This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
בדיוק כך איבדנו את לוחם גולני עמית בן יגאל הי״ד, בדיוק כך הגענו למצב שניווט בגליל הפך למשימה מסוכנת ובדיוק כך הגענו למחדל שאפשר לפעיל חמאס בלבוש אזרחי לירות בלוחם מג״ב מטווח אפס ולפצוע אותו אנושות.
אם צה״ל לא ישכיל לשקם מיידית את כושר הרתעתו הוא לא יוכל להכריע את העימות הבא.
אם צה״ל לא ישכיל לשקם מיידית את כושר הרתעתו הוא לא יוכל להכריע את העימות הבא.
״אַל-תַּגִּידוּ-בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן -תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.״ (שמואל)
בראל חדריה שמואלי, הי״ד.
יהי זכרו ברוך.
בראל חדריה שמואלי, הי״ד.
יהי זכרו ברוך.
לא לפני שנים רבות פוליטיקאי צעיר ונמרץ תקף בחריפות את רה״מ וקרא: ״אבו מאזן הוא טרוריסט ואיתו לא מדברים!״. ״העולם,״ הוא הוסיף, ״כמה לאמירה ברורה של מדינת ישראל לפיה אבו מאזן אינו פרטנר״. בנט צדק, אלא שמאז הוא הספיק לשנות את דעתו גם בנושא הזה.
אין מקום להעניק לרשות הפלסטינית מחוות כלכליות כל אימת שהיא מוסיפה לממן משכורות למחבלים לפי ליטרת הדם היהודי שידיהם שפכו ולחנך דורות של צעירים לאנטישמיות ולמלחמה בישראל. או בקצרה - כל זמן שהיא מתנהלת כאויבת מרה של העם היהודי ומדינת ישראל. יתרה מכך, לרשות יש חובות אדירים של חשמל שלא שולם, היא פוגעת אנושות באיכות הסביבה, מזרימה ביוב לנחלים כדרך קבע ושורפת פסולת לא חוקית המזהמת את האוויר בכל מישור החוף.
נשגב מבינתי מדוע ממשלת ישראל חושבת שנכון לתגמל את מבקשי רעתה.
אין מקום להעניק לרשות הפלסטינית מחוות כלכליות כל אימת שהיא מוסיפה לממן משכורות למחבלים לפי ליטרת הדם היהודי שידיהם שפכו ולחנך דורות של צעירים לאנטישמיות ולמלחמה בישראל. או בקצרה - כל זמן שהיא מתנהלת כאויבת מרה של העם היהודי ומדינת ישראל. יתרה מכך, לרשות יש חובות אדירים של חשמל שלא שולם, היא פוגעת אנושות באיכות הסביבה, מזרימה ביוב לנחלים כדרך קבע ושורפת פסולת לא חוקית המזהמת את האוויר בכל מישור החוף.
נשגב מבינתי מדוע ממשלת ישראל חושבת שנכון לתגמל את מבקשי רעתה.
בשבוע שעבר סיירנו עם עמותת רגבים ברחבי יהודה ושומרון, בעקבות ההשתלטות המאסיבית של הרשות הפלסטינית בשטחי C.
הרשות הפלסטינית והאיחוד האירופי עובדים מסביב לשעון כדי לסכל את ריבונותה של ישראל - רק כשמגיעים ללב השטח מבינים כמה המצב חמור.
https://fb.watch/7JMtbDV-Bw/
הרשות הפלסטינית והאיחוד האירופי עובדים מסביב לשעון כדי לסכל את ריבונותה של ישראל - רק כשמגיעים ללב השטח מבינים כמה המצב חמור.
https://fb.watch/7JMtbDV-Bw/
Facebook
Log in or sign up to view
See posts, photos and more on Facebook.
במהלך ההתנתקות מרצועת עזה התקיימו הפגנות מחאה בהן לקחו חלק בני נוער ישראלים. לדיכוי המחאה ננקטה יד קשה על ידי מערכת המשפט ככלל ובית המשפט העליון בפרט וכתוצאה קטינים וקטינות בגילאי העשרה מצאו את עצמם במעצרים ממושכים הגם שלא פגעו בזבוב.
ביולי 2005 הורתה השופטת איילה פרוקצ׳יה להאריך עד תום ההליכים את מעצרה של נערה בת 14 תושבת שילה שלקחה חלק בחסימת כביש. השופטת נימקה את חומרת החלטה בטענה כי יש חשש כי ״מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה".
