הייתה לי הזכות להיות הערב, ערב יום הזיכרון, בבית יד לבנים הדרוזים, כנציגה של ממשלת ישראל ולחלוק כבוד לאחינו חללי העדה הדרוזית שנפלו במערכות ישראל.

‏13 חללים שכלה העדה במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטובים שבטובים.

‏חלקם חיילים צעירים שזה עתה השלימו את מסלול הכשרתם, חלקם מפקדי מחלקות ופלוגות וחלקם מפקדים בכירים שהשאירו מאחוריהם רעיה וילדים. אובדן קשה מנשוא.

‏סמ״ר דניאל ראשד ז״ל חלם להגיע לגולני ולמרות פציעה קשה וניתוח ברגלו נלחם לסיים את המסלול עם חבריו. הוא התנדב לסגור את שבת שמחת תורה כדי שחבריו היהודים יוכלו לצאת לחגוג את שמחת תורה. הוא נפל בקרב הקשה מול מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים, בן 19 היה בנופלו.

‏סגן אלוף סלמן חבקה ז״ל יצא מיאנוח שבצפון, זיווד במהירות טנקים בצאלים והסתער בראש כוח טנקים קטן אל התופת של קיבוץ בארי, זאת למרות שחייליו מגדוד 53 של חטיבת השריון 188 היו בכלל במשימת הגנה בגזרת חברון. הוא הנחה את לוחמיו להתפצל בין הקיבוצים בארי, כפר עזה ונחל עוז - החלטה אמיצה ונבונה שהובילה למהפך בשדה הקרב וסייעה רבות להשגת שליטה מחודשת על יישובי העוטף. עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועה הוביל סא״ל חבקה את לוחמי גדוד 53 ללחימה בעומק הרצועה, שם נפל בקרב חילוץ קשה של כוח גולני בליל ה-2 בנובמבר. הותיר אחריו רעיה ותינוק, בן 33 היה בנופלו.

‏אל״מ אחסן דקסה ז״ל נבחר בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל להוביל את החטיבה שהייתה ועודנה חוד החנית של צה״ל בלחימה בעזה, חטיבת השריון 401. ב-20 באוקטובר 2024 נפל דקסה בקרב בג׳באליה, בפיצוץ מטען חבלה שהופעל סמוך לנקודת תצפית שערך עם מפקדיו. הותיר אחריו רעיה ושלושה ילדים, בן 41 היה בנופלו.

‏האלוף במילואים גרשון הכהן כתב עליו: ״הייתה בך הארת פנים ומבט מלא חן וענווה שבכוחם היה לחדור אל פקודיך ומפקדיך. בכולם הותרת רושם בלתי נשכח. ייצגת בדמותך קצין דרוזי גאה בעדתו ומורשתה, המעורב כבן הארץ בכל נימי הישראליות... מנהיג צבאי וערכי, מגדולי בניה של האומה הישראלית המתחדשת״.

‏איך נפלו גיבורים...

‏זה עתה הסתיים חג נבי שועייב, הנביא יתרו, המייצג את הקשר העמוק של אלפי שנים בין העם היהודי לעדה הדרוזית – ברית של ערכים ואמונה: באל אחד, בכיבוד אב ואם, בלא תרצח ולא תגנוב. זו ברית שקיבלה משמעות מחודשת עם חידוש ההתיישבות בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל והיא מוסיפה להכתב מדי יום.

‏יהי זכרם של חללי העדה הדרוזית וחללי מערכות ישראל ברוך.

לזכרו של נדב קודינסקי ז”ל, לוחם נהדר ביחידת עוקץ, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה יחד עם כלבו דיאבלו.

02:10 לפנות בוקר,
7.12.04, חנוכה תשע”ד,
מבצע חג אורים.

פיצוץ אדיר ואחריו גשם של אבנים וברזלים.
רבע שעה קודם לכן השלמנו את כיתור המתחם, שכלל שני לולים ומספר מבנים סמוכים. המשימה הייתה איתור והשמדת מנהרת תופת של הג’יהאד האסלאמי, שיצאה מפאתי שכונת סג’עייה אל עבר מסוף קרני במטרה לפוצצו.

