צוואתו האחרונה של היטלר, ליל ה-29 באפריל 1945 בשעה שהצבא הרוסי עמוק בתוך ברלין, מפרסם היטלר את צוואתו האחרונה לאומה הגרמנית שנחתמה בשורות הבאות: ״מעל הכל אני מחייב את הנהגת האומה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים – *היהדות הבינלאומית*.
----
ברלין, 29 באפריל 1945,
שעה 4.00.
בשעה שאחת האומות החזקות בעולם עומדת כפסע מתבוסה כששתי מעצמות-על תוקפות אותה, מה שעומד בראש סדר העדיפויות של היטלר הוא השמדתה של אומה נטולת כח, נטולת מולדת, חפה מכל שנאה או כוונה להרע לגרמניה. בלתי נתפס.
כל שנה, בכל יום שואה, מהדהדת מחדש בראשי מחדש אמירתו של פרופ' שלום רוזנברג שאמר: ״הטוב המוחלט מעולם לא הופיע בעולם. לעומת זאת, הרוע המוחלט הופיע גם הופיע״ לא לפני הרבה שנים, על אדמת אירופה מידיה של גרמניה ביערות פונאר, בפאתי העיירות של אוקראינה ובמחנות ההשמדה, טרבנלינקה, סוביבור, מיידנק, ואחרים.
״הרוע המוחלט סימן את היהדות כאויבו המוחלט ולכן חייב יהודי לשאול את עצמו במה הוא אויבו של הרוע".
----
ברלין, 29 באפריל 1945,
שעה 4.00.
בשעה שאחת האומות החזקות בעולם עומדת כפסע מתבוסה כששתי מעצמות-על תוקפות אותה, מה שעומד בראש סדר העדיפויות של היטלר הוא השמדתה של אומה נטולת כח, נטולת מולדת, חפה מכל שנאה או כוונה להרע לגרמניה. בלתי נתפס.
כל שנה, בכל יום שואה, מהדהדת מחדש בראשי מחדש אמירתו של פרופ' שלום רוזנברג שאמר: ״הטוב המוחלט מעולם לא הופיע בעולם. לעומת זאת, הרוע המוחלט הופיע גם הופיע״ לא לפני הרבה שנים, על אדמת אירופה מידיה של גרמניה ביערות פונאר, בפאתי העיירות של אוקראינה ובמחנות ההשמדה, טרבנלינקה, סוביבור, מיידנק, ואחרים.
״הרוע המוחלט סימן את היהדות כאויבו המוחלט ולכן חייב יהודי לשאול את עצמו במה הוא אויבו של הרוע".
👍1
מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית המופתי חאג' אמין אל חוסייני וגרמניה הנאצית, הרבה מעבר לתמונה משותפת עם היטלר:
------------------------------------
1939 המופתי נמלט ללבנון ומשם לעיראק אל-חוסייני מוביל בעיראק מסע תעמולה למען מדינות הציר. היטלר הוצג כ "מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים".
ב-20 בינואר 1941 כותב המופתי איגרת אישית להיטלר, בה תיאר את בריטניה כאויבת של הערבים וטען כי היא הפקירה את פלשתינה "ליהודי העולם כולו" . הוא הדגיש כי "העם הערבי רוחש רגשות ידידוּת, אהדה והערצה להוד מעלתו, הפיהרר הגדול ולעם הגרמני האמיץ".
--הפיתרון הסופי בפלסטינה--
בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת... כפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".
--הפרהוד--
באותה שנה (41) מוביל המופתי מרידה פרו נאצית כנגד הממשל הפרו בריטי בעיראק, הוא מכנס את רוה"מ לשעבר (ראשי עלי אל כילאני) וקבוצת גנרלים ופותח במרידה. ב-9 במאי הוא מפרסם פתווה, בה הגדיר את המרד העיראקי בבריטניה כג'יהאד וקרא למוסלמים לפתוח במרד נגד בריטניה, "האויב הגדול ביותר של האסלאם".
חודש לאחר פרוץ המרד ביוני 1941 מוביל המופתי גל פוגרומים רצחני כנגד קהילות יהודיות ברחבי עיראק אשר במהלכן נרצחו 179 יהודים. הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר - ״ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים״.
--הפגישה עם היטלר--
בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין. משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים".
בצהרי יום שישי ה-28 בנובמבר 1941 נתקבל אמין אל-חוסייני לפגישה אצל שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ. באותו יום אחר הצהריים התקבל המופתי לשיחה אצל היטלר שאמר: "כשתבוא שעת שחרור הערבים, לגרמניה אין עוד אינטרס שם, מלבד הרס הכוח המגן על היהדות". המופתי החזיק בברלין לשכה וכן תחנה ששידרה תעמולה נאצית בשפה הערבית בכל רחבי העולם המוסלמי.
ב-1942 ציפה אל-חוסייני כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. הוא גייס מספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה, שאורגנו ביחידות אס אס מיוחדות. הוא גם כתב פמפלט לחיילי הדיוויזיה הזו, בשם "אסלאם ויהדות", החוברת נפתחה במילים: "עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת". החוברת מסתיימת בציטוט מ"בוכארי-מוסלים" מאת אבו הוריירה (أبو هريرة) (אנ'), בן-לוויתו של הנביא מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחוריי נמצא יהודי, רצח אותו!'".
------------------------------------
1939 המופתי נמלט ללבנון ומשם לעיראק אל-חוסייני מוביל בעיראק מסע תעמולה למען מדינות הציר. היטלר הוצג כ "מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים".
ב-20 בינואר 1941 כותב המופתי איגרת אישית להיטלר, בה תיאר את בריטניה כאויבת של הערבים וטען כי היא הפקירה את פלשתינה "ליהודי העולם כולו" . הוא הדגיש כי "העם הערבי רוחש רגשות ידידוּת, אהדה והערצה להוד מעלתו, הפיהרר הגדול ולעם הגרמני האמיץ".
--הפיתרון הסופי בפלסטינה--
בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת... כפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".
--הפרהוד--
באותה שנה (41) מוביל המופתי מרידה פרו נאצית כנגד הממשל הפרו בריטי בעיראק, הוא מכנס את רוה"מ לשעבר (ראשי עלי אל כילאני) וקבוצת גנרלים ופותח במרידה. ב-9 במאי הוא מפרסם פתווה, בה הגדיר את המרד העיראקי בבריטניה כג'יהאד וקרא למוסלמים לפתוח במרד נגד בריטניה, "האויב הגדול ביותר של האסלאם".
חודש לאחר פרוץ המרד ביוני 1941 מוביל המופתי גל פוגרומים רצחני כנגד קהילות יהודיות ברחבי עיראק אשר במהלכן נרצחו 179 יהודים. הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר - ״ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים״.
--הפגישה עם היטלר--
בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין. משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים".
בצהרי יום שישי ה-28 בנובמבר 1941 נתקבל אמין אל-חוסייני לפגישה אצל שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ. באותו יום אחר הצהריים התקבל המופתי לשיחה אצל היטלר שאמר: "כשתבוא שעת שחרור הערבים, לגרמניה אין עוד אינטרס שם, מלבד הרס הכוח המגן על היהדות". המופתי החזיק בברלין לשכה וכן תחנה ששידרה תעמולה נאצית בשפה הערבית בכל רחבי העולם המוסלמי.
ב-1942 ציפה אל-חוסייני כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. הוא גייס מספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה, שאורגנו ביחידות אס אס מיוחדות. הוא גם כתב פמפלט לחיילי הדיוויזיה הזו, בשם "אסלאם ויהדות", החוברת נפתחה במילים: "עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת". החוברת מסתיימת בציטוט מ"בוכארי-מוסלים" מאת אבו הוריירה (أبو هريرة) (אנ'), בן-לוויתו של הנביא מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחוריי נמצא יהודי, רצח אותו!'".
