״יברך ה׳ וישמרך,
יאר ה׳ פניו אליך ויחנך,
ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״

תאריך עברי של בר המצווה של תן-תן, מעמד הנחת תפילין בכותל המערבי, שריד מקדשנו.

תודה מקרב לב לרב הכותל שמואל רבינוביץ׳, למנכ״ל הקרן למורשת הכותל סולי אליאב ולישראל רוזנבוים שליוו אותנו ברגע המרגש הזה.

לוחם השיריון רס”ר במיל’ אסף כפרי, בן 26 מבית חשמונאי, נהג טנק בגדוד 79 של חטיבת “המחץ”, נפל בקרב בצפון רצועת עזה.

אסף בוגר תיכון הרצוג בבית חשמונאי, בית ספר שדות איילון ושבט להב. הוא הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ובת זוג.

באותו הקרב נפצעו קשה קצין מיחידת יהל״ם ולוחם נוסף מהגדוד. יחד עם כל עם ישראל אני מתפלל לרפואתם.

יהי זכרו של אסף, גיבור ישראל, ברוך.

בצער עמוק התבשרנו על נפילתם של שניים מטובי בנינו בקרבות ברצועת עזה: סרן עידו וולוך, בן 21 מירושלים, קצין שריון ומפקד מחלקה בגדוד 46, וסמ״ש נטע יצחק כהנא, בן 19 מאיתן, לוחם ביחידת המסתערבים של מג״ב.

כשנטע נפגע בהתקלות מול מחבלים, עידו לא היסס ויצא לחלצו תחת אש כבדה, עד שנפגע מטיל נ״ט.

שניהם, עמודי אש לפני המחנה, נפלו במלחמה שאין צודקת ממנה למען ביטחון ישראל. מן השמיים תנוחמו משפחות וולוך וכהנא.

יהי זכרם ברוך 🇮🇱

עקרונות הפעולה שהתווה רונן בר בסיכום הדיון הביטחוני שכינס שעה ורבע לפני תחילת הטבח ביישובי עוטף עזה, מלמדים כי בר שיקר במצח נחושה לשופטי בג”ץ ולאזרחי ישראל, כשטען שהעיר את המערכת בליל ה-6-7.10.

דבריו שלו מוכיחים שההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שהוא לא טרח להעיר לא את רה”מ ולא את שר הביטחון, הוא אף פעל להבטיח שלא ינקטו פעולות משמעותיות כדי “שלא לייצר מיסקלקולציה” אצל חמאס.

‏רשלנות פושעת, ועל גביה האחזות בקרנות המזבח, הצגת תחקירים מפוברקים ומסירת תצהירים שקריים. אין מילים.

״...מסמכים רבים שאותם בחרתי כעומד בראש ארגון ממלכתי להגיש לבית המשפט בלבד״.

‏שוב רונן בר מחדד את העובדה שהוא כופר בסמכות הממשלה,
‏כופר בריבונות העם כופר ברעיון הדמוקרטי.

‏קפלניסט מושבע בעמדת ראש שב״כ (מודח). הוא אמנם לא הראשון שמתגלה ככזה מקרב ראשי השירות, אבל הוא היחיד שהעז לקחת איתו את הארגון כולו כבן ערובה לגחמותיו הפוליטיות ועוד אחרי כישלון מקצועי וערכי שעלה בחייהם של אלף ומאתיים קורבנות.

‏רונן בר הוא איש יהיר, מופקר,
‏חסר מעצורים שמעל ומועל באמון שהעניקה לו מדינת ישראל.

בבוקר יום שבת כ’ באלול תשמ”א (17.9.81), יצא מביתו אל עבר בית הכנסת יחד עם ילדיו אליוט פיין, חבר הקהילה היהודית בקרדיף שבאנגליה, כשלפתע רכב האיץ לכיוונם, פגע בהם, ומתוכו יצא מפגע אנטישמי ממוצא גרמני, שדקר אותו למוות ופצע קשה את אחת מבנותיו.

ב-3 באוקטובר 1989 נרצח בירי מטווח קצר בראשו ג’וזף וייברן, ניצול שואה ומראשי הקהילה היהודית בבלגיה, ששימש כרופא בכיר בבית החולים ארסמוס בבריסל, בידי מחבל שהשתייך לאחד מארגוני הטרור הפלסטינים.