התקדמנו לאט מקיבוץ נחל עוז לגדר המערכת, וממנה פנימה אל שטח הרצועה. זה לא היה דבר חריג בימים שקדמו להתנתקות. על העיניים – עדי (אמצעי ראיית לילה), והמציאות כולה מוארת בגוונים של ירוק ושחור. מלמעלה זמזום המזל”ט, מלפנים ומאחור – צלליות לוחמים, סיירת גולני.

במהלך היום תרגלנו מודלים על הלולים בקיבוץ נחל עוז, כשאנו מתלוצצים וחושבים: איך מכתרים לול? מה צועקים ברמקול – “קוקוריקו”?

בצהרי אותו יום, קצת אחרי טקס חלוקת החמגשיות היומי שהייתה ארוחת הצהריים שלנו, חבר אלינו הכלבן מיחידת עוקץ, נדב, עם הכלב המדהים שלו דיאבלו (שהתמחה באיתור חומרי נפץ). החיבור היה מהיר מאוד. בחור חייכן, מלא שמחת חיים ואנרגיות טובות. החיבור בינו לבין דיאבלו היה מעורר השתאות, כמו אחד. נהניתי לראות את דיאבלו משחק עם נדב – אפשר היה לראות כמה הם אוהבים אחד את השני.

בתדריך האחרון מפקד היחידה אמר לנדב: “אתה לא אורגני בכוח. במידה ויש התקלות – אתה לא יורה.” נדב קם ואמר למפקד היחידה: “סליחה, אני קודם כול לוחם, ואני ממש לא מקבל את דבריך.” וואו, לקום ככה מול מפקד הסיירת בפני כל הלוחמים שאינך מכיר – חתיכת אומץ יש לבחור. תותח רציני.

הלילה ירד. התחלנו לנוע – פלוגה מוקטנת, שני צוותים בסך הכול. אחרי כמה קילומטרים של התקדמות – זיהוי של חוליית מניחי מטענים במטע זיתים על ציר התנועה. יוצאים לעקיפה של המטע, ובסיום – תנועה איטית של עוד כקילומטר או שניים, ומתחילים לכתר לאט ובשקט את מתחם הלולים.

יש או אין פה מנהרה? יש או אין פה מחבלים?
ק’, מפקד פלגת הלוחמים, מדווח בקשר: “לול ראשון רגיל לחלוטין, תרנגולות ישנות שנת ישרים.” עובר ללול השני. ד’, מפקד הצוות, מדווח: “הלול ריק. שולח כלב.” נדב שולח את דיאבלו לסריקה. דיאבלו חוזר ללא ממצאים מחשידים. ד’ נכנס פנימה ומדווח שיריעות ניילון חוצצות את הלול ומסתירות את הנעשה בין חלקיו השונים. אי אפשר לקבוע במדויק לאן הגיע הכלב – ולכן נכנסים פנימה. הצוות נכנס, נדב ודיאבלו מלווים את ד’, מפקד הצוות. במקביל, הצוות שלנו מאבטח את המתחם מבחוץ, במטרה למנוע הגעה או בריחה של מחבלים.

“אני מזהה משהו שנראה כמו מצלמה,” אמר ד’ בקשר. “צוות, לעוף מהלול!”
בווווווווום. פיצוץ מחריש אוזניים. גשם של אבנים וברזלים ירד עלינו.

עולה בקשר, מוודא שהלוחמים שלי תקינים. מבין שכן. במקביל עולה מפקד היחידה בקשר ומדווח: “עלינו על מטען. המשימה כעת – להבין איפה כולם.” לאט לאט התאספו לוחמי צוות ד’. הקסדות עפו, הנשקים עפו, ומרבית הלוחמים לא שומעים וסובלים מרסיסים – אבל איכשהו מתאספים. מפקד היחידה מעביר דיווח נוסף: “חוזר, כלל הכוח נמצא – הכלבן חסר.”

עוד לא הספקנו לעכל את הדיווח, ולפתע נשמעו צרורות ירי מטורפים. שלושה מחבלים יצאו מפיר המנהרה והחלו לפתוח באש לעבר הכוח. מספר לוחמים נוספים נפצעים מהירי, בהם אחד במצב קשה – פצוע ראש. המחבלים מחוסלים, ומתחיל פינוי רגלי מהיר של הפצועים.