"וידם אהרן" - מכתבם המרגש של תושבי כפר עציון לחברי קיבוץ משגב עם לאחר הפיגוע הקשה בקיבוץ לפני 41 שנים.
הבוקר קראנו את הפסוקים הקשים הבאים על מות בניו של אהרן בפרשת שמיני:
(א) "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה... (ב) ותֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ ... (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן..."
והנה סיפור עוצמתי שמביא הרב חנן פורת בספרו מעט מן האור שכוחו יפה לו הן לציון 41 שנה לפיגוע הקשה והן לקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
בראשיתה של מלחמת העצמאות היה גוש עציון לאחד ממוקדי ההתקפות של הכוחות הערביים ועד מהרה היה הגוש תחת מצור. ב 11.12.47 ניסתה שיירת משוריינים להבקיע דרך לגוש עציון. השיירה הותקפה מן המערב וספגה אבדות כבדות, עשרה חללים שישה מהם מקרב מתיישבי הגוש נפלו בקרב, אבל כבד ירד על גוש עציון שידע עוד קרבות מרים וקשים המלחמה עד לנפילתו.
בעלון שפורסם בגוש לאחר נפילת אנשי השיירה הובא פירושו העוצמתי של הרשב״ם לדבריו של משה לאהרן ובניו הנותרים :״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ...״
הרשב״ם פרש את דממת אהרן לא כביטוי להשלמה עם העונש או היעדרה של עצבות אלא כהיענות לבקשתו של משה לחשוק שיניים, להיאנק דום ולהמשיך בשליחותם הלאומית. זה המסר שהופנם בסערת אותם הימים בקרב חברי כפר עציון.
לפני 41 בליל ה7.4.1980 שנה חדרה חוליית מחבלים ליישוב משגב עם, המחבלים רצחו מייד את מזכיר הקיבוץ שמואל (סמי) שני ז״ל שעבר בדרכם והתבצרו בבית הילדים של הקיבוץ על ילדיו שנעשו לבני ערובה. בניסיון החלוץ הראשון נהרג לוחם סיירת גולני אלדד צפריר ז״ל, בניסיון השני שצלח שהובילה למחרת סיירת מטכ״ל נרצח הפעוט בן השלוש אייל גלוסקא ז״ל.
עם היוודע דבר הפיגוע הקשה שגרו אנשי כפר עציון מכתב תנחומים לתושבי משגב עם:
״כבני כפר עציון אשר ידע בעבר ייסורים של יתמות, שכול ואלמון, חשים אנו ממרחקים בשותפות לסבל ולגורל ומעזים לבטא את אשר בלבנו.
השבוע בפרשת שמיני קראנו על שריפתם של שני בני אהרן... ועוד נזכרנו כי בעת נפילת החברים הראשונים בכפר עציון במלחמת השחרור נכתבו בעלון כפר עציון דברי נחמה ובהם פירושו של הרשב״ם לפסוק זה: ״ויאמר משה אל אהרן ׳אל תבכה ואל תחדל מן העבודה׳ ... ולפי צו זה התחלנו להחזיר את חיינו ועבודתנו למסלולם...
חברי משגב עם יקרים גם אם יבואו ימים קשים... חזקו ואמצו למענכם ולמעננו, אל תבכו ואל תחדלו מן העבודה, כי עבודתכם בגבול הצפון עבודת קודש היא, להכות שורש, לתת ענף ולשאת פרי לעם ההולך ושב לביתו לאדמתו.
שלכם בכאב ובאהבה,
בית כפר עציון״
הבוקר קראנו את הפסוקים הקשים הבאים על מות בניו של אהרן בפרשת שמיני:
(א) "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה... (ב) ותֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ ... (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן..."
והנה סיפור עוצמתי שמביא הרב חנן פורת בספרו מעט מן האור שכוחו יפה לו הן לציון 41 שנה לפיגוע הקשה והן לקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
בראשיתה של מלחמת העצמאות היה גוש עציון לאחד ממוקדי ההתקפות של הכוחות הערביים ועד מהרה היה הגוש תחת מצור. ב 11.12.47 ניסתה שיירת משוריינים להבקיע דרך לגוש עציון. השיירה הותקפה מן המערב וספגה אבדות כבדות, עשרה חללים שישה מהם מקרב מתיישבי הגוש נפלו בקרב, אבל כבד ירד על גוש עציון שידע עוד קרבות מרים וקשים המלחמה עד לנפילתו.
בעלון שפורסם בגוש לאחר נפילת אנשי השיירה הובא פירושו העוצמתי של הרשב״ם לדבריו של משה לאהרן ובניו הנותרים :״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ...״
הרשב״ם פרש את דממת אהרן לא כביטוי להשלמה עם העונש או היעדרה של עצבות אלא כהיענות לבקשתו של משה לחשוק שיניים, להיאנק דום ולהמשיך בשליחותם הלאומית. זה המסר שהופנם בסערת אותם הימים בקרב חברי כפר עציון.
לפני 41 בליל ה7.4.1980 שנה חדרה חוליית מחבלים ליישוב משגב עם, המחבלים רצחו מייד את מזכיר הקיבוץ שמואל (סמי) שני ז״ל שעבר בדרכם והתבצרו בבית הילדים של הקיבוץ על ילדיו שנעשו לבני ערובה. בניסיון החלוץ הראשון נהרג לוחם סיירת גולני אלדד צפריר ז״ל, בניסיון השני שצלח שהובילה למחרת סיירת מטכ״ל נרצח הפעוט בן השלוש אייל גלוסקא ז״ל.
עם היוודע דבר הפיגוע הקשה שגרו אנשי כפר עציון מכתב תנחומים לתושבי משגב עם:
״כבני כפר עציון אשר ידע בעבר ייסורים של יתמות, שכול ואלמון, חשים אנו ממרחקים בשותפות לסבל ולגורל ומעזים לבטא את אשר בלבנו.
השבוע בפרשת שמיני קראנו על שריפתם של שני בני אהרן... ועוד נזכרנו כי בעת נפילת החברים הראשונים בכפר עציון במלחמת השחרור נכתבו בעלון כפר עציון דברי נחמה ובהם פירושו של הרשב״ם לפסוק זה: ״ויאמר משה אל אהרן ׳אל תבכה ואל תחדל מן העבודה׳ ... ולפי צו זה התחלנו להחזיר את חיינו ועבודתנו למסלולם...
חברי משגב עם יקרים גם אם יבואו ימים קשים... חזקו ואמצו למענכם ולמעננו, אל תבכו ואל תחדלו מן העבודה, כי עבודתכם בגבול הצפון עבודת קודש היא, להכות שורש, לתת ענף ולשאת פרי לעם ההולך ושב לביתו לאדמתו.
שלכם בכאב ובאהבה,
בית כפר עציון״
לא בכל יום נפרדים ממפעל חינוכי שהשקעתי בו 11 שנות עשייה.
אין דרך טבעית מלסיים את הפרק הזה, בחינוך הבלתי פורמלי, על מחצלת וכוס קפה לצד הצוות המופלא של תבור באחת ממערכות המסתור של מרד בר כוכבא.
שלושה קטעים קצרים בחרתי לקרוא יחד הצוות לסיכום התקופה:
הקטע הראשון הוא שיר שחיבר בשנת 1964 נער בן 17 מקיבוץ בית השיטה בשם יוחי גלעד.
יוחי נפל במלחמת יוה״כ תשע שנים מאוחר יותר כמ״פ בחזית התעלה:
״...אני ידעתי - להם הדרך הגדולה, להם - הדרך החדשה...
ולי - ולי רק שביל קטן וצר
לי - שביל ונתיבתו אינה סלולה
אני ידעתי - רק פה אפסע בדד...
ולו גם בודד אהיה עדי מחנק.
