הבוקר, במסגרת הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות של משרד התפוצות, התקיים סיור מיוחד בעוטף עזה בהובלת המרכז הלאומי לדיגיטל בשדרות, בשיתוף עיריית שדרות. הסיור נועד להעניק למשתתפים - בהם דמויות בולטות מהאקדמיה, המשפט והפוליטיקה הבינלאומית - הבנה בלתי אמצעית של אירועי ה-7 באוקטובר והשפעתם על חיי הקהילות בעוטף עזה.

בסיור לקחו חלק יו״ר האיחוד הלאומי ז׳ורדן ברדלה והמשלחת הצרפתית; נשיא פרגאווי לשעבר הוראסיו קארטס והמשלחת הפרגוואית; הפילנתרופים מאט ומרצדס שלאפ ומשלחת בכירים מאירופה וארה״ב, ורבים נוספים.

פתחנו את הסיור בהתכנסות במרכז הישראלי לדיגיטל בשדרות, בו הוצגה פעילות המרכז שהתרחבה בעקבות האירועים, תוך שימת דגש על חשיבות התיעוד, התמיכה הקהילתית וחיזוק הקשרים הבינלאומיים, והוצג ״סרט הזוועות״. אחד הרגעים המטלטלים של הבוקר היה עדותו של ג’ימי מילר, בן דודה של שירי ביבס, שסיפר את סיפורה הבלתי נתפס של משפחתו.

לאחר הביקור במרכז הדיגיטל יצאו המשלחות לאתר ההנצחה לנרצחי פסטיבל נובה בקיבוץ רעים ומשם המשיכו לקיבוץ בארי, מהקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר בשבעה באוקטובר. את הביקור הנחו תושבי הקיבוץ שנתנו עדות מכלי ראשון, וביניהם איילת חכים, שבאותו בוקר ארור מחבלים פרצו לביתה.

בתום הביקור נפגשו המשתתפים עם תת-אלוף (מיל׳) אורן סולומון, שפיקד על חטיבה 576. סולומון, גיבור ישראל, סיפר את סיפורו האישי וכיצד יצא יחד עם בנו להלחם באותו בוקר, סקר את תמונת המצב בגבול עזה ושיתף בתובנותיו החשובות.

דווקא מתוך התופת, קיבלו האורחים תמונה חיה של הרוח הישראלית: היכולת לשוב ולבנות, להתאחד ולהשמיע קול צלול אל מול הצביעות, ההכחשה והאדישות שמפעמים רבות מאפיינות את השיח הבינלאומי.

נמשיך לפעול כדי לחשוף את האמת על המלחמה הזו - שלא בחרנו לפתוח בה, אבל אין צודקת ממנה - לחזק את החוסן הלאומי והקהילתי ולגייס את העולם החופשי למאבק חסר פשרות באנטישמיות ובטרור.

מוזמנים להצטרף אלינו לוועידה בלייב: https://www.youtube.com/live/zfSorrx1hrc?feature=shared

אני רוצה להודות לכל ידידי האמת של ישראל, שהגיעו לעמוד איתנו היום, על אף ולמרות כל ההשמצות כנגדם.

כמה מפתיע שמי שניסה להוביל את אותן ההשמצות היה בראש ובראשונה עיתון הארץ, כלי תעמולה אנטי ציוני שלא מייצג לא את העם היהודי, לא את החברה הישראלית ולא את מדינת ישראל.

בתקופה כזו של צונאמי של שקרים - אנחנו צריכים בדיוק אתכם, מנהיגים אמיצים שמסתכלים למציאות בעיניים.

בואו נגיד את האמת על האנטישמיות היום באירופה: מי שתקף באכזריות את אוהדי מכבי תל אביב לא היו הולנדים, הם היו מהגרים אסלאמיסטיים קיצוניים, מי שאנס ילדה יהודיה בת 12 בצרפת לא היו צרפתים, הם היו כנופיית אסלאמיסטים ברבריים.

צפו בקטע מתוך דבריי בוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות 🇮🇱

להאיר את האייפל אחרי מלחמת טרור קטלנית זה נחמד, אבל זה רחוק מלהספיק. כדי להילחם באנטישמיות אנחנו צריכים פעולות חדות וממשיות.