נדב הכלבן עדיין חסר. לא מצליחים לאתר אותו. הצוות שלי מקבל משימה לצאת ולחפש אותו. מתחילים להתקדם, כשבקשר עולים מהחמ”ל ומדווחים: “קבל, מזהים מארב מחבלים בציר התקדמות שלך – נוע לאט.” כעבור כמה עשרות מטרים של תנועה מבקשים מהחמ”ל לתת ציון לייזר לנקודת הזיהוי של המחבלים. יוצאים באיגוף קל, מתקדמים ומזהים שתי דמויות שוכבות על הציר.

אלה לא מחבלים. אני חושב שאלה אולי נדב ודיאבלו. מתקדם עוד קצת. אשר יגורתי – זה הם. שוכבים צמודים זה לצד זה, שלמים, שקטים. אני בודק דופק. מדווח: “יש לנו הרדוף.”

נדב קודינסקי, הכלבן החייכן והאמיץ – יהי זכרך ברוך. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

נדב היה בנם של חנוך, נצר להורים ניצולי שואה ושל הדסה, שהייתה מנהלת חטיבת הביניים בקריית גת. שלוש שנים בלבד אחרי נפילתו הלכה הדסה, אמו של נדב, לעולמה.

בדף היזכור של נדב מפורסם מכתב שכתבה:
“…בשבילך אבקש שבכל שנה, בערב חג האורים, כשכל בית ישראל נר ראשון של חנוכה מדליקים וסיפורי גבורה מספרים – יזכירו גם את שמך, נדב, על שנשלחת לקרב, סמכת והאמנת למפקדיך שזוהי הדרך היחידה להגן על המדינה. בלי חשש יצאת למשימה יחד עם כלבך הנאמן דיאבלו. יחדיו נפלתם בקרב – בצפון רצועת עזה. שמך, נדב, נחרט כגיבור ישראל שנפל על קידוש השם…”

יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך.
ישראל.

ביום הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה – אנו עוצרים כדי לזכור שאת החרות שנחגוג הערב העניקו לנו אלה שהסתערו קדימה ומסרו את נפשם, כדי שילדי ישראל יוכלו ללכת בבטחה אל הגן ובית הספר, כדי שאזרחי ישראל יוכלו להמשיך בשגרת חייהם, כדי שעם ישראל יוסיף ללכת קוממיות בארצו.

הברית בין המגזר הבדואי ליישוב היהודי החלה להירקם עוד הרבה לפני הקמת המדינה. בימי מאורעות הדמים של שנת תרפ״ט סייעו ראשיד אל-כעבי ואנשי שבטו לתת מחסה לילדיהם של ציפורה ואלכסנדר זייד, איש השומר, שדיוקנו רכוב על סוס ניצב בשער הכניסה לצפון, על גבעות שייח׳ אבריק.

בסערת מלחמת העצמאות החל פרק חדש בשותפות עם המגזר הבדואי, עם הקמתה של יחידת הפלהייב כחלק משורות הפלמ״ח.

מאז ועד היום משרתים רבים מאנשי השבט בצבא ההגנה לישראל, במג״ב ובמגוון יחידות לוחמות בכל זרועות הביטחון.

מאות לוחמים בני החברה הבדואית נפלו לאורך השנים בשירותם בצה”ל ובמערכות הביטחון. הם לא חיפשו כותרות – הם חיפשו תכלית. הם לא ביקשו זכויות – הם ביקשו שותפות ולקיחת אחריות.

בשבעה באוקטובר, היום הארור שבו פתחה חמאס במתקפה הרצחנית – ראינו את הרוע בהתגלמותו. אבל ראינו גם גילויים של גבורה עילאית.

סמל חביב אבו אל-קיעאן, מהעיירה חורה, לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, הגן יחד עם חבריו למחלקת המרגמות על מוצב פגה שבגבול הרצועה. חביב נלחם במחבלים שחדרו לקרבת המוצב עד לגמר תחמושת, ולא עזב את עמדתו. רסיסים של רימון יד פצעו אותו, ובטרם הספיק לקבל עזרה – נפגע מאש אויב ונהרג לצד שלושה-עשר מחבריו.