אתם אמרתם כי הכל הוא טפל
כי שקוע אני בעולם קפוא ואפל
אני רק רציתי באחד המבט...
את עיניה של סבתא ביום השבת...״
השיר מופיע בחוברת לזכרו של יוחי אשר הכינו חבריו לקיבוץ, הנושאת את השם ״באר חתומה״.
הקטע השני ממשיך את הקו שהחל בו יוחי ואותו כתב הוגה הדעות הענק אברהם יהושע אשל בספרו ״אלוהים מבקש את האדם״:
״בידינו להיות היהודים האחרונים... או היהודים המפיחים חיים חדשים במסורתנו. רק לעיתים נדירות בתולדות עמנו היה כל כך הרבה נתון בידיו של דור אחד. דורנו הוא זה שעתיד לוותר על מורשת הדורות או להעשירה״.
הקטע השלישי עוסק בשמחה, בה בחרנו כאחד משלושת הערכים המובילים שלנו, לצד מצוינות ואהבת ישראל.
חשיבותה של השמחה גדולה בעיניי מרמת יחסי הציבור שלה היא זוכה. הרב שבתאי סבתו מביא מתוך הגמרא (שבת ל:) ציטוט מופלא בדבר חשיבותה של השמחה בפירושו להתגלות הראשונה והאחרונה לה זכה אהרון:
״אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה״.
אין דרך טבעית מלסיים את הפרק הזה, בחינוך הבלתי פורמלי, על מחצלת וכוס קפה לצד הצוות המופלא של תבור באחת ממערכות המסתור של מרד בר כוכבא.
שלושה קטעים קצרים בחרתי לקרוא יחד הצוות לסיכום התקופה:
הקטע הראשון הוא שיר שחיבר בשנת 1964 נער בן 17 מקיבוץ בית השיטה בשם יוחי גלעד.
יוחי נפל במלחמת יוה״כ תשע שנים מאוחר יותר כמ״פ בחזית התעלה:
״...אני ידעתי - להם הדרך הגדולה, להם - הדרך החדשה...
ולי - ולי רק שביל קטן וצר
לי - שביל ונתיבתו אינה סלולה
אני ידעתי - רק פה אפסע בדד...
ולו גם בודד אהיה עדי מחנק.
אתם אמרתם כי הכל הוא טפל
כי שקוע אני בעולם קפוא ואפל
אני רק רציתי באחד המבט...
את עיניה של סבתא ביום השבת...״
השיר מופיע בחוברת לזכרו של יוחי אשר הכינו חבריו לקיבוץ, הנושאת את השם ״באר חתומה״.
הקטע השני ממשיך את הקו שהחל בו יוחי ואותו כתב הוגה הדעות הענק אברהם יהושע אשל בספרו ״אלוהים מבקש את האדם״:
״בידינו להיות היהודים האחרונים... או היהודים המפיחים חיים חדשים במסורתנו. רק לעיתים נדירות בתולדות עמנו היה כל כך הרבה נתון בידיו של דור אחד. דורנו הוא זה שעתיד לוותר על מורשת הדורות או להעשירה״.
הקטע השלישי עוסק בשמחה, בה בחרנו כאחד משלושת הערכים המובילים שלנו, לצד מצוינות ואהבת ישראל.
חשיבותה של השמחה גדולה בעיניי מרמת יחסי הציבור שלה היא זוכה. הרב שבתאי סבתו מביא מתוך הגמרא (שבת ל:) ציטוט מופלא בדבר חשיבותה של השמחה בפירושו להתגלות הראשונה והאחרונה לה זכה אהרון:
״אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה״.
זכינו לקחת חלק אתמול באירוע המרגש של השקת ספר ׳ודרך אין אחרת׳ המביא את סיפורם של לוחמי תש״ח פרי עטו של אביחי ברג שבמשך שנים תיעד מאות לוחמים שעתה הוא מביא חלק נבחר מעדויותיהם האישיות.
הייתה לנו בתבור (עוד לפני הפרק החדש בחיי)הזכות הגדולה לקחת חלק צנוע בהוצאת הספר והייתה לי הזכות לכתוב את המבוא הקצרצר לספר, מוזמנים לקרוא:
״רוח חזקה נשבה ברחבת האפר שממול בית העלמין הצבאי של חט' הפלמ"ח הראל בקריית ענבים. שנה וחצי לפני פטירתו נפגשנו חניכיי וצוות מכינת תבור לשיחה עם המשורר חיים גורי במסגרת מסע עלייה לירושלים בעקבות לוחמי תש"ח.
הוא הגיע מלווה ברעייתו עליזה והתקשה לדבר מפאת גילו, אך לא הקושי ולא הרוח הסתירו את התרגשותו כשפתח את דבריו:
"ההיגיון גזר: לשווא !
הפחד סח: נחתם דיננו !
חשבון המלחמות השב
ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש -ערבים
צווחו: אתכם נכריע ברך !"-
ולנו רק מנין רובים...
אבל עברנו את הדרך !..."
את השיר כתב נתן אלתרמן בטור השביעי בעיתון דבר יום למחרת פריצת כביש הגבורה לירושלים ב - 10.12.48 .
השיחה נמשכה, גורי סיפר על שליחותו במחנות העקורים באירופה להכשרת בני הנוער מקרב שארית הפליטה לקראת עלייתם ארצה ושירותם בהגנה, הוא סיפר על דני וחבריו, אנשי מחלקת הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון ועוד. התרגשתי מהשיחה, אבל החניכים קצת התקשו להתחבר אל תוכנה. יבוא יום, אמרתי לכמה מהם בהמשך הערב, שבו תדעו להעריך את הרגע הזה, וביני לבין עצמי הוספתי, אני מקווה.
את תקוותי המהולה בחשש היטיבו לבטא דבריו של ברל כצנלסון בפתח ספרו 'בחבלי אדם': ״אמר חכם רומאי אין מידה מגונה בעולם מכפיות טובה, שהיא אם כל חטאת. אותו חכם נתכוון לכפיות טובה שבין אדם לחברו. על אחת כמה וכמה כפיות טובה של הכלל אל רבותיו, אל אלה שרצו לפניו במדבר ופתחו לפניו שערי חיים. ואודה, הנני מלא פחד שמא גם בתוכנו אין אנו יודעים להחזיק טובה לאלו שנתנו לנו את חייהם וגם את חיינו, שציוו לנו את אלה החיים שזכינו להם״.
גורי איננו, וחבריהם של ג'ימי ודודו גם הם כבר אינם כאן כדי לספר, נשארנו אנחנו כדי להבטיח כי גם אם לא יעלה בידנו לזכור את כולם תהיה בנו הרעות להשתדל ולזכור לפחות את חלקם.
לא רק עבורם ולא רק מתוך הערכה לעברנו, אלא עבורנו ועבור עתיד ילדינו.
יהיו סיפורי מופת אלה מקור השראה לצעירי ישראל, ללוחמים, לחיילי צה"ל ולכל אזרח שמפעמת בו אהבת ישראל.
"כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" (אלתרמן).
--
בתמונה: הענקת הספר ללוחם יצחק פרידלנדר
הקשר של אריאל שרון בתופת של מבצע בן נון א׳ לכיבוש לטרון במלחמת השחרור. יצחק נפל בשבי הירדני לאחר שנפצע ונותר בשטח עם פצועים נוספים.
הייתה לנו בתבור (עוד לפני הפרק החדש בחיי)הזכות הגדולה לקחת חלק צנוע בהוצאת הספר והייתה לי הזכות לכתוב את המבוא הקצרצר לספר, מוזמנים לקרוא:
״רוח חזקה נשבה ברחבת האפר שממול בית העלמין הצבאי של חט' הפלמ"ח הראל בקריית ענבים. שנה וחצי לפני פטירתו נפגשנו חניכיי וצוות מכינת תבור לשיחה עם המשורר חיים גורי במסגרת מסע עלייה לירושלים בעקבות לוחמי תש"ח.