משרד התפוצות ימשיך לפעול מול מנהיגים וארגונים שרואים את המציאות בבירור, כאלה המוכנים להפשיל שרוולים, לעשות את העבודה הקשה ולהילחם באופן חסר פשרות באנטישמיות.

גאים לפתוח את האירוע המרכזי של הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות 🇮🇱

הצטרפו אלינו >>
https://www.facebook.com/share/v/15DtWpnSVv/?mibextid=wwXIfr

כבוד גדול להעניק את אות ההוקרה של משרד התפוצות לעיתונאית האוסטרלית ארין מולן – על אומץ יוצא דופן, יושרה, ועמידה בלתי מתפשרת לצד מדינת ישראל. בזמן שעיתונאים רבים ברחבי העולם שתקו או ניסו ״לאזן״, ארין דיברה בקול ברור על הזוועות שביצע חמאס, על זכותה של ישראל להגן על עצמה, ועל השבר המוסרי של העולם החופשי. היא שילמה על כך מחיר אישי כבד – ועדיין המשיכה.

״אני לא מישראל, לא יהודייה, אין לי קשר ישיר לזה, אבל יש לי, וזו הבעיה - לכולנו יש. אם אשב בצד אני אשמה בדיוק כמו מי שמניף דגל חמאס בהפגנה מזויפת״, כך אמרה אחרי שפוטרה מעבודתה.

אות ההוקרה שניתן לה היום הוא הבעת תודה בשם עם שלם והוא גם הצהרה: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

ארין, תודה 🇮🇱

שגרירים של אמת 🇮🇱

סרטון פתיחת האירוע המרכזי - צפייה מומלצת!

דוד מ. ויינברג מפרסם:

המאבק באנטישמיות – בלי להתנצל

הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות, שהתקיימה השבוע בירושלים ביוזמתו של שר התפוצות עמיחי שיקלי, עוררה ביקורת – בשל הזמנתם של פוליטיקאים אירופיים מהימין הקיצוני ושל מנהיגים נוצריים פונדמנטליסטיים.
חלק מהמבקרים תקפו את שיקלי על כך שאירח נציגים של מפלגת “האיחוד הלאומי” בצרפת, מפלגת פידס בהונגריה ומפלגת ווקס בספרד – אף על פי שמפלגות אלה, ברובן, הפכו לשותפות במאבק באנטישמיות ותומכות נחרצות בישראל מול חמאס ו”הפלסטיניות” הרעילה.
(ומה אם סנאטור אמריקאי כמו ברני סנדרס היה “עושה תשובה” ומתחיל להגן על ישראל – האם לא היו מחבקים אותו בחום בקהילה היהודית ובישראל? אז מדוע לבטל מיידית אנשי ימין שעשו שינוי?).

הדיון הציבורי פספס את עיקר ערכה של הוועידה – עצם קיומה של ועידה שבאומץ מתחילה להתמודד עם האנטישמיות הרעילה שמגיעה מהשמאל הפרוגרסיבי ברחבי העולם.
שיקלי פתח דיונים חשובים על הדרכים להתמודד עם “פרוגרסיביות” שנשבתה באנטישמיות, ועם האיסלאם הרדיקלי שמפיץ אותה במדינות המערב השלוות לכאורה.
מומחים הציעו דרכים לדחיקת האנטישמיות ממוסדות אקדמיים, מבתי ספר, מגופים בינלאומיים, וממערכות משפט בינלאומיות מושחתות.
וכן – הוועידה הדגישה את חשיבות הדת – כולל, כן, גם הנצרות האוונגליסטית – כתשתית מוסרית לתמיכה בישראל.

יש להבין: הנושאים שהעלה שיקלי הם טאבו בכל הוועידות על אנטישמיות שהתקיימו בשלושים השנים האחרונות.
(ואני, כרכז המייסד של הפורום הבינלאומי למאבק באנטישמיות בראשות נתן שרנסקי, מכיר מקרוב את כל אותן ועידות).
הסיבה לכך פשוטה: עיסוק באנטישמיות מצד השמאל נתקל בהתנגדות עזה מצד החוגים הליברליים, שמסרבים להכיר בכך שמרכז הכובד של האנטישמיות העולמית עבר בשנים האחרונות שמאלה.
נכון – במאה ה-19 וה-20 האנטישמיות הקשה ביותר הגיעה מהימין הקיצוני. אבל המטוטלת זזה – ועוד איך.