רב-סמל בכיר אברהים חרובה, מהיישוב מע׳ר, שירת כגשש בחטיבה הצפונית, והה במוצב נחל עוז בבוקר השבעה באוקטובר. חרובה נלחם על הגנת המוצב עד הכדור האחרון. לפני שנפל אמר לתצפיתניות ששהו בחמ״ל המוצב: “זה היה הכבוד הכי גדול שלי להגן עליכן.”

רב-סמל מתקדם מוחמד אלאטרש, מהיישוב סעווה שבנגב, גם הוא גשש בחטיבה הצפונית, זינק מביתו כדי להצטרף לחבריו הלוחמים. אלא שבדרכו נקלע רכבו למארב מחבלים. מוחמד נהרג, וגופתו נחטפה לעזה.

לפני פחות משבועיים עמדנו בהלווייתו של גיבור ישראל, הגשש ע’אלב נסאסרה מרהט – דור שלישי ללוחמים בצה”ל, שנפל בקרב בגזרת בית חנון. ע׳אלב לחם ברציפות ברצועה מה-7.10.

עאמר אבו סבילה, אזרח תושב אבו תלול, נורה כשניסה להציל את אודיה סוויסה ושתי בנותיה – בנות שלוש ושש – מהתופת בשדרות. עאמר ואודיה נורו ונהרגו בידי מרצחי חמאס. הבנות ניצלו. הוא לא נשא נשק – הוא נשא לב אמיץ.

ולצד הגבורה, ישנו גם השכול האזרחי אותו אנו מציינים היום. ארבעה ילדים ממשפחת אלקורעאן, תושבי פזורת כסייפה, נהרגו מפגיעת טיל של חמאס בביתם. קורבנות של שנאה עיוורת.

החברה הבדואית איננה רק שותפה לנשק – אלא שותפה לדרך, לבניין הארץ, להגנת גבולותיה, למרקם החיים האזרחי, למאמץ הלאומי כולו.

זהו חיבור שצמח מהשטח – ועתה חובתנו להעמיק אותו, לא באמצעות טשטוש זהויות – אלא מתוך כבוד הדדי.

משפחות שכולות יקרות, בשם מדינת ישראל ובשם ממשלת ישראל – אני מצדיע לכן.

יהי זכרם של הנופלים, גיבורי ישראל – נצור בליבנו לעד.

ומכל הגלויות
‏ועם כל הבעיות
‏עם נוצר וארץ קמה
‏ושפה אשר נרדמה
‏שוב התחילה מתעוררת
‏ומדברת ומדברת
‏מסביב יהום הסער
‏רב הקושי והצער
‏אבל יש על מה לשמוח
‏יש עוד אומץ, יש עוד כח.

‏עם ישראל חי 77 🇮🇱

i24NEWS (Twitter)

השר עמיחי שיקלי על המחאות שהגיעו עד לפתח ביתו: "לסמן את הילדים שלי? זו חציית קו אדום" | @rothdanielle

סיפור קצר וחשוב מתוך דבריי לתן-תן בכורי בהגיעו למצוות:

זכית לקיים את בר המצווה בבית כנסת בעל משמעות רבה למשפחתנו. בבית הכנסת הזה הוצב ספר תורה בן מאתיים שנה, ספר שהוא אוד מוצל מאש מאחת הקהילות היהודיות בסלובקיה שהייתה ואיננה עוד.

את ספר התורה הזה הציל סבא רבא שלך, סבא של הדס, משה זעירי שערב שבת אחד סיפר לי את הסיפור שהביא אותו לצאת ולהציל ספר תורה בן כמאתיים שנה מאותו אזור בסלובקיה שבו היה במהלך השואה.

זה היה בשלב מאוחר של המלחמה בשנת 1944 והוא סיפר שהם הלכו בגשם כבד ובבוץ אי שם בהרים של סלובקיה, פלוגת עבודה של גברים יהודים שהועבדו בפרך בעבודות כפייה , ובשלב מסוים הופיע עגלה רתומה לסוסים שהלכה והתקרבה אליהם. כשהעגלה הגיע לקרבת היהודים שצעדו בקדמת הקבוצה החלו היהודים לבכות ומשה לא הבין את פשר הבכי עד שהעגלה חלפה על פניו אז ראה משה כי היריעה שמכסה את העגלה איננה יריעת הברזנט הרגילה אלא קלף של ספר תורה כשאותיות ספר התורה הולכות ונוזלות וכאילו בוכות יחד אתם.

