להאיר את האייפל אחרי מלחמת טרור קטלנית זה נחמד, אבל זה רחוק מלהספיק. כדי להילחם באנטישמיות אנחנו צריכים פעולות חדות וממשיות.

משרד התפוצות ימשיך לפעול מול מנהיגים וארגונים שרואים את המציאות בבירור, כאלה המוכנים להפשיל שרוולים, לעשות את העבודה הקשה ולהילחם באופן חסר פשרות באנטישמיות.

גאים לפתוח את האירוע המרכזי של הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות 🇮🇱

הצטרפו אלינו >>
https://www.facebook.com/share/v/15DtWpnSVv/?mibextid=wwXIfr

כבוד גדול להעניק את אות ההוקרה של משרד התפוצות לעיתונאית האוסטרלית ארין מולן – על אומץ יוצא דופן, יושרה, ועמידה בלתי מתפשרת לצד מדינת ישראל. בזמן שעיתונאים רבים ברחבי העולם שתקו או ניסו ״לאזן״, ארין דיברה בקול ברור על הזוועות שביצע חמאס, על זכותה של ישראל להגן על עצמה, ועל השבר המוסרי של העולם החופשי. היא שילמה על כך מחיר אישי כבד – ועדיין המשיכה.

״אני לא מישראל, לא יהודייה, אין לי קשר ישיר לזה, אבל יש לי, וזו הבעיה - לכולנו יש. אם אשב בצד אני אשמה בדיוק כמו מי שמניף דגל חמאס בהפגנה מזויפת״, כך אמרה אחרי שפוטרה מעבודתה.

אות ההוקרה שניתן לה היום הוא הבעת תודה בשם עם שלם והוא גם הצהרה: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

ארין, תודה 🇮🇱

שגרירים של אמת 🇮🇱

סרטון פתיחת האירוע המרכזי - צפייה מומלצת!

דוד מ. ויינברג מפרסם:

המאבק באנטישמיות – בלי להתנצל

הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות, שהתקיימה השבוע בירושלים ביוזמתו של שר התפוצות עמיחי שיקלי, עוררה ביקורת – בשל הזמנתם של פוליטיקאים אירופיים מהימין הקיצוני ושל מנהיגים נוצריים פונדמנטליסטיים.
חלק מהמבקרים תקפו את שיקלי על כך שאירח נציגים של מפלגת “האיחוד הלאומי” בצרפת, מפלגת פידס בהונגריה ומפלגת ווקס בספרד – אף על פי שמפלגות אלה, ברובן, הפכו לשותפות במאבק באנטישמיות ותומכות נחרצות בישראל מול חמאס ו”הפלסטיניות” הרעילה.
(ומה אם סנאטור אמריקאי כמו ברני סנדרס היה “עושה תשובה” ומתחיל להגן על ישראל – האם לא היו מחבקים אותו בחום בקהילה היהודית ובישראל? אז מדוע לבטל מיידית אנשי ימין שעשו שינוי?).

הדיון הציבורי פספס את עיקר ערכה של הוועידה – עצם קיומה של ועידה שבאומץ מתחילה להתמודד עם האנטישמיות הרעילה שמגיעה מהשמאל הפרוגרסיבי ברחבי העולם.
שיקלי פתח דיונים חשובים על הדרכים להתמודד עם “פרוגרסיביות” שנשבתה באנטישמיות, ועם האיסלאם הרדיקלי שמפיץ אותה במדינות המערב השלוות לכאורה.
מומחים הציעו דרכים לדחיקת האנטישמיות ממוסדות אקדמיים, מבתי ספר, מגופים בינלאומיים, וממערכות משפט בינלאומיות מושחתות.
וכן – הוועידה הדגישה את חשיבות הדת – כולל, כן, גם הנצרות האוונגליסטית – כתשתית מוסרית לתמיכה בישראל.

יש להבין: הנושאים שהעלה שיקלי הם טאבו בכל הוועידות על אנטישמיות שהתקיימו בשלושים השנים האחרונות.
(ואני, כרכז המייסד של הפורום הבינלאומי למאבק באנטישמיות בראשות נתן שרנסקי, מכיר מקרוב את כל אותן ועידות).
הסיבה לכך פשוטה: עיסוק באנטישמיות מצד השמאל נתקל בהתנגדות עזה מצד החוגים הליברליים, שמסרבים להכיר בכך שמרכז הכובד של האנטישמיות העולמית עבר בשנים האחרונות שמאלה.
נכון – במאה ה-19 וה-20 האנטישמיות הקשה ביותר הגיעה מהימין הקיצוני. אבל המטוטלת זזה – ועוד איך.