הבוקר קיימנו, יחד עם ראש הסוכנות היהודית דורון אלמוג ויו”ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, טקס צנוע למשפחות ששכלו את יקיריהן בפעולות איבה שכוונו כנגד יהודי התפוצות.

בטקס לקחו חלק משפחותיהם של אליוט פיין, ג’וזף וייברן, משפחתה של שרה חלימי, שנרצחה באכזריות בפריז בידי מחבל איסלאמיסט באפריל 2017, ומשפחת סנדלר ששכלה את יהונתן סנדלר, מורה ואב לשניים, יחד עם שני ילדיו הקטנים, אריה (6) וגבריאל (3), בפיגוע הקשה בטולוז במרץ 2012.

זהו הטקס הראשון מסוגו לאחר החלטת הממשלה שהובלנו, להכיר בנרצחים יהודים בפיגועים על רקע אנטישמי כחללי פעולות איבה.

הכרה זו פירושה הנצחה ממלכתית, הקמת אנדרטה ייעודית בהר הרצל, אתר המרכז את שמותיהם של הקורבנות וסיפורם.

חסד של אמת וביטוי של ערבות הדדית בין מדינת ישראל לכל יהודי באשר הוא.

“וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.” (ישעיהו נ”ו)

בתמונה מימין למעלה ד״ר יוסף וויברן הי״ד, מתחתיו אליוט פיין הי״ד, יהי זכרם וזכר כלל נפגעי פעולות האיבה ברוך

הייתה לי הזכות להיות הערב, ערב יום הזיכרון, בבית יד לבנים הדרוזים, כנציגה של ממשלת ישראל ולחלוק כבוד לאחינו חללי העדה הדרוזית שנפלו במערכות ישראל.

‏13 חללים שכלה העדה במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטובים שבטובים.

‏חלקם חיילים צעירים שזה עתה השלימו את מסלול הכשרתם, חלקם מפקדי מחלקות ופלוגות וחלקם מפקדים בכירים שהשאירו מאחוריהם רעיה וילדים. אובדן קשה מנשוא.

‏סמ״ר דניאל ראשד ז״ל חלם להגיע לגולני ולמרות פציעה קשה וניתוח ברגלו נלחם לסיים את המסלול עם חבריו. הוא התנדב לסגור את שבת שמחת תורה כדי שחבריו היהודים יוכלו לצאת לחגוג את שמחת תורה. הוא נפל בקרב הקשה מול מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים, בן 19 היה בנופלו.

‏סגן אלוף סלמן חבקה ז״ל יצא מיאנוח שבצפון, זיווד במהירות טנקים בצאלים והסתער בראש כוח טנקים קטן אל התופת של קיבוץ בארי, זאת למרות שחייליו מגדוד 53 של חטיבת השריון 188 היו בכלל במשימת הגנה בגזרת חברון. הוא הנחה את לוחמיו להתפצל בין הקיבוצים בארי, כפר עזה ונחל עוז - החלטה אמיצה ונבונה שהובילה למהפך בשדה הקרב וסייעה רבות להשגת שליטה מחודשת על יישובי העוטף. עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועה הוביל סא״ל חבקה את לוחמי גדוד 53 ללחימה בעומק הרצועה, שם נפל בקרב חילוץ קשה של כוח גולני בליל ה-2 בנובמבר. הותיר אחריו רעיה ותינוק, בן 33 היה בנופלו.

‏אל״מ אחסן דקסה ז״ל נבחר בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל להוביל את החטיבה שהייתה ועודנה חוד החנית של צה״ל בלחימה בעזה, חטיבת השריון 401. ב-20 באוקטובר 2024 נפל דקסה בקרב בג׳באליה, בפיצוץ מטען חבלה שהופעל סמוך לנקודת תצפית שערך עם מפקדיו. הותיר אחריו רעיה ושלושה ילדים, בן 41 היה בנופלו.