לכן מגיע קרדיט לשיקלי – על כך שגילה מנהיגות ואומץ, כשהעז להפנות אצבע מאשימה גם לשמאל הפרוגרסיבי וגם לימין הפופוליסטי האנטי-ציוני.
הוא עשה גם את הדבר הנכון, לא רק ה”ימני”, כשהעניק כבוד לדמויות לא-יהודיות שבשנה וחצי האחרונות העזו לעמוד בגלוי לצידה של ישראל: ארין מולן מאוסטרליה, ריצ’רד קמפ מבריטניה, לואי אחמד משוודיה, ג’ון ספנסר מארה”ב, ואיאן חירסי עלי – סומלית במוצאה שהפכה לפעילה בולטת נגד האסלאם הקיצוני. כל אלה השתתפו בוועידה.

במהלך הוועידה נותחו מגמות מדאיגות באנטישמיות העולמית, וביניהן:
• השוואות שקריות: פוליטיקאים ואקדמאים במערב מתעקשים לגנות אנטישמיות לצד “איסלאמופוביה וכל סוגי הגזענות”, ובכך מסרבים להכיר באופייה הייחודי של האנטישמיות – וממחישים בעצמם את העיוות הזה. הם פשוט לא מסוגלים לשאת את הרעיון שיש ייחוד לעם היהודי.
• נרמול האנטישמיות: כשחברות בקונגרס האמריקאי כמו רשידה טליב מאשימות יהודים ונבחרי ציבור בנאמנות כפולה – על פי כל קנה מידה, זהו דפוס אנטישמי קלאסי. אך ההנהגה הדמוקרטית מתקשה לגנות זאת ישירות.
• כניעה אקדמית: תנועות כמו “סטודנטים למען צדק בפלסטין” משתוללות בקמפוסים בארה”ב, מאיימות על מרצים וסטודנטים, ולא רק יהודים – אך הממסד האקדמי שותק. גם מנהיגים יהודים רבים חוששים לתמוך במדיניות הנוקשה של טראמפ למול האלימות הזאת – מחשש לפגיעה ב”חופש הביטוי”.

במקביל, ישראל משנה כיוון – ונכנסת לעובי הקורה במאבק באנטישמיות.
פעם, בירושלים סברו שזה “הבעיה של יהדות התפוצות”, לא של המדינה. אך מאז מלחמת יום כיפור, החלטת “ציונות היא גזענות”, פיגועים באירופה, ודרבן 2001 – חלה תפנית.
שרנסקי, כשר תפוצות, ניסח אז את “מבחן שלושת ה-D’”, לבחינת האם ביקורת על ישראל היא אנטישמית – אם יש בה דה-לגיטימציה, דמוניזציה או סטנדרט כפול. הגדרה זו הפכה לסטנדרט בינלאומי (IHRA), שאומצה על ידי מעל 40 מדינות.
אולם ארגוני זכויות אדם ואקדמאים רדיקליים – כולל מישראל – מתנגדים לה, בטענה שהיא “משתיקה ביקורת על ישראל”.

והמאבק לא נגמר. ישראל – באמצעות משרד החוץ – ממשיכה להוביל את קידום ההגדרה הבינלאומית הזו. זהו קרב חיוני כדי למנוע את הפיכת ישראל למדינת “פשע” בעיני העולם הפרוגרסיבי.

ולבסוף – מסר אחד חזר על עצמו שוב ושוב בוועידה: ה-7 באוקטובר חשף אמת פשוטה:
כאשר ישראל חזקה – יהודים בעולם נהנים מהערכה וביטחון. אך כאשר ישראל נחלשת - השנאה כלפיהם מתפרצת.
המסקנה: ביטחונם של יהודים תלוי בעוצמתה של ישראל. רק כשישראל בטוחה, נחושה ומרתיעה – תוכל גם יהדות העולם לעמוד בגאווה על שלה.

בזמנים כאלה, מול צונאמי של שנאה ורדיקליות, אנחנו צריכים בדיוק אתכם - מנהיגים אמיצים שמתעמתים עם המציאות במקום להציע אשליות.

סיכום קצר מתוך הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות 🇮🇱