לכן מגיע קרדיט לשיקלי – על כך שגילה מנהיגות ואומץ, כשהעז להפנות אצבע מאשימה גם לשמאל הפרוגרסיבי וגם לימין הפופוליסטי האנטי-ציוני.
הוא עשה גם את הדבר הנכון, לא רק ה”ימני”, כשהעניק כבוד לדמויות לא-יהודיות שבשנה וחצי האחרונות העזו לעמוד בגלוי לצידה של ישראל: ארין מולן מאוסטרליה, ריצ’רד קמפ מבריטניה, לואי אחמד משוודיה, ג’ון ספנסר מארה”ב, ואיאן חירסי עלי – סומלית במוצאה שהפכה לפעילה בולטת נגד האסלאם הקיצוני. כל אלה השתתפו בוועידה.

במהלך הוועידה נותחו מגמות מדאיגות באנטישמיות העולמית, וביניהן:
• השוואות שקריות: פוליטיקאים ואקדמאים במערב מתעקשים לגנות אנטישמיות לצד “איסלאמופוביה וכל סוגי הגזענות”, ובכך מסרבים להכיר באופייה הייחודי של האנטישמיות – וממחישים בעצמם את העיוות הזה. הם פשוט לא מסוגלים לשאת את הרעיון שיש ייחוד לעם היהודי.
• נרמול האנטישמיות: כשחברות בקונגרס האמריקאי כמו רשידה טליב מאשימות יהודים ונבחרי ציבור בנאמנות כפולה – על פי כל קנה מידה, זהו דפוס אנטישמי קלאסי. אך ההנהגה הדמוקרטית מתקשה לגנות זאת ישירות.
• כניעה אקדמית: תנועות כמו “סטודנטים למען צדק בפלסטין” משתוללות בקמפוסים בארה”ב, מאיימות על מרצים וסטודנטים, ולא רק יהודים – אך הממסד האקדמי שותק. גם מנהיגים יהודים רבים חוששים לתמוך במדיניות הנוקשה של טראמפ למול האלימות הזאת – מחשש לפגיעה ב”חופש הביטוי”.

במקביל, ישראל משנה כיוון – ונכנסת לעובי הקורה במאבק באנטישמיות.
פעם, בירושלים סברו שזה “הבעיה של יהדות התפוצות”, לא של המדינה. אך מאז מלחמת יום כיפור, החלטת “ציונות היא גזענות”, פיגועים באירופה, ודרבן 2001 – חלה תפנית.
שרנסקי, כשר תפוצות, ניסח אז את “מבחן שלושת ה-D’”, לבחינת האם ביקורת על ישראל היא אנטישמית – אם יש בה דה-לגיטימציה, דמוניזציה או סטנדרט כפול. הגדרה זו הפכה לסטנדרט בינלאומי (IHRA), שאומצה על ידי מעל 40 מדינות.
אולם ארגוני זכויות אדם ואקדמאים רדיקליים – כולל מישראל – מתנגדים לה, בטענה שהיא “משתיקה ביקורת על ישראל”.

והמאבק לא נגמר. ישראל – באמצעות משרד החוץ – ממשיכה להוביל את קידום ההגדרה הבינלאומית הזו. זהו קרב חיוני כדי למנוע את הפיכת ישראל למדינת “פשע” בעיני העולם הפרוגרסיבי.

ולבסוף – מסר אחד חזר על עצמו שוב ושוב בוועידה: ה-7 באוקטובר חשף אמת פשוטה:
כאשר ישראל חזקה – יהודים בעולם נהנים מהערכה וביטחון. אך כאשר ישראל נחלשת - השנאה כלפיהם מתפרצת.
המסקנה: ביטחונם של יהודים תלוי בעוצמתה של ישראל. רק כשישראל בטוחה, נחושה ומרתיעה – תוכל גם יהדות העולם לעמוד בגאווה על שלה.

בזמנים כאלה, מול צונאמי של שנאה ורדיקליות, אנחנו צריכים בדיוק אתכם - מנהיגים אמיצים שמתעמתים עם המציאות במקום להציע אשליות.

סיכום קצר מתוך הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות 🇮🇱

זה לא מאבק – זו מלחמה. ובמלחמה צריך את כל מי שמוכן להפשיל שרוולים ולהילחם לצידנו.

מסכמים ועידה מוצלחת ביותר אמש בירושלים, למרות קמפיין תקשורתי שתקף את זהות המשתתפים וניסיונות להציג את האירוע כשנוי במחלוקת – מאות שגרירים, אישי ציבור, רבנים, סטודנטים ומשפיענים מיותר מ־30 מדינות השתתפו בוועידה.