‏האלוף במילואים גרשון הכהן כתב עליו: ״הייתה בך הארת פנים ומבט מלא חן וענווה שבכוחם היה לחדור אל פקודיך ומפקדיך. בכולם הותרת רושם בלתי נשכח. ייצגת בדמותך קצין דרוזי גאה בעדתו ומורשתה, המעורב כבן הארץ בכל נימי הישראליות... מנהיג צבאי וערכי, מגדולי בניה של האומה הישראלית המתחדשת״.

‏איך נפלו גיבורים...

‏זה עתה הסתיים חג נבי שועייב, הנביא יתרו, המייצג את הקשר העמוק של אלפי שנים בין העם היהודי לעדה הדרוזית – ברית של ערכים ואמונה: באל אחד, בכיבוד אב ואם, בלא תרצח ולא תגנוב. זו ברית שקיבלה משמעות מחודשת עם חידוש ההתיישבות בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל והיא מוסיפה להכתב מדי יום.

‏יהי זכרם של חללי העדה הדרוזית וחללי מערכות ישראל ברוך.

לזכרו של נדב קודינסקי ז”ל, לוחם נהדר ביחידת עוקץ, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה יחד עם כלבו דיאבלו.

02:10 לפנות בוקר,
7.12.04, חנוכה תשע”ד,
מבצע חג אורים.

פיצוץ אדיר ואחריו גשם של אבנים וברזלים.
רבע שעה קודם לכן השלמנו את כיתור המתחם, שכלל שני לולים ומספר מבנים סמוכים. המשימה הייתה איתור והשמדת מנהרת תופת של הג’יהאד האסלאמי, שיצאה מפאתי שכונת סג’עייה אל עבר מסוף קרני במטרה לפוצצו.

התקדמנו לאט מקיבוץ נחל עוז לגדר המערכת, וממנה פנימה אל שטח הרצועה. זה לא היה דבר חריג בימים שקדמו להתנתקות. על העיניים – עדי (אמצעי ראיית לילה), והמציאות כולה מוארת בגוונים של ירוק ושחור. מלמעלה זמזום המזל”ט, מלפנים ומאחור – צלליות לוחמים, סיירת גולני.

במהלך היום תרגלנו מודלים על הלולים בקיבוץ נחל עוז, כשאנו מתלוצצים וחושבים: איך מכתרים לול? מה צועקים ברמקול – “קוקוריקו”?

בצהרי אותו יום, קצת אחרי טקס חלוקת החמגשיות היומי שהייתה ארוחת הצהריים שלנו, חבר אלינו הכלבן מיחידת עוקץ, נדב, עם הכלב המדהים שלו דיאבלו (שהתמחה באיתור חומרי נפץ). החיבור היה מהיר מאוד. בחור חייכן, מלא שמחת חיים ואנרגיות טובות. החיבור בינו לבין דיאבלו היה מעורר השתאות, כמו אחד. נהניתי לראות את דיאבלו משחק עם נדב – אפשר היה לראות כמה הם אוהבים אחד את השני.

בתדריך האחרון מפקד היחידה אמר לנדב: “אתה לא אורגני בכוח. במידה ויש התקלות – אתה לא יורה.” נדב קם ואמר למפקד היחידה: “סליחה, אני קודם כול לוחם, ואני ממש לא מקבל את דבריך.” וואו, לקום ככה מול מפקד הסיירת בפני כל הלוחמים שאינך מכיר – חתיכת אומץ יש לבחור. תותח רציני.

הלילה ירד. התחלנו לנוע – פלוגה מוקטנת, שני צוותים בסך הכול. אחרי כמה קילומטרים של התקדמות – זיהוי של חוליית מניחי מטענים במטע זיתים על ציר התנועה. יוצאים לעקיפה של המטע, ובסיום – תנועה איטית של עוד כקילומטר או שניים, ומתחילים לכתר לאט ובשקט את מתחם הלולים.