הוא הגיע מלווה ברעייתו עליזה והתקשה לדבר מפאת גילו, אך לא הקושי ולא הרוח הסתירו את התרגשותו כשפתח את דבריו:
"ההיגיון גזר: לשווא !
הפחד סח: נחתם דיננו !
חשבון המלחמות השב
ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש -ערבים
צווחו: אתכם נכריע ברך !"-
ולנו רק מנין רובים...
אבל עברנו את הדרך !..."
את השיר כתב נתן אלתרמן בטור השביעי בעיתון דבר יום למחרת פריצת כביש הגבורה לירושלים ב - 10.12.48 .
השיחה נמשכה, גורי סיפר על שליחותו במחנות העקורים באירופה להכשרת בני הנוער מקרב שארית הפליטה לקראת עלייתם ארצה ושירותם בהגנה, הוא סיפר על דני וחבריו, אנשי מחלקת הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון ועוד. התרגשתי מהשיחה, אבל החניכים קצת התקשו להתחבר אל תוכנה. יבוא יום, אמרתי לכמה מהם בהמשך הערב, שבו תדעו להעריך את הרגע הזה, וביני לבין עצמי הוספתי, אני מקווה.
את תקוותי המהולה בחשש היטיבו לבטא דבריו של ברל כצנלסון בפתח ספרו 'בחבלי אדם': ״אמר חכם רומאי אין מידה מגונה בעולם מכפיות טובה, שהיא אם כל חטאת. אותו חכם נתכוון לכפיות טובה שבין אדם לחברו. על אחת כמה וכמה כפיות טובה של הכלל אל רבותיו, אל אלה שרצו לפניו במדבר ופתחו לפניו שערי חיים. ואודה, הנני מלא פחד שמא גם בתוכנו אין אנו יודעים להחזיק טובה לאלו שנתנו לנו את חייהם וגם את חיינו, שציוו לנו את אלה החיים שזכינו להם״.
גורי איננו, וחבריהם של ג'ימי ודודו גם הם כבר אינם כאן כדי לספר, נשארנו אנחנו כדי להבטיח כי גם אם לא יעלה בידנו לזכור את כולם תהיה בנו הרעות להשתדל ולזכור לפחות את חלקם.
לא רק עבורם ולא רק מתוך הערכה לעברנו, אלא עבורנו ועבור עתיד ילדינו.
יהיו סיפורי מופת אלה מקור השראה לצעירי ישראל, ללוחמים, לחיילי צה"ל ולכל אזרח שמפעמת בו אהבת ישראל.
"כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" (אלתרמן).
--
בתמונה: הענקת הספר ללוחם יצחק פרידלנדר
הקשר של אריאל שרון בתופת של מבצע בן נון א׳ לכיבוש לטרון במלחמת השחרור. יצחק נפל בשבי הירדני לאחר שנפצע ונותר בשטח עם פצועים נוספים.
אני חושב שזה היה ביום הזיכרון של שנת 2004, נשלחתי כמדי שנה לייצג את היחידה ולעמוד בשעת הצפירה עם בני אחת ממשפחות הנופלים. נסעתי בתחבורה ציבורית ממחנה שרגא וכעבור מס' שעות ירדתי בצומת הכניסה לקיבוץ מגידו, משם הלכתי ברגל אל בית העלמין לחפש את בני משפחת פלונסקי.
מזיע מהליכה במדי א' ביום קיצי הגעתי אל חלקת הקבר. מסביב עמדו בני המשפחה, אנשים יפים ובראשם סבא יורק. הייתה לו ליורק נוכחות שקשה לתאר במילים. בסיום הטקס הוזמנתי כמקובל לבית המשפחה בקיבוץ, בית של פעם קטן וצנוע, קיבלתי כוס מיץ ושם נחשפתי לסיפור שפשוט לא הצלחתי לעכל, לא אז ולא היום.
ילד בן שלוש עשרה היה סבא יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עם שני יתרונות דרמטיים, חזות ארית שאפשרה לו לצאת ולשוב מתחומי הגטו ולהתקיים מהברחות ואומץ לב שאין לתאר ושככל הנראה גם עובר בירושה. "הייתי ילד קטן רץ בין הקהל בוורשה, דופק על דלתות זרות, נלחם על חיי. לעתים היו הנערים הגויים רודפים אחריי. הם ידעו שאני יהודי, זה היה אצלם ספורט לתפוס אותי. הפטנט שלי היה פשוט, תוך כדי מנוסה הייתי זורק כמה מטבעות, הם היו מתכופפים להרימם וכך הייתי מרוויח זמן מנוסה יקר".
בסוף עוד יום של הברחות באוגוסט 1942 חזר יורק אל משפחתו בגטו אוטבוצק (עיירה צמודה לוורשה) , הוא מצא את הגטו מוקף חיילים גרמנים "ברחובות התרוצצו אנשים טרופי אימה. קפצתי הביתה ביקשתי התחננתי, "הבה נברח ! זהו הרגע האחרון. נסתתר ! נלך לצד הארי. אמצא מקומות מסתור!" אמא סרבה. לא היה בה עוד כוח להיאבק. ואבא לא רצה לעזוב את אמא. "לכו אתם לכו ! אולי אתם תצילו את עצמכם אמרה אמא. אבל אחותי סרבה ללכת בלי אמא : אם למות, נמות כולנו ביחד !".
ואז פתאום חבקה אותי אמי...
העמיסה עלי תרמיל גב ודחפה אותי החוצה: לך ברח !
וזכור ! אל תשכח! לעולם ! לך ונקום! ברח!
ואני רצתי אל תוך הלילה, אל בין העצים, חמקתי בין טורי הגרמנים.
התרחקתי, הייתי כעת במסתור היער והנה אני שומע מאחוריי פיצוח יריות.
רצתי..."
אמא, אבא, אחות ואח קטן נשלחו כולם לטרבלינקה, יורק נותר לבדו מנהל מאבק הישרדות לחיים ולמוות. הוא לקח חלק פעיל בלחימה המרה במרד גטו וורשה והיה לאחד הלוחמים הצעירים ביותר במרד אם לא הצעיר שבהם.
בסיום המלחמה לקח על עצמו לסייע בהשבת ילדים יהודים שהוסתרו במשפחות פולניות.
שבועיים לאחר קום המדינה הוא מגיע לבדו לארץ ישראל באוניית המעפילים "אין דבר". "הארץ הייתה נתונה במלחמה. איש לא חיכה לנו על החוף... הועברנו לבית החולים ברעננה וחיכינו. אך איש לא בא להתעניין בגורלנו. רק ביום השלישי לשהותנו במקום הגיעו מספר אנשים לגייס את הבוגרים שלנו לצה"ל... עדיין לא ראיתי איש בארץ ולא תקעתי עדיין יתד. איני יודע לאן אפנה והיכן אחיה, " האם חייל בישראל אינו זכאי לכתובת? " שאלתי במרירות ?" השעה היא שעת מלחמה ענו לי. אין עכשיו חשיבות לדברים אחרים". יורק נשלח כעבור שבוע להילחם בקרבות לשחרור הנגב לרבות בקרבות נגבה. בסיום המלחמה הוא התיישב בקיבוץ מגידו "ביום בו ישבתי על הטרקטור וחרשתי את התלם הראשון באדמת מגידו, חשתי שסוף סוף הגעתי הביתה ושאני שייך למקום הזה.
במגידו פגש יורק את אלכסנדרה (אולה) ברנדווין, ונישא לה. בספטמבר 1952 נולד בנם הבכור איתן, "איתן נולד פג קטן וחלש. שלושה שבועות נאבק על חייו, אך לבסוף ניצח הרצון לחיות. פחדתי לרחוץ אותו, גם לחתלו, סיפרה אמו. כל כך קטן היה, עד שפחדתי פן אזיק לו...ואז היה אביו לוקחו בידיו הבטוחות והאושר היה קורן מפניו".
