בשיתוף עם ארגון ״עד כאן״, יזמנו וקיימנו הבוקר את הכנס בנושא המנהל האזרחי.

בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון מתנהלת מלחמה של ממש.
מהצד האחד, רשות פלסטינית משופעת תקציבי עתק ממדינות אירופה שנחושה לקבע עובדות בקרקע, תוך צפצוף מוחלט על הסכמי אוסלו ובנייה פרועה בשטחי C, פגיעה אנושה באתרי מורשת ייחודיים, פריצת דרכים והקמת מחצבות כמעט באין מפריע.
מהצד השני, מדינת ישראל, שלא השכילה לשנס מותניים ולהתמודד עם האתגר. בתווך נמצא גוף שלעיתים נראה שהוא כאילו מהאו״ם, גוף שיודע לנקוט ביד קשה נגד הפרות בנייה של מתיישבים יהודיים ביהודה ושומרון, ובוחר להתעלם, במקרים רבים מדי, מהבנייה הפלסטינית המשתוללת. גוף שיש עליו פיקוח ממשלתי רופף.

כזכור, אחד מהפרסומים עסק בעובד בכיר במנהל האזרחי, נידאל א-טארי, האחראי על כל רישום הקרקעות ביו״ש אשר נחטף בפעם השנייה על ידי רשות הפלסטינית ועד כה הוא לא חזר לעבודתו.
עוד נחשף, כי לאותו עובד ניתנה הרשות על ידי קמ״ט משפטים במנהל האזרחי לקחת מסמכים רגישים המכילים את רישום המקרקעין של עשרות אלפי דונמים ביו״ש. אותם מסמכים נעלמו כלא היו.

בכנס נכחו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יריב לוין, שמחה רוטמן, אוריאל בוסו, מיכל וולדיגר, מיכאל מלכיאלי, אופיר סופר, קטי שטרית, יואב קיש, קרן ברק, אורית סטרוק ופטין מולא, וכן בכירים נוספים מההתיישבות, ביניהם: קובי אלירז, יועץ שר הבטחון לעניני התיישבות לשעבר, סגן ראש מועצת בנימין רפול אנגל, עו״ד מוטי וינצקי.

תודה לכולם.

השמאל במדינת ישראל איבד כל מגע עם הציונות ואיבד כל קשר למציאות.

בשעה שאנו קוברים עולה יהודי, אלי דוד קיי הי״ד, אשר נרצח באלימות זוועתית בידי איש חמאס — מקיימות מפלגת העבודה, הרשימה המשותפת ומרצ ״כנס מיוחד על אלימות המתנחלים״ בשיתוף אנרכיסטים פאנטים שאחד מהם, פעיל בולט בדגלים השחורים, ביקש נשק מהממשלה כדי לטפל במתנחלים.

התריע על כך כבר ב-1936 ברל כצנלסון שאמר: ״היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...
וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו...
עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח...״.

https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/5814621
טור חשוב מאד של פרופסור אודי לבל.

אין יהודי-ישראלי אחד שלא למד בגן את השיר ״אני נולדתי לשלום שרק יגיע״, בזמן שברשות הפלסטינית הילדים נשטפים באינדוקטרינציה אנטישמית-גבלסית שמולידה מחבלים בני 13 ו-15, כפי שראינו בפיגוע המזעזע בפסגת זאב באוקטובר 2015.

מזמין אתכם לצפות בראיון שקיימתי אתמול בערוץ 7 🎥 https://www.inn.co.il/news/532587

רמי יונס, אין לך מקום בערוץ שידור שאזרחי מדינת ישראל משלמים עבורו.

זכיתי השבוע לפגוש יהודי יקר שהיה לי למקור השראה עוד מימי נעוריי. האיש שזכה לעיטור המופת במלחמת ששת הימים ולעיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים, תא״ל במיל׳ והשר לשעבר אביגדור קהלני.

בין יתר הדברים המרתקים שהוא סיפר לי, הוא בחר לשתף באנקדוטה הזו מימיו כחבר כנסת, אז במפלגת העבודה:
בשנת 1992, כשרבין צרף אותו למפלגתו, הוא ביקש מקהלני להצטלם, כחלק מתשדיר בחירות, על גדות הירדן ולהצהיר: מפלגת העבודה לעולם לא תתן את ידה לנסיגה מרמת הגולן. ״לקהלני כולם יאמינו״, אמר רבין.