יש או אין פה מנהרה? יש או אין פה מחבלים?
ק’, מפקד פלגת הלוחמים, מדווח בקשר: “לול ראשון רגיל לחלוטין, תרנגולות ישנות שנת ישרים.” עובר ללול השני. ד’, מפקד הצוות, מדווח: “הלול ריק. שולח כלב.” נדב שולח את דיאבלו לסריקה. דיאבלו חוזר ללא ממצאים מחשידים. ד’ נכנס פנימה ומדווח שיריעות ניילון חוצצות את הלול ומסתירות את הנעשה בין חלקיו השונים. אי אפשר לקבוע במדויק לאן הגיע הכלב – ולכן נכנסים פנימה. הצוות נכנס, נדב ודיאבלו מלווים את ד’, מפקד הצוות. במקביל, הצוות שלנו מאבטח את המתחם מבחוץ, במטרה למנוע הגעה או בריחה של מחבלים.

“אני מזהה משהו שנראה כמו מצלמה,” אמר ד’ בקשר. “צוות, לעוף מהלול!”
בווווווווום. פיצוץ מחריש אוזניים. גשם של אבנים וברזלים ירד עלינו.

עולה בקשר, מוודא שהלוחמים שלי תקינים. מבין שכן. במקביל עולה מפקד היחידה בקשר ומדווח: “עלינו על מטען. המשימה כעת – להבין איפה כולם.” לאט לאט התאספו לוחמי צוות ד’. הקסדות עפו, הנשקים עפו, ומרבית הלוחמים לא שומעים וסובלים מרסיסים – אבל איכשהו מתאספים. מפקד היחידה מעביר דיווח נוסף: “חוזר, כלל הכוח נמצא – הכלבן חסר.”

עוד לא הספקנו לעכל את הדיווח, ולפתע נשמעו צרורות ירי מטורפים. שלושה מחבלים יצאו מפיר המנהרה והחלו לפתוח באש לעבר הכוח. מספר לוחמים נוספים נפצעים מהירי, בהם אחד במצב קשה – פצוע ראש. המחבלים מחוסלים, ומתחיל פינוי רגלי מהיר של הפצועים.

נדב הכלבן עדיין חסר. לא מצליחים לאתר אותו. הצוות שלי מקבל משימה לצאת ולחפש אותו. מתחילים להתקדם, כשבקשר עולים מהחמ”ל ומדווחים: “קבל, מזהים מארב מחבלים בציר התקדמות שלך – נוע לאט.” כעבור כמה עשרות מטרים של תנועה מבקשים מהחמ”ל לתת ציון לייזר לנקודת הזיהוי של המחבלים. יוצאים באיגוף קל, מתקדמים ומזהים שתי דמויות שוכבות על הציר.

אלה לא מחבלים. אני חושב שאלה אולי נדב ודיאבלו. מתקדם עוד קצת. אשר יגורתי – זה הם. שוכבים צמודים זה לצד זה, שלמים, שקטים. אני בודק דופק. מדווח: “יש לנו הרדוף.”

נדב קודינסקי, הכלבן החייכן והאמיץ – יהי זכרך ברוך. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

נדב היה בנם של חנוך, נצר להורים ניצולי שואה ושל הדסה, שהייתה מנהלת חטיבת הביניים בקריית גת. שלוש שנים בלבד אחרי נפילתו הלכה הדסה, אמו של נדב, לעולמה.

בדף היזכור של נדב מפורסם מכתב שכתבה:
“…בשבילך אבקש שבכל שנה, בערב חג האורים, כשכל בית ישראל נר ראשון של חנוכה מדליקים וסיפורי גבורה מספרים – יזכירו גם את שמך, נדב, על שנשלחת לקרב, סמכת והאמנת למפקדיך שזוהי הדרך היחידה להגן על המדינה. בלי חשש יצאת למשימה יחד עם כלבך הנאמן דיאבלו. יחדיו נפלתם בקרב – בצפון רצועת עזה. שמך, נדב, נחרט כגיבור ישראל שנפל על קידוש השם…”

יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך.
ישראל.

ביום הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה – אנו עוצרים כדי לזכור שאת החרות שנחגוג הערב העניקו לנו אלה שהסתערו קדימה ומסרו את נפשם, כדי שילדי ישראל יוכלו ללכת בבטחה אל הגן ובית הספר, כדי שאזרחי ישראל יוכלו להמשיך בשגרת חייהם, כדי שעם ישראל יוסיף ללכת קוממיות בארצו.

