשאיפותיו לא היתה מדינה, אותה ראה רק כאמצעי, לא כמטרה לעצמה״. כזאת אמר לא אחת ב'מדינת היהודים׳, בנאומיו, 'באלטניילאנד׳, ברשימותיו ולבסוף בחרוזים פשוטים שכתב לאחר הקונגרס השישי בתוך אלבום של אחד מיתומי קישינב:

׳אימתי ייראה לי כמוצלח
כל עמלי עלי אדמות ?
אם צעירי היהודים הדלים
ייעשו ליהודים צעירים גאים׳. ״

בתמונה הפרוכת הייחודית שנתפרה לרגל העלאת ארונו של הרצל למדינת ישראל שזה עתה קמה.