תן תן, כשהייתי בן גילך פחות או יותר אמר לי אבי לא משנה לי איזה סוג של יהודי תהיה אבל חשוב לי דבר אחד, שלא תהיה גוי דובר עברית. מילים קשות אבל חשובות.

לא מזמן שאלתי את סבא איתן אם הוא ירצה שנעשה טיול שורשים לטוניס, אל העיר בה נולד, תשובתו הייתה חזקה מאד- אין לי שורשים בטוניס. אנחנו מכאן, מארץ ישראל.

אבל גם בארץ ישראל אותיות התורה יכולות להימחק. החל מכ״ה בניסן היום בו הנחת לראשונה תפילין בכותל המערבי, שריד מקדשנו גורלם של אותיות התורה תלוי גם בך, הן יכולות להימחק והן יכול להתחזק, ממש כמו הסיפור על הפרפר בכף היד.

בפרשיות התפילין מופיע קריאת שמע שבה נאמר: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’, בְּפִיך״

אנחנו לא עם רגיל תן תן, אלא עם שסוד קיומו סוד קיומו טמון באותיות התורה: בזיכרון משותף של היסטוריה בת למעלה משלושת אלפים שנה, באמונה באל אחד, בעשרת הדברות שגם בחלוף הזמן אין ולו אחת מהן שאין לה רלוונטיות לעת הזו, בלוחות השלמים ובלוחות השבורים סמל לאי השלמות שלנו וליכולת שלנו לא רק לשבור אלא גם לתקן.

אתה נעשה היום רשמית לחולייה בשרשרת דורות בת שלושת אלפים שנה, זו זכות אדירה אבל גם אחריות כבדה, כפי ששמת לב - קשה להיות יהודי...״

בתמונות למטה משה זעירי בעת שירותו בפלמ״ח וספר התורה שהציל, למעלה תן תן ואבי איתן.

בצער כבד התבשרנו על נפילתם של סרן נועם רביד, בן 23 משערי תקווה וסמ״ר יהלי שרור, בן 20 מעומר, שניהם לוחמים ביחידת יהל״ם, שנהרגו מפיצוץ מטען בשכונת ג׳נינה שברפיח.

חבריהם מספרים על שני צעירים מהטובים בבנינו, שגדלו על ערכי אהבת העם והארץ: נועם היה מנהיג, מדריך אהוב בבני עקיבא ובהמשך קצין מוביל, ויהלי איש של ערכים, אהבה ועשייה, תמיד מחייך ומפיץ אור. 

אני מחבק את משפחות רביד ושרור שאיבדו את היקר מכל, ומתפלל לרפואת הפצועים.

יהי זכרם ברוך 🇮🇱

הציונות היא הזהות הקולקטיבית של העם היהודי. מתקפת השבעה באוקטובר לא הייתה רק על מדינת ישראל – זו הייתה מתקפה על הזהות הזאת.

שנים הזהות הציונית נחלשה, בתפוצות וגם בישראל. זה מה שהפך אותנו לפגיעים. היום, לעומת זאת, אני שומע יותר ויותר יהודים שאומרים: ״אני ציוני גאה״.

זו לא רק מוזיקה חדשה – זה המפתח למאבק באנטישמיות.

הבוקר פרסמנו במשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות את דו״ח האנטישמיות השנתי לשנה החולפת - הדו״ח המקיף והחמור ביותר שפרסמנו אי פעם.

זו הפעם הראשונה שבה אנו בוחנים את ממדי האנטישמיות בעולם כולו לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, והתמונה קשה.

אנטישמיות אינה עוד שיח קיצוני בשולי הרשתות החברתיות – היא הפכה למדיניות בפועל של ממשלות כמו למשל אירלנד וספרד, רשתות תקשורת, אוניברסיטאות ומוסדות בינ״ל ובראשם האו״ם.