הברית בין המגזר הבדואי ליישוב היהודי החלה להירקם עוד הרבה לפני הקמת המדינה. בימי מאורעות הדמים של שנת תרפ״ט סייעו ראשיד אל-כעבי ואנשי שבטו לתת מחסה לילדיהם של ציפורה ואלכסנדר זייד, איש השומר, שדיוקנו רכוב על סוס ניצב בשער הכניסה לצפון, על גבעות שייח׳ אבריק.

בסערת מלחמת העצמאות החל פרק חדש בשותפות עם המגזר הבדואי, עם הקמתה של יחידת הפלהייב כחלק משורות הפלמ״ח.

מאז ועד היום משרתים רבים מאנשי השבט בצבא ההגנה לישראל, במג״ב ובמגוון יחידות לוחמות בכל זרועות הביטחון.

מאות לוחמים בני החברה הבדואית נפלו לאורך השנים בשירותם בצה”ל ובמערכות הביטחון. הם לא חיפשו כותרות – הם חיפשו תכלית. הם לא ביקשו זכויות – הם ביקשו שותפות ולקיחת אחריות.

בשבעה באוקטובר, היום הארור שבו פתחה חמאס במתקפה הרצחנית – ראינו את הרוע בהתגלמותו. אבל ראינו גם גילויים של גבורה עילאית.

סמל חביב אבו אל-קיעאן, מהעיירה חורה, לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, הגן יחד עם חבריו למחלקת המרגמות על מוצב פגה שבגבול הרצועה. חביב נלחם במחבלים שחדרו לקרבת המוצב עד לגמר תחמושת, ולא עזב את עמדתו. רסיסים של רימון יד פצעו אותו, ובטרם הספיק לקבל עזרה – נפגע מאש אויב ונהרג לצד שלושה-עשר מחבריו.

רב-סמל בכיר אברהים חרובה, מהיישוב מע׳ר, שירת כגשש בחטיבה הצפונית, והה במוצב נחל עוז בבוקר השבעה באוקטובר. חרובה נלחם על הגנת המוצב עד הכדור האחרון. לפני שנפל אמר לתצפיתניות ששהו בחמ״ל המוצב: “זה היה הכבוד הכי גדול שלי להגן עליכן.”

רב-סמל מתקדם מוחמד אלאטרש, מהיישוב סעווה שבנגב, גם הוא גשש בחטיבה הצפונית, זינק מביתו כדי להצטרף לחבריו הלוחמים. אלא שבדרכו נקלע רכבו למארב מחבלים. מוחמד נהרג, וגופתו נחטפה לעזה.

לפני פחות משבועיים עמדנו בהלווייתו של גיבור ישראל, הגשש ע’אלב נסאסרה מרהט – דור שלישי ללוחמים בצה”ל, שנפל בקרב בגזרת בית חנון. ע׳אלב לחם ברציפות ברצועה מה-7.10.

עאמר אבו סבילה, אזרח תושב אבו תלול, נורה כשניסה להציל את אודיה סוויסה ושתי בנותיה – בנות שלוש ושש – מהתופת בשדרות. עאמר ואודיה נורו ונהרגו בידי מרצחי חמאס. הבנות ניצלו. הוא לא נשא נשק – הוא נשא לב אמיץ.

ולצד הגבורה, ישנו גם השכול האזרחי אותו אנו מציינים היום. ארבעה ילדים ממשפחת אלקורעאן, תושבי פזורת כסייפה, נהרגו מפגיעת טיל של חמאס בביתם. קורבנות של שנאה עיוורת.

החברה הבדואית איננה רק שותפה לנשק – אלא שותפה לדרך, לבניין הארץ, להגנת גבולותיה, למרקם החיים האזרחי, למאמץ הלאומי כולו.

זהו חיבור שצמח מהשטח – ועתה חובתנו להעמיק אותו, לא באמצעות טשטוש זהויות – אלא מתוך כבוד הדדי.

משפחות שכולות יקרות, בשם מדינת ישראל ובשם ממשלת ישראל – אני מצדיע לכן.

יהי זכרם של הנופלים, גיבורי ישראל – נצור בליבנו לעד.