חורף 22.10.1973 הקרב השני לכיבוש החרמון, גדוד 51 עולה במדרון התלול של שלוחת החרמון וסופג אבדות קשות, הסיירת החטיבתית מאגפת מצפון ונקלעת גם היא ללחימה קשה באזור הרכבל העליון. במטח אש מן המארב נהרג שמריהו ויניק מפקד הסיירת הנערץ, גלעד ליטן הקשר רץ קדימה לגרור לאחור את מפקדו שנפגע, בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו.
איתן פלונסקי החובש שהיה בחלקו האחורי של הכוח מבין כי יש נפגעים ובאינסטינקט של חובש רץ קדימה על-אף האש החזקה שניתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו סיכוי להגיע למקום בגלל אש-האויב - אולם סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל השיב, כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם, נפגע בראשו מכדור ונהרג. האומץ עבר בירושה.
במעשה זה גילה סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל אומץ-לב, דבקות במשימה ואחוות לוחמים. על מעשה זה הוענק לו : צל"ש הרמטכ"ל תשרי תשל"ו ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
לא הצלחתי אז ואינני מצליח היום להבין כיצד העז אלוהים לקחת מיורק את כבשת הרש שלו, את בנו יחידו אשר אהב, את איתן.
יהי זכרם של איתן ושל יורק שהלך לעולמו בשנת 2009 ברוך.
---------------------------------------------------------------------
לאיתן יש עוד שתי אחיות מירה ונאווה שזכו להקים בית בישראל.
מזיע מהליכה במדי א' ביום קיצי הגעתי אל חלקת הקבר. מסביב עמדו בני המשפחה, אנשים יפים ובראשם סבא יורק. הייתה לו ליורק נוכחות שקשה לתאר במילים. בסיום הטקס הוזמנתי כמקובל לבית המשפחה בקיבוץ, בית של פעם קטן וצנוע, קיבלתי כוס מיץ ושם נחשפתי לסיפור שפשוט לא הצלחתי לעכל, לא אז ולא היום.
ילד בן שלוש עשרה היה סבא יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עם שני יתרונות דרמטיים, חזות ארית שאפשרה לו לצאת ולשוב מתחומי הגטו ולהתקיים מהברחות ואומץ לב שאין לתאר ושככל הנראה גם עובר בירושה. "הייתי ילד קטן רץ בין הקהל בוורשה, דופק על דלתות זרות, נלחם על חיי. לעתים היו הנערים הגויים רודפים אחריי. הם ידעו שאני יהודי, זה היה אצלם ספורט לתפוס אותי. הפטנט שלי היה פשוט, תוך כדי מנוסה הייתי זורק כמה מטבעות, הם היו מתכופפים להרימם וכך הייתי מרוויח זמן מנוסה יקר".
בסוף עוד יום של הברחות באוגוסט 1942 חזר יורק אל משפחתו בגטו אוטבוצק (עיירה צמודה לוורשה) , הוא מצא את הגטו מוקף חיילים גרמנים "ברחובות התרוצצו אנשים טרופי אימה. קפצתי הביתה ביקשתי התחננתי, "הבה נברח ! זהו הרגע האחרון. נסתתר ! נלך לצד הארי. אמצא מקומות מסתור!" אמא סרבה. לא היה בה עוד כוח להיאבק. ואבא לא רצה לעזוב את אמא. "לכו אתם לכו ! אולי אתם תצילו את עצמכם אמרה אמא. אבל אחותי סרבה ללכת בלי אמא : אם למות, נמות כולנו ביחד !".
ואז פתאום חבקה אותי אמי...
העמיסה עלי תרמיל גב ודחפה אותי החוצה: לך ברח !
וזכור ! אל תשכח! לעולם ! לך ונקום! ברח!
ואני רצתי אל תוך הלילה, אל בין העצים, חמקתי בין טורי הגרמנים.
התרחקתי, הייתי כעת במסתור היער והנה אני שומע מאחוריי פיצוח יריות.
רצתי..."
אמא, אבא, אחות ואח קטן נשלחו כולם לטרבלינקה, יורק נותר לבדו מנהל מאבק הישרדות לחיים ולמוות. הוא לקח חלק פעיל בלחימה המרה במרד גטו וורשה והיה לאחד הלוחמים הצעירים ביותר במרד אם לא הצעיר שבהם.
בסיום המלחמה לקח על עצמו לסייע בהשבת ילדים יהודים שהוסתרו במשפחות פולניות.
שבועיים לאחר קום המדינה הוא מגיע לבדו לארץ ישראל באוניית המעפילים "אין דבר". "הארץ הייתה נתונה במלחמה. איש לא חיכה לנו על החוף... הועברנו לבית החולים ברעננה וחיכינו. אך איש לא בא להתעניין בגורלנו. רק ביום השלישי לשהותנו במקום הגיעו מספר אנשים לגייס את הבוגרים שלנו לצה"ל... עדיין לא ראיתי איש בארץ ולא תקעתי עדיין יתד. איני יודע לאן אפנה והיכן אחיה, " האם חייל בישראל אינו זכאי לכתובת? " שאלתי במרירות ?" השעה היא שעת מלחמה ענו לי. אין עכשיו חשיבות לדברים אחרים". יורק נשלח כעבור שבוע להילחם בקרבות לשחרור הנגב לרבות בקרבות נגבה. בסיום המלחמה הוא התיישב בקיבוץ מגידו "ביום בו ישבתי על הטרקטור וחרשתי את התלם הראשון באדמת מגידו, חשתי שסוף סוף הגעתי הביתה ושאני שייך למקום הזה.
במגידו פגש יורק את אלכסנדרה (אולה) ברנדווין, ונישא לה. בספטמבר 1952 נולד בנם הבכור איתן, "איתן נולד פג קטן וחלש. שלושה שבועות נאבק על חייו, אך לבסוף ניצח הרצון לחיות. פחדתי לרחוץ אותו, גם לחתלו, סיפרה אמו. כל כך קטן היה, עד שפחדתי פן אזיק לו...ואז היה אביו לוקחו בידיו הבטוחות והאושר היה קורן מפניו".
חורף 22.10.1973 הקרב השני לכיבוש החרמון, גדוד 51 עולה במדרון התלול של שלוחת החרמון וסופג אבדות קשות, הסיירת החטיבתית מאגפת מצפון ונקלעת גם היא ללחימה קשה באזור הרכבל העליון. במטח אש מן המארב נהרג שמריהו ויניק מפקד הסיירת הנערץ, גלעד ליטן הקשר רץ קדימה לגרור לאחור את מפקדו שנפגע, בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו.
איתן פלונסקי החובש שהיה בחלקו האחורי של הכוח מבין כי יש נפגעים ובאינסטינקט של חובש רץ קדימה על-אף האש החזקה שניתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו סיכוי להגיע למקום בגלל אש-האויב - אולם סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל השיב, כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם, נפגע בראשו מכדור ונהרג. האומץ עבר בירושה.
במעשה זה גילה סמ"ר איתן צבי פלונסקי ז"ל אומץ-לב, דבקות במשימה ואחוות לוחמים. על מעשה זה הוענק לו : צל"ש הרמטכ"ל תשרי תשל"ו ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
לא הצלחתי אז ואינני מצליח היום להבין כיצד העז אלוהים לקחת מיורק את כבשת הרש שלו, את בנו יחידו אשר אהב, את איתן.
יהי זכרם של איתן ושל יורק שהלך לעולמו בשנת 2009 ברוך.
---------------------------------------------------------------------
לאיתן יש עוד שתי אחיות מירה ונאווה שזכו להקים בית בישראל.