הכנס אתמול היה אירוע השיא ליומיים של אירועים שנפתחו בסיורים לעשרות אורחים זרים בעוטף עזה בעקבות ה-7 באוקטובר ובאזור יהודה ושומרון, והמשיכו באירוע הוקרה מיוחד בבית הנשיא בהשתתפות נשיא המדינה יצחק הרצוג ויו”ר הסוכנות לשעבר נתן שרנסקי. במהלך היום נפגשו האורחים עם משפחות חטופים ושמעו את סיפוריהם.

בין הדוברים המרכזיים בכנס היו: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ גדעון סער, שגריר ארה”ב לשעבר דיוויד פרידמן, הפילנתרופ סילבן אדמס, יו”ר CPAC מאט שלאפ ורעייתו מרסדס, יו”ר האיחוד הלאומי בצרפת ז’ורדן ברדלה, הרב דורון פרץ – ראש תנועת מזרחי העולמית, ועוד.

במהלך היום התקיימו מושבים ודיונים בנושאים כמו: אנטישמיות בקמפוסים, ביטחון הקהילות היהודיות, אנטישמיות אסלאמית, תעמולה אנטי־ציונית, ושיתופי פעולה עם ארגונים יהודיים ופרו־ישראליים.

האירוע נחתם בטקס מרגש שכלל הופעה אמנותית בסימן תקומת ישראל לאחר ה־7 באוקטובר ובהענקת אות הוקרה לאשת התקשורת האוסטרלית ארין מולן על עמידתה הפומבית והעקבית לצד ישראל.

אני מבקש להודות לכל ידידי האמת של מדינת ישראל שהגיעו לעמוד יחד איתנו במלחמה המשותפת הזו, ולהודות על הזכות להוביל כינוס כה חשוב ומשמעותי לעם היהודי ולמדינת ישראל.

שבת שלום לכל עם ישראל 🇮🇱

צילום: eclipse media

בלעדי
ז'ורדן ברדלה, רק בן 29, סגנה של מארין לה פן והאורח המרכזי בוועידה שנערכה בירושלים, מגחך לשמע הטענות לאנטישמיות במפלגתו • "זהו מאבק בין ימין לשמאל. שבעה מתוך עשרה יהודים בצרפת תומכים בנו" • מזהיר: "ההגירה יצאה משליטה. *האסלאם הקיצוני רוצה לכבוש את צרפת*"
https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/17642383

אנחנו זקוקים למנהיגות אמיצה: מנהיגות המזהה נכוחה את האיום הגובר, לא רק על הקהילות היהודיות בעולם, אלא על המערב כולו - האסלאם הרדיקלי.

דבריי המלאים מתוך הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות >>

״ועידה שנכשלה״ או תפנית היסטורית לחיוב?