על אותו כיסא עור עליו ישבה הוד רוממותה הגברת פרוקצ׳יה, ישבה השבוע כבוד השופטת ענת ברון שדנה בעבירה שכפי הנראה היא לאין ערוך פחות חמורה מחסימת כביש - ניסיון רצח וביצוע לינץ׳ ביהודי שנקלע לפקק תנועה בעיירה הערבית טמרה שבגליל.
והנה תיאור האירוע כפי שהוא מופיע בהחלטת העליון: ״האירועים נושא כתב האישום התרחשו בעיצומו של "מבצע שומר החומות". ביום 12.5.2021 בסמוך לשעת חצות, התאספו הנאשמים באזור כיכר השעון בעיר טמרה, וזאת זמן קצר לאחר שפוזרו הפרות סדר שהתרחשו במקום שכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה...
אותה שעה נהג המתלונן (קורבן הלינץ׳) ברכבו דרך העיר טמרה, כאשר על הרכב היו מודבקות מדבקות עם כיתוב בעברית. בהגיעו סמוך לכיכר, נאלץ המתלונן לעצור את הרכב ולעמוד בפקק תנועה שנוצר. בהמשך לכך ניגש אדם שהיה במקום לרכבו של המתלונן ושאל אותו אם הוא ערבי, ומשהשיב המתלונן כי הוא יהודי, צעק האחר "יהודי, יהודי"...
בשלב זה התגודדו הנאשמים ואנשים נוספים סביב הרכב במטרה לתקוף את המתלונן ואת רכבו, בשל היותו יהודי. בתוך כך הם חבטו ברכב, ניפצו את חלונותיו וחבלו במתלונן בצוותא חדא. על פי הנטען, כל זאת נעשה באמצעות בעיטות ומכות ידיים, וכן באמצעות יידוי אבנים לעבר המתלונן והכאתו באמצעות מקלות וכלי עבודה שהיו ברכבו עקב עבודתו כגנן״.
ובכן האם גם מעצרם של אותם ברברים שניסו לרצוח יהודי במכות רצח יוארך עד תום ההליכים מחשש כי: ״מאורעות נוספים העשויים להתרחש... עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות...".
או שמא הכבוד הזה שמור לנערות מסוכנות בנות 14 שהתנגדו להתנתקות ?
והנה התשובה מתוך החלטה של השופטת ברון:
״בתסקיר שניתן בעניינו של מחמד (הנאשם)... מידת הסיכון בעניינו הוערכה כ"סיכון בינוני-נמוך". בהמשך לכך, בחן שירות המבחן את חלופות המעצר...החלופה שהציע בהא כללה מעצר בית בביתה של בת דודתו במג'ד אל כרום, ופיקוח על ידי מפקחות: אמו הוצעה כמפקחת עיקרית, ואחותו ובת דודתו הוצעו כתומכות. קצינת המבחן נפגשה עם המפקחות שהוצעו, והתרשמה כי מדובר במפקחות אחראיות, המבינות את הנדרש מהן במשימת הפיקוח ונכונות לפקח על בהא ולסייע בהליך... ״
הדברים מדברים בעד עצמם, ״סיכון בינוני נמוך״ ומעצר בית בחסות בת הדודה במג׳ד אל כרום שעשתה רושם של בחורה אחראית.
בדיחה מוחלטת !
על חשבון ביטחונם של אזרחי ישראל.
בספר דברים מונחים כמה מיסודותיו של מושג הצדק שאמור לעמוד בבסיסה של כל מערכת משפט קל וחומר בגוף המכנה את עצמו בתואר בית הדין הגבוה לצדק. וכך נכתב בפרק כ״ה: ״לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ--לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ... כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל.״
העוול בהחלטתה של ברון זועק לשמיים כשמעמידים אותה למול החלטות קודמות , איפה ואיפה, אבן גדולה ואבן קטנה הכל תלוי בהשקפה הפוליטית ההזויה של השופט התורן.
ובכן קשה לומר זאת אבל אם חפצי חיים אנחנו אנחנו מוכרחים
לזעוק זאת:
אין שופטים בירושלים !
ביולי 2005 הורתה השופטת איילה פרוקצ׳יה להאריך עד תום ההליכים את מעצרה של נערה בת 14 תושבת שילה שלקחה חלק בחסימת כביש. השופטת נימקה את חומרת החלטה בטענה כי יש חשש כי ״מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה".