לימים, אותה ממשלה קידמה את את תכנית הנסיגה מרמת הגולן שלמרבה המזל לא מומשה. הייתה אז הצבעת אי-אמון גורלית בממשלה ולנוכח המפנה האידיאולוגי החליט קהלני להודיע לרבין שלא יצביע עם המפלגה. הוא תאר זאת כך: ״אתה עולה על אוטובוס לירושלים, קונה כרטיס וכעבור זמן בצומת לטרון הנהג יורד מהדרך שאתה מכיר ומחליט לשנות את יעד הנסיעה לרמאללה. הדבר הנכון לעשות הוא לרדת ממנו באותו רגע״.

שבת שלום עם ישראל.

מוזמנים לצפות בראיון שקיימתי מוקדם יותר היום בערוץ הכנסת עם מורן אזולאי

״לצערנו בחוגי השמאל של היום חסר האלמנט הפשוט, הבסיסי, המסורתי של עמך ישראל - שבעצם מחזיק את הזהות הלאומית היהודית״.

זו אחת המשימות החשובות ביותר של ערוץ 14: להשמיע את סיפורו של הציבור הזה, להיות לו לבית.

מברך אתכם בברכת הצלחה.

האויב מרים ראש, והוא עושה זאת רק מכיוון שהוא מריח חולשה.

למנסור עבאס היו כמה סימני שאלה לגבי זיקתו של עם ישראל לירושלים ולהר הבית אז באווירת החג התנדבתי לסייע לו.

מצורף הטקסט המלא, למעוניינים:

חבריי חברי הכנסת, חג אורים שמח.
כבוד היו"ר, שלום.

אני רוצה לנצל את הזמן הקצר שעומד לרשותי כדי לחדד, ברוח ימי החנוכה, כמה עובדות שאין עליהן חולק באשר למעמדה וחשיבותה של ירושלים עבור העם היהודי.

אבקש לפתוח דווקא בסורה 21 בקוראן, סורת הנביאים, המעלה על נס את משה ואהרון שדבריהם מתוארים "כאור נגוהות", את אנשי המופת הישרים (לשון הקוראן) אברהם יצחק ויעקב ואף את דוד ושלמה ששרו (לשון הקוראן) את שבחי אללה.

אין שום מחלוקת בינינו בדבר קיומם של אבות האומה העברית ומלכי ישראל, ולפיכך גם לא יכולה להיות מחלוקת בשאלה ההיסטורית הפשוטה הנוגעת לדבר קיומו של בית המקדש.

״קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה״; נאמר  לאברהם שעשה את הר המוריה שעוד נחזור אליו לסמל האמונה המונותאיסטית המשותפת לנו, כאן בתנ"ך מתחילה זיקתנו, המשותפת יש לומר, אל הר הבית.

שמונה מאות שנים מאוחר יותר כבש דוד
״אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד״,
אותה ציון המוכרת לך מהמילה ציונות.

בספר שמואל מתואר כיצד מציע אֲרַוְנָה היבוסי, את הר הבית כדורון, חינם אין כסף, למלך דוד. אולם דוד מסרב ומתעקש לרכוש את המקום בכסף שקלים חמישים כמתואר בספר שמואל.

דוד הקים מזבח אך את המקדש כידוע זכה לבנות רק בנו שלמה: ״ַויָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה".

לא בכדי ירדו פה לפרטי פרטים:
מי קנה, ממי קנו ובכמה כסף בדיוק. הם ידעו שיבוא יום שבו יבקשו לומר לנו לצאצאיהם שאין לנו קשר לירושלים ולחברון.

ועל כך אמרו כבר חכמינו זכרם לברכה
"שלושה מקומות אין אומות-עולם לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם – מערת המכפלה ובית-המקדש ומקום קבורתו של יוסף".

דוד המלך הוא שעשה את ירושלים לבירת ישראל ולמרכזה הרוחני והלאומי, כפי שמתואר בצורה כה יפה ומרגשת בספר תהילים: ״עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים. ירושלים הבנויה- כעיר, שחוברה-לה יחדיו״.