אריאל כהנא

אתחיל מזווית אישית: בשנת 2018 מצאתי את עצמי בעין הסערה, לאחר שכתבתי מספר פעמים בזכות הסרת החרם הישראלי מעל "מפלגת החירות" של אוסטריה.
"מפלגת החירות" נוסדה על ידי נאצים ומנהיגה הכריזמטי בשנות ה-90, יורג היידר, היה שם נרדף לניאו נאצי. אלא שבמהלך העשור הראשון של שנות האלפיים היידר עזב את המפלגה. תלמידו שטראכה, שנבחר לעמוד בראשה, הבין את הטעויות של קודמו, ניקה את מפלגת החירות מאלמנטים אנטישמיים וגזעניים, והחליף את העוינות לישראל בתמיכה מוחלטת.
מטבע הדברים הניקוי לא היה מושלם (אלמנטים אנטישמיים יש לדאבון הלב בכל הקשת הפוליטית באירופה, ועוד לא דיברנו על אוטו-אנטישמים...) אבל מחויבות דווקא כן. בישראל התעוררה אפוא דילמהה אם להמשיך בחרם על שטראכה, או להתאים את המדיניות לשינויי הזמן. הגישה זו הציעה לפתוח אתו בדיאלוג אשר במסגרתו המדינה היהודית תבהיר לשטראכה ואנשיו מה מצופה מהם.
עבדכם הנאמן צידד באופציה השנייה. חשבתי שצריך לתת לאיש צ'אנס, מה שכמובן זיכה אותי במטר קללות וגידופים מחוגי השמאל המטורלל. אבל לא הייתי יחיד. גם בתוך המערכת המדינית היו מי שסברו שיש להציע לשטראכה "מפת דרכים" לתעודת כשרות. בקצה הדרך היה אפילו מדובר על פגישה שלו עם נתניהו, אם יהיה ברור מעל לכל ספק שניקה את מפלגתו משנאת היהודים.
ואולם הממסד הישן נלחם. גם במשרד החוץ, גם בארגונים היהודיים באירופה גבר קולם, וכך הדיאלוג לא נפתח. שטראכה עצמו שבהמשך בכלל נתפס מציע שוחד, נעלם בתהום הנשייה.
ועדיין, היעלמותו לא העלימה את הדילמה: כיצד צריכה ישראל להתייחס למפלגות הימין הקשה באירופה, אשר לחלקן עבר אנטישמי, אבל מבטאות תמיכה עזה בישראל? מדובר בין היתר על הדמוקרטים השבדים, אלטרנטיבה לגרמניה (שנגועה גם היום במחלה העתיקה), מרין לה פן בצרפת, מנהיג מפלגת ווקס בספרד, סנטיאגו אבסקל, וכמובן אוהב ישראל המושבע חירט וילדרס בהולנד.
מצד אחד היה ברור מראש שמפלגות אלה עילכו ויתחזקו לנוכח בעיית המהגרים הפנים אירופית, ולכן האינטרס היה לקרב אותן. מצד שני, איך יכולה המדינה היהודית להכשיר מפלגות שלחלקן עבר שחור משחור? מצד שלישי, לפחות חלקן, אכן עברו שינוי מהותי שניקה אלמנטים אנטישמיים. אז מה עושים?
ישראל נמנעה במשך שנים מלהכריע בדילמה הזו, עד שבא שר התפוצות, עמיחי שיקלי. מאז כניסתו לתפקיד לפני שנתיים, שיקלי רוקם בריתות עם כל מפלגות הימין באירופה ומחוצה לה, ובלבד כמובן שהן נקיות כיום לחלוטין משנאת ישראל. וכך את אלטרנטיבה לגרמניה למשל, שקלי מחרים. אבל עם מרין לה פן בצרפת הוא נפגש. שיקלי השתכנע שלה פן הבת, לא ממשיכה את דרכו האנטישמית של אביה. כך גם עם אבסקל הספרדי ומפלגות אחרות.
זה היה הסדק הראשון בטאבו הישראלי על המפלגות שהשמאל היהודי בארץ ובעולם אוהב להשמיץ. לפני חודש הצטרף אל שיקלי, שר החוץ גדעון סער. בחודש שעבר הכריע סער כי החליט שישראל תקים קשרים פורמליים עם שלוש ממפלגות הימין באירופה - האיחוד הלאומי (RN, מפלגתה של לה פן בצרפת), השוודים הדמוקרטים ו-Vox (מספרד).
"אנו בודקים בכל מקום באופן אחראי ופרטני את המפלגות השונות. אנחנו בודקים את היחס לישראל והתמיכה בישראל. אנחנו גם בוחנים את היחס לאנטישמיות, לתופעות של הכחשת השואה וכיוצא בזה. לחלק מהמפלגות יש שורשים בעייתיים בעבר. אנחנו בוחנים את מעשיהן בפועל היום. האם למשל הם מגנים, מתנערים או מרחיקים מהמפלגה בגין התבטאויות אנטישמיות של חבריהן? זאת אינדיקציה מהותית", הסביר סער לראשי קהילות יהודיות שפגש בבריסל.
נקודת הציון השלישית התרחשה בשבוע שעבר, בוועידת "שגרירים של אמת", שכינס בירושלים השר שיקלי. ראש הממשלה נתניהו בא לנאום בוועידה, כלומר נתן לגיטימציה ישראלית מקסימלית לנציגי אותן מפלגות ימניות שנכחו באולם. בראשם, ז'ורדן ברדלה, סגנה של מרין לה פן, שהיה האורח הבולט של הוועידה והגעתו משכה הכי הרבה זעם מצד המתנגדים.

אבל ברדלה לא היה היחיד. בוועידה שמטרתה מאבק באנטישמיות אחרי 7 באוקטובר, השתתפו כ-1,500 איש מכל העולם. אחדים אכן מהם שנויים במחלוקת בארצותיהם, אולם לא בשל הקשר אנטישמי חלילה, אלא מסיבות אחרות. בנוגע ליהודים, כולם מחוייבים באופן מוחלט.
ולכן, על אף שהיו מספר אישים וגופים שנלחמו בוועידה והחליטו שלא לבוא אליה – מיד נגיע לכך – אפשר דווקא לסמן את האירוע של שיקלי כהצלחה בעלת השלכות לטווח הארוך. ראשית משום שהיא קיבצה מאות רבות של תומכי ישראל בעולם, כגון השדרנית האמיצה, ארין מולן מאוסטרליה, הפילנתרופ סילבן אדמס, יו”ר CPAC מאט שלאפ ועוד רבים וטובים. חשוב אולי יותר, הוועידה הכניסה לתוך האוהל הפרו ישראלי את אותם כוחות הימין של העולם שעד כה היו מחוצה לו. וזהו צעד שעשוי להתברר כבעל השלכות היסטוריות שכן לפחות חלק מהמפלגות האלה יובילו את המדינות שלהן, או ישתלבו בשלטון.