יום הזכרון מאי 2017— בדרך לביקור בבית משפחת קודינסקי בקרית גת עצרתי לכתוב כמה מילים לזכרו של הגבר הנהדר הזה, נדב קודינסקי ז"ל לוחם ביחידת עוקץ שנפל בקרב בצפון רצועת עזה לצד כלבו דיאבלו. לוחם שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותו לפרק זמן קצר וגורלי.
02:10 לפנות בוקר, 7.12.04 חנוכה תשס"ד, מבצע חג אורים.
גשם של אבנים וברזלים, לעזאזל למות מאיזה בלוק שנוחת עליך משמיים, איזה נאחס, אי אפשר ללכת על משהו יותר אלגנטי חשבתי לעצמי? ואז פתאום קלטתי, דביל צוות שלם התפוצץ פה ועוד רגע אנחנו יוצאים לגרד אותם מהרצפה כמו גבעתי בזיתון.
רבע שעה קודם לכן השלמנו את כיתור המתחם שכלל שני לולים ומספר מבנים סמוכים, המשימה הייתה איתור והשמדת מנהרת תופת של הג'יהאד האסלאמי שיצאה מפאתי שכונת סג'עייה אל עבר מסוף קרני במטרה לפוצצו.
התקדמנו לאט מקיבוץ נחל עוז לגדר המערכת וממנה פנימה אל שטח הרצועה, זה לא היה דבר חריג בימים שקדמו להתנתקות. על העיניים עדי (אמצעי ראיית לילה) והמציאות כולה מוארת בגוונים של ירוק ושחור, מלמעלה זמזום המזל"ט, מלפנים ומאחור צלליות לוחמים, סיירת גולני.
במהלך היום תרגלנו מודלים על הלולים בקיבוץ נחל עוז כשאנו מתלוצצים וחושבים איך מכתרים לול, מה צועקים ברמקול "קוקוריקו" ?
בצהרי אותו יום, קצת אחרי טקס חלוקת החמגשיות היומי חבר אלינו הכלבן מיחידת עוקץ, נדב עם הכלב המגניב שלו דיאבלו, כלב חנ"מ (כלב שהתמחה באיתור חומרי נפץ), החיבור היה מהיר מאוד. בחור חייכן, מלא חיות, שמחה ואנרגיות טובות והחיבור בינו לבין דיאבלו היה מעורר השתאות, כמו אחד. נהנתי לראות את דיאבלו משחק עם נדב, אפשר היה לראות שהם פשוט אוהבים אחד את השני.
בתדריך האחרון מפקד היחידה אמר לנדב, אתה לא אורגני בכוח במידה ויש התקלות אתה לא יורה. נדב קם ואמר למפקד היחידה, סליחה, אני לוחם לכל דבר ועניין ואני ממש לא מקבל את דבריך.
וואוו, ככה לקום בפני כל הלוחמים שאינך מכיר ולהתנגד לדברי המפקד, חתיכת אומץ יש לבחור, תותח רציני.
הלילה ירד, התחלנו לנוע, פלוגה מוקטנת שני צוותים בהובלת מפקד היחידה ומפל"ג לוחמים. אחרי כמה קילומטרים של התקדמות זיהוי של חוליית מניחי מטענים במטע זיתים על ציר התנועה. יוצאים לעקיפה של המטע ובסיום תנועה איטית עוד כקילומטר או שניים מתחילים לכתר לאט ובשקט את מתחם הלולים.
יש או אין פה מנהרה, יש או אין פה מחבלים ? ק' מפל"ג הלוחמים מדווח בקשר לול ראשון רגיל לחלוטין תרנגולות ישנות שנת ישרים, עובר ללול השני. ד' מפקד הצוות מדווח הלול ריק, שולח כלב. נדב שולח את דיאבלו לסריקה, דיאבלו חוזר ללא ממצאים מחשידים. ד' נכנס פנימה ומדווח שיריעות ניילון חוצצות את הלול ומסתירות את הנעשה בין חלקיו השונים, אי אפשר לקבוע במדויק לאן הגיע הכלב ולכן נכנסים פנימה. הצוות נכנס, נדב ודיאבלו מלווים את ד' מפקד הצוות, במקביל הצוות שלנו מאבטח את המתחם מבחוץ במטרה למנוע הגעה או בריחה של מחבלים.
אני מזהה משהו שנראה כמו מצלמה אמר ד' בקשר, "צוות לעוף מהלול".. בווווווווום, פיצוץ מחריש אוזניים. גשם של אבנים וברזלים ירד עלינו.
עולה בקשר מוודא שהלוחמים שלי תקינים, מבין שכן, במקביל עולה מפקד היחידה בקשר ומדווח עלינו על מטען המשימה כרגע להבין איפה כולם. לאט לאט התאספו לוחמי צוות ד', הקסדות עפו, הנשקים עפו, מרבית הלוחמים לא שומעים וסובלים מרסיסים אבל איכשהו מתאספים. מפקד היחידה מעביר דיווח נוסף חוזר כלל הכוח נמצא הכלבן חסר.
עוד לא הספקנו לעכל את הדיווח ולפתע נשמעו צרורות ירי מטורפים, שלושה מחבלים יצאו מפיר המנהרה והחלו לפתוח באש לעבר הכוח, מספר לוחמים נוספים נפצעים מהירי בהם אחד במצב קשה, פצוע ראש. המחבלים מחוסלים ומתחיל פינוי רגלי מהיר של הפצועים.
נדב הכלבן עדיין חסר, לא מצליחים לאתר אותו. הצוות שלי מקבל משימה לצאת ולחפש אותו, מתחילים להתקדם כשבקשר עולים מהחמ"ל ומדווחים ״קבל מזהים מארב מחבלים בציר ההתקדמות שלך נוע לאט״, עוברים לפריסה מעט יותר רחבה ומתקדמים לאט. כעבור כמה עשרות מטרים של תנועה מבקשים מהחמ"ל לתת ציון לייזר לנקודת הזיהוי של המחבלים, יוצאים באיגוף קל מתקדמים ומזהים שתי דמויות שוכבות על הציר.
אלה לא מחבלים, מתקדם עוד קצת, אשר יגורתי בא לי, היו אלה נדב ודיאבלו שוכבים צמודים זה לצד זה שלמים, שקטים. אני בודק דופק ביד, מדווח יש לנו הרדוף, ״תבדוק דופק בצוואר עלו מולי ביד לא תופס״, בהיסוס קל מושיט יד אל הצוואר מניח את היד, אין דופק. קבל הכלבן שלנו הרדוף.
נדב קודינסקי הכלבן החייכן והאמיץ
יהי זכרך ברוך, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים🕯️
02:10 לפנות בוקר, 7.12.04 חנוכה תשס"ד, מבצע חג אורים.
גשם של אבנים וברזלים, לעזאזל למות מאיזה בלוק שנוחת עליך משמיים, איזה נאחס, אי אפשר ללכת על משהו יותר אלגנטי חשבתי לעצמי? ואז פתאום קלטתי, דביל צוות שלם התפוצץ פה ועוד רגע אנחנו יוצאים לגרד אותם מהרצפה כמו גבעתי בזיתון.
רבע שעה קודם לכן השלמנו את כיתור המתחם שכלל שני לולים ומספר מבנים סמוכים, המשימה הייתה איתור והשמדת מנהרת תופת של הג'יהאד האסלאמי שיצאה מפאתי שכונת סג'עייה אל עבר מסוף קרני במטרה לפוצצו.
התקדמנו לאט מקיבוץ נחל עוז לגדר המערכת וממנה פנימה אל שטח הרצועה, זה לא היה דבר חריג בימים שקדמו להתנתקות. על העיניים עדי (אמצעי ראיית לילה) והמציאות כולה מוארת בגוונים של ירוק ושחור, מלמעלה זמזום המזל"ט, מלפנים ומאחור צלליות לוחמים, סיירת גולני.