המשכה של ההיסטוריה מוכר לנו: ירושלים חרבה בראשונה בידי הבבלים ובפעם השנייה בידי הרומאים. אנחנו זוכרים את התאריך המדויק שבו חרבה העיר, תשעה באב. את שמות המצביאים שהחריבו את המקדש, נבוכדנאצר וטיטוס. וזאת על אף שהעמים שהחריבו אותם כבר מזמן לא איתנו.

חורבנה של ירושלים הפך אותה למושא געגועים, לחלום הדורות, השוזר את כל תפילות ישראל. ״אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,״ נשבע כל יהודי מתחת לחופתו, ״תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי״.

בשבעה ביולי 1904 נערכה הלווייתו של הרצל שדיוקנו משקיף אלינו מהקיר. הרצל ביקש להיקבר בארון מתכת עד ליום שעם ישראל יעביר את עצמותיו לארץ ישראל.

הוא ביקש לערוך קבורת עניים, ״בלי פרחים, בלי נאומים״. אולם עוזרו, דוד וולפסון, ביקש בכל זאת לשאת הספד קצרצר: ״שמו של הרצל יתקדש וייזכר כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות ובשעה קשה זו מזכירים אנו את שבועתך בקונגרס השישי ואנו נשבעים בעקבותיך:
״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״.

ובחזרה לחנוכה, אסיים של בדבריו שמעון החשמונאי לאנטיוכוס השביעי: ״לא ארץ נוכרייה לקחנו לנו, ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים, בלא משפט-נכבשה. כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו את נחלת אבותינו״.

חג שמח.

ביום ראשון השבוע מיזג לוח השנה העברי והלועזי שני מועדים רבי משמעות כ"ט בנובמבר וכ"ה בכסלו (חנוכה), אף אחד מהם לא זכה לאזכור בדף הפייסבוק הרשמי או חשבון הטוויטר של יו"ר מפלגת העבודה, השרה מירב מיכאלי.
את המועד הסמלי ניצלה חברת מפלגתה, חברת הכנסת נעמה לזימי, כדי לחנוך את 'השדולה לקידום שוויון בערים המעורבות' עם שותפה סמי אבו שחאדה יו"ר סיעת בל"ד שאך לפני שבועות ספורים נאם במסגד בלוד כשלצידו ראשי המסיתים ואמר: "הם הפסידו מפני שבחורי לוד החליטו שהפעם הזאת הם מאוחדים... ההתקפות באל אקצה ושייח' ג'ראח טלטלו את כל פלסטין... אבל החבר'ה של לוד שברו להם את האף".

גם בעלי חוש דמיון מפותח יתקשו לדמיין רעות שכזו בין חברי מפלגת העבודה של לפני עשור או שניים לבין חברי רשימת בל"ד הלאומנית פלסטינית שמייסדה עזמי בשארה נמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול לחיזבאללה וממשיכי דרכו מצאו את עצמם על סיפון משט הטרור של המאווי מרמרה או מאחורי סורג ובריח בעוון מתן אמצעים לביצוע מעשי טרור – משהו קרה לשמאל הציוני.


בינואר 1968 נערך כנס הייסוד של מפלגת העבודה במעמד נשיא המדינה שז"ר וראש הממשלה לוי אשכול. "לא נשכח מאין באנו ולאן עלינו ללכת" אמרה מזכירת המפלגה גולדה מאיר, זלמן ארן שר החינוך העלה על נס את תנועת הפועלים שהייתה לגורם ראשי בהגשמה הציונית ולסיום עלה לשיר אברהם הרצפלד מראשי אחדות העבודה שכמנהגו חתם כל מעמד חגיגי בשיר: "שורו הביטו וראו" - היו זמנים.

בקיץ 73 נטמן הרצפלד בבית העלמין של כינרת, "חלקת גדולי האומה" של תנועת ההתיישבות העובדת, לצד מבשריה ומייסדיה ובהם משה הס וברל כצנלסון. הס, יליד גרמניה שהחל את דרכו ההגותית לצד אנגלס ומארכס נעשה לימים לבולט שבין מבשרי הציונות: "הנה שבתי מקץ עשרים שנות התנכרות, ואני עומד בתוך עמי, משתף עצמי בחגי שמחתו ובמועדי אבלו, בזיכרונותיו ובתקוותיו... " כך פתח הס את ספרו המכונן "רומא וירושלים".
הס זיהה את רוח האמנציפציה שביקשה להתנכר לזהות הלאומית היהודית כדי להתמזג בחוגי הבורגנות הגרמנית - מעוז התרבות האירופית בת זמנו, כמכשול העיקרי בפני חזון שיבת ציון: "שימו אלף מסיכות על פניכם, שנו את שמותיכם, המירו את דתכם... לבל יבחינו בכם את היהודי" לשווא! ". איך הכריע שר ההיסטוריה את הוויכוח בין הס לבין בני דורו שחתרו להשיל מעליהם את זהותם הלאומית ולהיטמע בקולטורה הגרמנית כולנו זוכרים.