על אותו כיסא עור עליו ישבה הוד רוממותה הגברת פרוקצ׳יה, ישבה השבוע כבוד השופטת ענת ברון שדנה בעבירה שכפי הנראה היא לאין ערוך פחות חמורה מחסימת כביש - ניסיון רצח וביצוע לינץ׳ ביהודי שנקלע לפקק תנועה בעיירה הערבית טמרה שבגליל.
והנה תיאור האירוע כפי שהוא מופיע בהחלטת העליון: ״האירועים נושא כתב האישום התרחשו בעיצומו של "מבצע שומר החומות". ביום 12.5.2021 בסמוך לשעת חצות, התאספו הנאשמים באזור כיכר השעון בעיר טמרה, וזאת זמן קצר לאחר שפוזרו הפרות סדר שהתרחשו במקום שכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה...
אותה שעה נהג המתלונן (קורבן הלינץ׳) ברכבו דרך העיר טמרה, כאשר על הרכב היו מודבקות מדבקות עם כיתוב בעברית. בהגיעו סמוך לכיכר, נאלץ המתלונן לעצור את הרכב ולעמוד בפקק תנועה שנוצר. בהמשך לכך ניגש אדם שהיה במקום לרכבו של המתלונן ושאל אותו אם הוא ערבי, ומשהשיב המתלונן כי הוא יהודי, צעק האחר "יהודי, יהודי"...
בשלב זה התגודדו הנאשמים ואנשים נוספים סביב הרכב במטרה לתקוף את המתלונן ואת רכבו, בשל היותו יהודי. בתוך כך הם חבטו ברכב, ניפצו את חלונותיו וחבלו במתלונן בצוותא חדא. על פי הנטען, כל זאת נעשה באמצעות בעיטות ומכות ידיים, וכן באמצעות יידוי אבנים לעבר המתלונן והכאתו באמצעות מקלות וכלי עבודה שהיו ברכבו עקב עבודתו כגנן״.
ובכן האם גם מעצרם של אותם ברברים שניסו לרצוח יהודי במכות רצח יוארך עד תום ההליכים מחשש כי: ״מאורעות נוספים העשויים להתרחש... עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות...".
או שמא הכבוד הזה שמור לנערות מסוכנות בנות 14 שהתנגדו להתנתקות ?
והנה התשובה מתוך החלטה של השופטת ברון:
״בתסקיר שניתן בעניינו של מחמד (הנאשם)... מידת הסיכון בעניינו הוערכה כ"סיכון בינוני-נמוך". בהמשך לכך, בחן שירות המבחן את חלופות המעצר...החלופה שהציע בהא כללה מעצר בית בביתה של בת דודתו במג'ד אל כרום, ופיקוח על ידי מפקחות: אמו הוצעה כמפקחת עיקרית, ואחותו ובת דודתו הוצעו כתומכות. קצינת המבחן נפגשה עם המפקחות שהוצעו, והתרשמה כי מדובר במפקחות אחראיות, המבינות את הנדרש מהן במשימת הפיקוח ונכונות לפקח על בהא ולסייע בהליך... ״
הדברים מדברים בעד עצמם, ״סיכון בינוני נמוך״ ומעצר בית בחסות בת הדודה במג׳ד אל כרום שעשתה רושם של בחורה אחראית.
בדיחה מוחלטת !
על חשבון ביטחונם של אזרחי ישראל.
בספר דברים מונחים כמה מיסודותיו של מושג הצדק שאמור לעמוד בבסיסה של כל מערכת משפט קל וחומר בגוף המכנה את עצמו בתואר בית הדין הגבוה לצדק. וכך נכתב בפרק כ״ה: ״לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ--לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ... כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל.״
העוול בהחלטתה של ברון זועק לשמיים כשמעמידים אותה למול החלטות קודמות , איפה ואיפה, אבן גדולה ואבן קטנה הכל תלוי בהשקפה הפוליטית ההזויה של השופט התורן.
ובכן קשה לומר זאת אבל אם חפצי חיים אנחנו אנחנו מוכרחים
לזעוק זאת:
אין שופטים בירושלים !
“אפשר ללמוד פחות פרקים בתנ״ך ולתת יותר מקום להיבט החברתי״. אמירה כזו ערב פתיחת שנת הלימודים, מפיה של לא אחרת משרת החינוך של מדינת העם היהודי מאכזבת עמוקות, גם אם יצאה לאחריה הבהרה לקונית.