בשנה החולפת חלה עלייה מסוכנת בתקריות אנטישמיות במדינות המערב:
📌 בקנדה – זינוק של 670% במספר התקריות.
📌 באוסטרליה – עלייה של 320% ובתוכם הצתות ותקיפות פיזיות.
📌 בארה״ב – עלייה של 200% עם מגמה מסוכנת של חדירה מאסיבית של תכנים אנטישמים לבתי ספר ציבוריים בחסות תכניות DEI.

הדו״ח מצביע על דפוס מטריד: במערב נבנית ״עמימות מוסרית״ מסוכנת במדינות בעלות ממשלים פרוגרסיבים כדוגמת בריטניה, צרפת, קנדה ואוסטרליה. מדיניות שמחד מגנה ברפיון אנטישמיות אך באותה נשימה מקדמת מדיניות אנטי ישראלית חריפה, לדוגמא: בצרפת החרמת חברות ביטחוניות ישראליות בכנס ביטחוני ביוזמת הממשל, בבריטניה עצירת אספקה של רכיבי נשק, באוסטרליה שלילת כניסתה של שרת הפנים לשעבר למדינה, תמיכה של המדינות הנ״ל לצווי מעצר נגד שר הביטחון ורה״מ וכדומה. מדיניות זו מעניקה רוח גבית לגורמים אנטישמיים והיא חלק בלתי נפרד מהזינוק בתקריות האנטישמיות במדינות הנ״ל.

באשר לרשתות תקשורת בלטה לרעה רשת ה BBC שמסרבת בעקביות לכנות את חמאס ארגון טרור. חמור מכך, לאחרונה חשף העיתונאי דייויד קולייר כי הערוץ פרסם כתבת תחקיר מפוברקת לחלוטין על המצב ברצועה, פרסום שחייב את הערוץ להתנצל ולפרסם תחקיר פנימי לאירוע.

הדו״ח חושף תופעה חדשה, משפיענים בולטים, עם חשיפה של עשרות מיליוני עוקבים, בחוגי ימין בארה״ב, המקדמים הכחשת שואה ותאוריות קונספירציה מסוכנות נגד היהודים ונגד מדינת ישראל. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של איש התקשורת הפופולרי טאקר קארלסון לארח ולשבח את מכחיש השואה הפרו-נאצי דריל קופר לראיון מהמסוכנים שהתפרסמו, בו טען קופר בין היתר כי שואת יהודי אירופה באזורי הכיבוש הרוסי נבעה מחוסר מוכנות לוגיסטית של גרמניה להתמודדות עם היקף אסירי המלחמה והאסירים הפוליטיים ובתוכם היהודים, ולא כחלק ממדיניות השמדה מכוונת.

המלצותינו לנוכח המגמות המסתמנות:

🔹 ראשית, להתייחס אל המלחמה באנטישמיות כחזית שמינית מתוך הכרה כי יש בכוחה של ההתפרצות האנטישמית לפגוע קשות הן בקהילות היהודיות והן במעמדה ובחוסנה של מדינת ישראל.

🔹שנית, מיקוד המאמץ באיתור מחוללי האנטישמיות הראשיים (ארגונים ויחידים), חשיפת עמדותיהם, מקורות המימון שלהם וניהול מאבק תקשורתי ובמידת הצורך מאבק משפטי כנגדם.

🔹 שלישית, בניית תשתיות בתחום מלחמת המידע תוך התאמה לזינוק בשימוש בבינה מלאכותית - יש להבטיח זמינות של מנועי החיפוש למידע עובדתי אמין כדוגמת מאגרי הידע של הספרייה הלאומית, יד ושם וכו׳ בכל הנוגע להיסטוריה של העם היהודי, תולדות ארץ ישראל, הסכסוך הישראלי פלסטיני והשואה. כיום המנועים עונים לפי מידע זמין שחלקים רבים ממנו שגויים ומסולפים לרבות רבים מערכי ויקיפדיה.

🔹 רביעית, חיזוק דרמטי של החינוך היהודי ציוני בקרב הקהילות היהודיות בחו״ל - מתקפה על הזהות מחייבת חיזוק זהות.

צילום: שאטרסטוק