במרחק צעדים בודדים מקברו של הס בבית העלמין של כינרת קבור ברל כצנלסון, מעמודי התווך של תנועת הפועלים הארץ ישראלית ובין הבולטים שתרגמו את חזונו של הס לשפת המעשה. כמו הס הזהיר גם ברל מפניה של ההתבוללות הרוחנית: "כל מה שאנו רואים עצמנו קיקיוניים יותר, בני בלי -שרשים יותר, הרינו מאמינים שאנו "משוחררים יותר, נעלים יותר...כאילו היה זה מושכל ידוע בחלל עולמנו שהשורשים הם-הם המעכבים את גידול צמרתנו אל על".

המחויבות העמוקה לתקומת ישראל בארצו לא חדלה לפעם בשורות השמאל הציוני גם בדורות האחרונים. ימים אחדים לפני הירצחו, נשא יצחק רבין ז"ל נאום לציון 3,000 שנה לירושלים: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל...ירושלים, שנחרבה שמונה פעמים, שבמשך שנים לא הייתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד."

לאורך כל דברי ימיה של התנועה הציונית ניטשו וויכוחים מרים ולעיתים אף אלימים בין שמאל לימין בשורה ארוכה של נושאים: שלמות הארץ למול הבטחת רוב יהודי מוצק, מדינת רווחה למול כלכלת שוק חופשי, מדיניות קיר ברזל למול מדיניות של פשרות וכו'. אולם בנושא אחד לא שרר שום וויכוח בתנועה הציונית על כל קשת גווניה, זכותנו ההיסטורית על הארץ ושאיפתנו להבטיח את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות מדינית במולדתו.


ההסכמה היסודית הזו, האמונה בצדקת דרכה של הציונות - התנועה הלאומית של העם היהודי, הולכת ומתערערת. יעידו על כך גם דבריו האומללים של מו"ל העיתון הזה שמצא לנכון להאשים השבוע, ברקע הפולמוס על ביקור הנשיא בחברון, את הוריה של שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים שנורתה בידי צלף פלסטיני, "שחשבו שאפשר לגדל ילדים בסביבת לחימה". מה יאמר מר שוקן להוריו של עידו אביגל בן השש שנהרג מפגיעת רקטה בשדרות במבצע שומר החומות או להורים של בת חן שחק וחברותיה שנרצחו בפיגוע התאבדות בכיכר דיזנגוף בפורים של שנת 96. היש מקום בארצנו שלא זכה להיות פעם "סביבת לחימה".

השמאל הציוני שלפנים היה עמוד האש לפני המחנה, שהעמיד דורות של הוגים ומנהיגים, חלוצים ולוחמים, עבר לשורות המאסף.

איך השתרבב שמו של השופט אהרון ברק למעמד השימוע של שופטת העליון האמריקאית אלנה קגן בשנת 2010?
אל תחמיצו את השאלה שהפנה אליה הסנאטור לינדזי גראהם.
כך בדיוק צריך להיראות מינוי שופטי בג״ץ.

למי מכם שנמצא בדרכים - מוזמנים להאזין. חצי שעה של שאלות ותשובות עם בועז גולן, היה נהדר. בוקר אור 🇮🇱
https://youtu.be/iR27ZB36H8k

הראיון מ-103 אצל אראל סג״ל 📻
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IIHMLL&c41t4nzVQ=FJE

התארחתי בפודקסט הפילוסופי-פוליטי ״על המשמעות״, מזמין אתכם להאזין לפרק 📼
https://www.buzzsprout.com/278171/9683637

״עם חידוש מדינת ישראל שבה ירושלים להיות בירתה, לכך לא היה דרוש שום חוק ולא היה צורך בשום הכרזה. מלאכה זו עשה בשבילנו דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה״.

‏דוד בן גוריון