האמירה הזו מלמדת כי מי שאמונה על חינוך צעירי ישראל לא רואה קשר בין התנ״ך להיבטים חברתיים, להיפך, התנ״ך ככל הנראה מפריע לנו לתת להם יחס.
סוד כוחו של התנ״ך, ספר הספרים שלנו (ושל המערב כולו), היא היכולת שלו להעניק השראה ומשמעות לאורך אלפי שנים. הרלוונטיות של התנ״ך נובעת מיכולתו לצלול אל נבכי נפשו של האדם ולהציב בפניו מודלים לא מושלמים אך החותרים לשלמות, לוחות שבורים, של אתיקה חברתית ברמת הפרט, המשפחה והאומה.
מהתנ״ך למדנו על עוצמתה מאכלת העצמות של הקנאה בסיפורם של קין והבל, על כישלון הרעיון של עולם ללא גבולות במגדל בבל, על חשיבותם של אומץ לב וענווה ממנהיגותו של משה ועל כוחה של עין טובה ואמונה מפרשת המרגלים. למדנו ממנו כי אין ולו מנהיג אחד שחף מטעויות קשות, למדנו שתרבויות שביקשו את הנצח בפרמידות ובחניטת גופות שקעו ואלו שחיפשו אותו באותיות וברוח שרדו.
התנ״ך הוא השער לתרבות ישראל לדורותיה, הוא השער לשפה, לספרות ולשירה העברית. בשירה 'עקרה׳ (אורי) כתבה רחל המשוררת ״...עוד אתמרמר כרחל האם, עוד אתפלל כחנה בשילה אחכה לו״. מה ערכו של השיר בלי הכרות עם סיפורן של רחל וחנה ?
כשהרהרתי בדבריה של שאשה ביטון נזכרתי בשר חינוך אחר, זלמן שז״ר, שר החינוך הראשון ולימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל. עם פתיחת הלימודים בשנת תש״ט, 1949, בחר שז״ר להעניק לכל תלמידי ישראל עותק של מגילת העצמאות ואיגרת מטעמו וכך כתב: ״...ישראל הצעיר, הענף הרך של הגזע הקדום. זכרו: הסב (הזקן) שבעמים שב לבנות מחדש במולדתו הנצחית את הצעירה שבמדינות. אהבו את מורשת סבהותו של עמכם. למדו נא להחיות בקרבכם את המאור שבשאיפותיו הקדושות ויעודיו הנצחיים, הוקירו את גדולי יוצריו ומוריו... לימדו היטב, העמיקו דעת,
דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החרות ושימרו,
שימרו על יקר הפיקדון״.
שר חינוך נוסף, גם הוא איש ההתיישבות העובדת, מפקד הפלמ״ח וממייסדי קיבוץ גינוסר הלוא הוא יגאל אלון כתב:
״... שאלת השאלות היא הנחלת המורשת היהודית לדורות הצעירים, החל בספר התנ״ך, בתורה שבעל-פה... דברי חז״ל ועד לספרות דור התחייה והגאולה״.
וכאילו ראה את הנולד, הוסיף
״היהודי החילוני אינו יכול ואינו צריך לוותר על העושר הזה, ואם יעשה כך – סופו להישאר ערום ועריה...״. הוצאת הישראליות מן היהדות, אמר אלון, סופה התבוללות!״
שרת החינוך החדשה פרשה את חזונה במסמך שהתפרסם תחת השם ׳אבני דרך׳. המסמך מסמן מגמות חשובות בהחלט אולם אין בו אזכור ולו ברמז למורשת ישראל ולציונות, לעם היהודי ולתנועתו הלאומית שביקשה לכונן מדינה ומערכת חינוך עברית עצמאית.
נכון, לא כל אזרחי המדינה יהודים או ציונים, נכון, יש בישראל מיעוט ערבי גדול שהיהדות היא איננה חלק מזהותו. נכון, יש בציבור החרדי חלקים רחבים שאינם מזדהים עם הציונות, אבל כל אלה לא א ס ו ר שיהפכו את מדינת ישראל נטולת זהות ותרבות ייחודית, למדינת טופו.