במהלך היום תרגלנו מודלים על הלולים בקיבוץ נחל עוז כשאנו מתלוצצים וחושבים איך מכתרים לול, מה צועקים ברמקול "קוקוריקו" ?
בצהרי אותו יום, קצת אחרי טקס חלוקת החמגשיות היומי חבר אלינו הכלבן מיחידת עוקץ, נדב עם הכלב המגניב שלו דיאבלו, כלב חנ"מ (כלב שהתמחה באיתור חומרי נפץ), החיבור היה מהיר מאוד. בחור חייכן, מלא חיות, שמחה ואנרגיות טובות והחיבור בינו לבין דיאבלו היה מעורר השתאות, כמו אחד. נהנתי לראות את דיאבלו משחק עם נדב, אפשר היה לראות שהם פשוט אוהבים אחד את השני.
בתדריך האחרון מפקד היחידה אמר לנדב, אתה לא אורגני בכוח במידה ויש התקלות אתה לא יורה. נדב קם ואמר למפקד היחידה, סליחה, אני לוחם לכל דבר ועניין ואני ממש לא מקבל את דבריך.
וואוו, ככה לקום בפני כל הלוחמים שאינך מכיר ולהתנגד לדברי המפקד, חתיכת אומץ יש לבחור, תותח רציני.
הלילה ירד, התחלנו לנוע, פלוגה מוקטנת שני צוותים בהובלת מפקד היחידה ומפל"ג לוחמים. אחרי כמה קילומטרים של התקדמות זיהוי של חוליית מניחי מטענים במטע זיתים על ציר התנועה. יוצאים לעקיפה של המטע ובסיום תנועה איטית עוד כקילומטר או שניים מתחילים לכתר לאט ובשקט את מתחם הלולים.
יש או אין פה מנהרה, יש או אין פה מחבלים ? ק' מפל"ג הלוחמים מדווח בקשר לול ראשון רגיל לחלוטין תרנגולות ישנות שנת ישרים, עובר ללול השני. ד' מפקד הצוות מדווח הלול ריק, שולח כלב. נדב שולח את דיאבלו לסריקה, דיאבלו חוזר ללא ממצאים מחשידים. ד' נכנס פנימה ומדווח שיריעות ניילון חוצצות את הלול ומסתירות את הנעשה בין חלקיו השונים, אי אפשר לקבוע במדויק לאן הגיע הכלב ולכן נכנסים פנימה. הצוות נכנס, נדב ודיאבלו מלווים את ד' מפקד הצוות, במקביל הצוות שלנו מאבטח את המתחם מבחוץ במטרה למנוע הגעה או בריחה של מחבלים.
אני מזהה משהו שנראה כמו מצלמה אמר ד' בקשר, "צוות לעוף מהלול".. בווווווווום, פיצוץ מחריש אוזניים. גשם של אבנים וברזלים ירד עלינו.
עולה בקשר מוודא שהלוחמים שלי תקינים, מבין שכן, במקביל עולה מפקד היחידה בקשר ומדווח עלינו על מטען המשימה כרגע להבין איפה כולם. לאט לאט התאספו לוחמי צוות ד', הקסדות עפו, הנשקים עפו, מרבית הלוחמים לא שומעים וסובלים מרסיסים אבל איכשהו מתאספים. מפקד היחידה מעביר דיווח נוסף חוזר כלל הכוח נמצא הכלבן חסר.
עוד לא הספקנו לעכל את הדיווח ולפתע נשמעו צרורות ירי מטורפים, שלושה מחבלים יצאו מפיר המנהרה והחלו לפתוח באש לעבר הכוח, מספר לוחמים נוספים נפצעים מהירי בהם אחד במצב קשה, פצוע ראש. המחבלים מחוסלים ומתחיל פינוי רגלי מהיר של הפצועים.
נדב הכלבן עדיין חסר, לא מצליחים לאתר אותו. הצוות שלי מקבל משימה לצאת ולחפש אותו, מתחילים להתקדם כשבקשר עולים מהחמ"ל ומדווחים ״קבל מזהים מארב מחבלים בציר ההתקדמות שלך נוע לאט״, עוברים לפריסה מעט יותר רחבה ומתקדמים לאט. כעבור כמה עשרות מטרים של תנועה מבקשים מהחמ"ל לתת ציון לייזר לנקודת הזיהוי של המחבלים, יוצאים באיגוף קל מתקדמים ומזהים שתי דמויות שוכבות על הציר.
אלה לא מחבלים, מתקדם עוד קצת, אשר יגורתי בא לי, היו אלה נדב ודיאבלו שוכבים צמודים זה לצד זה שלמים, שקטים. אני בודק דופק ביד, מדווח יש לנו הרדוף, ״תבדוק דופק בצוואר עלו מולי ביד לא תופס״, בהיסוס קל מושיט יד אל הצוואר מניח את היד, אין דופק. קבל הכלבן שלנו הרדוף.
נדב קודינסקי הכלבן החייכן והאמיץ
יהי זכרך ברוך, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים🕯️
דבריי בטקס הזכרון הממלכתי הבוקר בדגניה
----
משפחות שכולות,
תא"ל אופיר ליוויוס קצין חינוך ראשי
אנשי כוחות הביטחון
מכובדי כולם,
זו היא זכות גדולה עבורי לשאת את דבריי הראשונים כנציגה של כנסת ישראל דווקא היום, דווקא כאן בבית העלמין של אם הקבוצות, ערש ההתיישבות העובדת.
"הייתה זו שעה חרישית של שבת בין ערביים. שקט ודממה בבית ובחצר. ובעליית הבית, כאן בדגניה, שכב חולה שותת דם שזקוק היה בדחיפות לתרופה לעצירת הדם ממלחמיה (לימים מנחמיה) הסמוכה.
משה ברסקי עלם צעיר וחדש בקבוצת החלוצים, הציע את עצמו לעזור לחברו החולה ויצא להביא את התרופה.
בחלוף זמן מה קמה תנועה בחצר.
הפרדה שעליה יצא משה באה לבדה, במרוצה מבוהלת, ללא רוכבה.
חשבו אולי שלח אותה באמצע הדרך ובוודאי יופיע בעוד כמה רגעים. אך כעבור שעה קלה עם השקיעה, ירד איזה עצב טמיר, כבד כעופרת, שניבא רעות...
חברי המשק יצאו לחפשו.
שעות על גבי שעות ארכו החיפושים...
תקווה חלשה נשארה עוד בלב: שמא שוכב הוא פצוע באיזה מקום...
לפנות בוקר אותרה גופתו על גדות הירדן , הוא נורה בידי ערבים שרצו לגזול את בהמתו.
חבריו שמצאוהו פרצו בבכי חנוק.
צעיר מאד היה משה ברסקי, לא הגיע עוד לשנתו ה 19...
גופתו של משה, הוטמנה כאן בחורשת העצים הזו בחורף של שנת 1913.
למשפחתו שנותרה בעיירה סקווירה ברוסיה כתבה קבוצת החלוצים:
"בינינו, בין עשרים צעירים וצעירות – חי, עבד בנכם, אחינו משה ז"ל...
בנכם היקר, יקר היה לנו ויקר יהיה זכרו לעם, שלבניינו בארצו הקריב את עלומיו, את כוחותיו הרעננים והרטיב בדמו את אדמתנו, אדמת אבותינו, שבעדה אנו נלחמים.
מרגישים אנו את צערכם...
בבניין ציון ונחמות, קבוצת דגניה"
הוריו של משה השיבו בזו הלשון:
" גדול ועצום הכאב
... עבדו במרץ ובתקווה...
הננו שולחים אליכם את בננו השני, אחיו של משה וימלא את שורותיכם במקום בננו שנפל".
החולה היה שמואל דיין, שהביא את הדברים האלה בספרו "חצי יובל שנים של דגניה".