מה שווה הזכות להגדרה עצמית שבין היתר בשמה תבענו מדינה, אם איננו מסוגלים להציב כמטרה נעלה את החיבור למורשת עמנו ולאהבת מולדתנו. בקיצור, הדבר האחרון שעליו אנו צריכים לוותר הוא פרק בתנ״ך.
האמירה הזו מלמדת כי מי שאמונה על חינוך צעירי ישראל לא רואה קשר בין התנ״ך להיבטים חברתיים, להיפך, התנ״ך ככל הנראה מפריע לנו לתת להם יחס.
סוד כוחו של התנ״ך, ספר הספרים שלנו (ושל המערב כולו), היא היכולת שלו להעניק השראה ומשמעות לאורך אלפי שנים. הרלוונטיות של התנ״ך נובעת מיכולתו לצלול אל נבכי נפשו של האדם ולהציב בפניו מודלים לא מושלמים אך החותרים לשלמות, לוחות שבורים, של אתיקה חברתית ברמת הפרט, המשפחה והאומה.
מהתנ״ך למדנו על עוצמתה מאכלת העצמות של הקנאה בסיפורם של קין והבל, על כישלון הרעיון של עולם ללא גבולות במגדל בבל, על חשיבותם של אומץ לב וענווה ממנהיגותו של משה ועל כוחה של עין טובה ואמונה מפרשת המרגלים. למדנו ממנו כי אין ולו מנהיג אחד שחף מטעויות קשות, למדנו שתרבויות שביקשו את הנצח בפרמידות ובחניטת גופות שקעו ואלו שחיפשו אותו באותיות וברוח שרדו.
התנ״ך הוא השער לתרבות ישראל לדורותיה, הוא השער לשפה, לספרות ולשירה העברית. בשירה 'עקרה׳ (אורי) כתבה רחל המשוררת ״...עוד אתמרמר כרחל האם, עוד אתפלל כחנה בשילה אחכה לו״. מה ערכו של השיר בלי הכרות עם סיפורן של רחל וחנה ?
כשהרהרתי בדבריה של שאשה ביטון נזכרתי בשר חינוך אחר, זלמן שז״ר, שר החינוך הראשון ולימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל. עם פתיחת הלימודים בשנת תש״ט, 1949, בחר שז״ר להעניק לכל תלמידי ישראל עותק של מגילת העצמאות ואיגרת מטעמו וכך כתב: ״...ישראל הצעיר, הענף הרך של הגזע הקדום. זכרו: הסב (הזקן) שבעמים שב לבנות מחדש במולדתו הנצחית את הצעירה שבמדינות. אהבו את מורשת סבהותו של עמכם. למדו נא להחיות בקרבכם את המאור שבשאיפותיו הקדושות ויעודיו הנצחיים, הוקירו את גדולי יוצריו ומוריו... לימדו היטב, העמיקו דעת,
דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החרות ושימרו,
שימרו על יקר הפיקדון״.
שר חינוך נוסף, גם הוא איש ההתיישבות העובדת, מפקד הפלמ״ח וממייסדי קיבוץ גינוסר הלוא הוא יגאל אלון כתב:
״... שאלת השאלות היא הנחלת המורשת היהודית לדורות הצעירים, החל בספר התנ״ך, בתורה שבעל-פה... דברי חז״ל ועד לספרות דור התחייה והגאולה״.
וכאילו ראה את הנולד, הוסיף
״היהודי החילוני אינו יכול ואינו צריך לוותר על העושר הזה, ואם יעשה כך – סופו להישאר ערום ועריה...״. הוצאת הישראליות מן היהדות, אמר אלון, סופה התבוללות!״
שרת החינוך החדשה פרשה את חזונה במסמך שהתפרסם תחת השם ׳אבני דרך׳. המסמך מסמן מגמות חשובות בהחלט אולם אין בו אזכור ולו ברמז למורשת ישראל ולציונות, לעם היהודי ולתנועתו הלאומית שביקשה לכונן מדינה ומערכת חינוך עברית עצמאית.
נכון, לא כל אזרחי המדינה יהודים או ציונים, נכון, יש בישראל מיעוט ערבי גדול שהיהדות היא איננה חלק מזהותו. נכון, יש בציבור החרדי חלקים רחבים שאינם מזדהים עם הציונות, אבל כל אלה לא א ס ו ר שיהפכו את מדינת ישראל נטולת זהות ותרבות ייחודית, למדינת טופו.