כדי להנציח את זכר חברו משה ברסקי, החליט שמואל לקרוא לבנו בכורו משה.
היה זה הקבר הראשון בדגניה, הראשון אך למרבה הכאב לא האחרון. כבר למחרת היום התנפלו ערבים ביריות על שלושה חברים ששבו לביתם מעבודת החריש, אחד מהם יוסף זלצמן נפטר מאוחר יותר מפצעיו.
45 שנה מאוחר יותר נפל במלחמת השחרור בנו הצעיר של שמואל, זהר דיין ז״ל, בתאריך הזה ממש, בקרבות ברמת יוחנן. שבועות ספורים לאחר מכן פיקד אחיו הבכור משה דיין על הקרב העקוב מדם בעמק הירדן מול הצבא הסורי.
69 לוחמים נפלו בשלושה ימי הלחימה קשים. אחד מהם היה חיים רונזבליט, פרטיזן שלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה, מעפיל שעלה ארצה על אוניית המעפילים "תל – חי" , חלוץ בקבוצת כינרת, לוחם בחטיבת גולני שלחמה בצמח ואביה של ציפורה שהשיאה את המשואה כאן היום.
״זוֹ הַדֶּרֶך – אַחֶרֶת אֵינֶנָּה,
בָּהּ לָלֶכֶת, לָלֶכֶת עַד תֹּם;
כתבה רחל המשוררת
וְלִזְכֹּר. וְלָשִׁיר, וְלִכְמֹהַּ
וְלִזְכֹּר, וְלִדֹּם... וְלִדֹּם...״
כשם שנדם אהרון.
יהי זכר הנופלים ברוך
----
משפחות שכולות,
תא"ל אופיר ליוויוס קצין חינוך ראשי
אנשי כוחות הביטחון
מכובדי כולם,
זו היא זכות גדולה עבורי לשאת את דבריי הראשונים כנציגה של כנסת ישראל דווקא היום, דווקא כאן בבית העלמין של אם הקבוצות, ערש ההתיישבות העובדת.
"הייתה זו שעה חרישית של שבת בין ערביים. שקט ודממה בבית ובחצר. ובעליית הבית, כאן בדגניה, שכב חולה שותת דם שזקוק היה בדחיפות לתרופה לעצירת הדם ממלחמיה (לימים מנחמיה) הסמוכה.
משה ברסקי עלם צעיר וחדש בקבוצת החלוצים, הציע את עצמו לעזור לחברו החולה ויצא להביא את התרופה.
בחלוף זמן מה קמה תנועה בחצר.
הפרדה שעליה יצא משה באה לבדה, במרוצה מבוהלת, ללא רוכבה.
חשבו אולי שלח אותה באמצע הדרך ובוודאי יופיע בעוד כמה רגעים. אך כעבור שעה קלה עם השקיעה, ירד איזה עצב טמיר, כבד כעופרת, שניבא רעות...
חברי המשק יצאו לחפשו.
שעות על גבי שעות ארכו החיפושים...
תקווה חלשה נשארה עוד בלב: שמא שוכב הוא פצוע באיזה מקום...
לפנות בוקר אותרה גופתו על גדות הירדן , הוא נורה בידי ערבים שרצו לגזול את בהמתו.
חבריו שמצאוהו פרצו בבכי חנוק.
צעיר מאד היה משה ברסקי, לא הגיע עוד לשנתו ה 19...
גופתו של משה, הוטמנה כאן בחורשת העצים הזו בחורף של שנת 1913.
למשפחתו שנותרה בעיירה סקווירה ברוסיה כתבה קבוצת החלוצים:
"בינינו, בין עשרים צעירים וצעירות – חי, עבד בנכם, אחינו משה ז"ל...
בנכם היקר, יקר היה לנו ויקר יהיה זכרו לעם, שלבניינו בארצו הקריב את עלומיו, את כוחותיו הרעננים והרטיב בדמו את אדמתנו, אדמת אבותינו, שבעדה אנו נלחמים.
מרגישים אנו את צערכם...
בבניין ציון ונחמות, קבוצת דגניה"
הוריו של משה השיבו בזו הלשון:
" גדול ועצום הכאב
... עבדו במרץ ובתקווה...
הננו שולחים אליכם את בננו השני, אחיו של משה וימלא את שורותיכם במקום בננו שנפל".
החולה היה שמואל דיין, שהביא את הדברים האלה בספרו "חצי יובל שנים של דגניה".
כדי להנציח את זכר חברו משה ברסקי, החליט שמואל לקרוא לבנו בכורו משה.
היה זה הקבר הראשון בדגניה, הראשון אך למרבה הכאב לא האחרון. כבר למחרת היום התנפלו ערבים ביריות על שלושה חברים ששבו לביתם מעבודת החריש, אחד מהם יוסף זלצמן נפטר מאוחר יותר מפצעיו.
45 שנה מאוחר יותר נפל במלחמת השחרור בנו הצעיר של שמואל, זהר דיין ז״ל, בתאריך הזה ממש, בקרבות ברמת יוחנן. שבועות ספורים לאחר מכן פיקד אחיו הבכור משה דיין על הקרב העקוב מדם בעמק הירדן מול הצבא הסורי.
69 לוחמים נפלו בשלושה ימי הלחימה קשים. אחד מהם היה חיים רונזבליט, פרטיזן שלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה, מעפיל שעלה ארצה על אוניית המעפילים "תל – חי" , חלוץ בקבוצת כינרת, לוחם בחטיבת גולני שלחמה בצמח ואביה של ציפורה שהשיאה את המשואה כאן היום.
״זוֹ הַדֶּרֶך – אַחֶרֶת אֵינֶנָּה,
בָּהּ לָלֶכֶת, לָלֶכֶת עַד תֹּם;
כתבה רחל המשוררת
וְלִזְכֹּר. וְלָשִׁיר, וְלִכְמֹהַּ
וְלִזְכֹּר, וְלִדֹּם... וְלִדֹּם...״
כשם שנדם אהרון.
יהי זכר הנופלים ברוך
מאורעות תשפ״א
אם אתם מתקשים כמוני להבין את ההבדל בין מאורעות תרפ״ט לבין המציאות הנוכחית בירושלים, בנגב ובגליל, סימן שיש לנו בעיה חמורה מאין כמותה בהבנת המושג מדינה ובתפקידה היסודי ביותר, ביטחון אישי לאזרחיה.
סרטון רודף סרטון, חידלון רודף חידלון ואנחנו עדים להתהוותה של אינתיפאדה חדשה שאין עוד טעם להכחיש את קיומה, אינתיפאדת הטיקטוק. גל קשה של אלימות אנטישמית מובהקת (העדיפות היא לקורבנות בעלי חזות דתית גם בירושלים וגם היום בתל אביב) שמובל בידי צעירים ערבים בנגב בירושלים ובגליל.
עת להוריד כפפות להזרים לאזורי החיכוך כוחות מג״ב ומשטרה ולהשיב לאלתר את הסדר על כנו!!
אם אתם מתקשים כמוני להבין את ההבדל בין מאורעות תרפ״ט לבין המציאות הנוכחית בירושלים, בנגב ובגליל, סימן שיש לנו בעיה חמורה מאין כמותה בהבנת המושג מדינה ובתפקידה היסודי ביותר, ביטחון אישי לאזרחיה.
סרטון רודף סרטון, חידלון רודף חידלון ואנחנו עדים להתהוותה של אינתיפאדה חדשה שאין עוד טעם להכחיש את קיומה, אינתיפאדת הטיקטוק. גל קשה של אלימות אנטישמית מובהקת (העדיפות היא לקורבנות בעלי חזות דתית גם בירושלים וגם היום בתל אביב) שמובל בידי צעירים ערבים בנגב בירושלים ובגליל.
עת להוריד כפפות להזרים לאזורי החיכוך כוחות מג״ב ומשטרה ולהשיב לאלתר את הסדר על כנו!!