מה שווה הזכות להגדרה עצמית שבין היתר בשמה תבענו מדינה, אם איננו מסוגלים להציב כמטרה נעלה את החיבור למורשת עמנו ולאהבת מולדתנו. בקיצור, הדבר האחרון שעליו אנו צריכים לוותר הוא פרק בתנ״ך.
מוזמנים לעיין במסמך לסיכום מושב הקיץ של עמיחי בכנסת, המרכז את הפעילות בתחום העבודה הפרלמנטרית, השדולות והכנסים, התקשורת והסיורים.
בברכת שנה טובה,
כתיבה וחתימה טובה 🇮🇱🍎🍯
בברכת שנה טובה,
כתיבה וחתימה טובה 🇮🇱🍎🍯
קו עקום מחבר בין כלא גלבוע, ההסלמה בגבול עזה ויו"ש והפגנות התמיכה של פלסטינים מקומיים בחיות האדם שביצעו את מעשי הלינץ' הביזה והרצח ברחובות עכו ולוד.
כל האירועים הללו הם חלק ממלחמה שמנהלים הפלסטינים בעוצמה הולכת וגוברת בחצי השנה האחרונה כנגד מדינת ישראל שעוצמת את עיניה לרווחה.
הפלסטינים שואבים עידוד וכוח מכל סרטון טיקטוק של השפלת שוטר מג"ב, מכל תיעוד של ג'יפ בוער שנרגם באבנים מבלי להשיב באש ומכל הפגנה והפרת סדר ביהודה ושומרון בעכו או בלוד.השבועות האחרונים הביאו את האויב הפלסטיני לאקסטזה של ממש, הם הצליחו להרוג לנו לוחם מג"ב מטווח אפס ולקבל בתמורה הקלות ומעבר סחורות, והדובדבן שבקצפת הבריחה מכלא גלבוע שחשפה את שירות בתי הסהר במלוא מערומיו. בהתנהלותו, הרשלנית, החובבנית ובעיקר הפחדנית העניקו האחראים למחדל בשב"ס הישג אדיר לטרור.
בתגובה לאירועים החמורים האלה ממשלת ישראל והעומד בראשה נואשים לשדר עסקים כרגיל וסיסמאות חלולות בנוסח "ערוכים לכל תרחיש" או ״נגיב במקום ובזמן שנרצה״.
אפס רוח לחימה, אפס חתירה למגע
והשיא בעיצומו של מרדף אחר מחבלי הג'יאהד האסלאמי הנמלטים ממנה ממשלת ישראל איסלאמיסט תומך טרור לראשות וועדת הפנים של הכנסת, ח״כ וואליד טאה שלאחרונה אמר את הדברים הבאים: "...אלה הם אסירי חופש, אסירי מצפון, אסירים אידיאולוגיים והם משלמים במיטב שנותיהם למעו סוגייתנו הפלסטינית הצודקת. לדעת התנועה האסלאמית, לדעת בני המגזר שלנו המחבל הוא זה שכובש עם אחר, המפגע הוא זה שהורג עם אחר, והטרוריסט הוא זה שמציב מחסומים בין כפרים וערים פלסטינות ומקשה על פרנסתם...".
אובדן צדקת הדרך והניתוק המוחלט מהזהות היהודית והציונית הוביל חלק (קטן ורועש) בציבור הישראלי, במיוחד בחלקיו המדושנים, להזדהות מוחלטת עם האויב ולהפניית עורף לעמם.
הבולטים והרועשים שבהם הם דמויות כמו מנהל תיכונט רם כהן, ח"כ עופר כסיף והעיתונאי גדעון לוי שגילויי ההערצה שלהם למחבלים רוצחים אנשי הג'יהאד האסלאמי פשוט מדהימים בעיוורונם. את מי אתם מעריצים חבורת חולי נפש ?!
ג'יהאדיסטים רוצחי נשים וילדים.
״אי אפשר שלא לחוש הזדהות" כתב מנהל תיכון בישראל על בריחת המחבלים, כך בדיוק נראה אובדן מוחלט לא רק של צדקת הדרך אלא גם של חוש הבחנה אנושי בין בסיסי בין טוב לבין רע, בין צדק לבין עוול.
האוסקר של אובדן צדקת דרך מבחינת מעמד מגיע לממלא מקום ראש ממשלה והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט שאמר בכנס מדיני בשנת 2005 עת ששימש כממלא מקום רה"מ:
״עייפנו מלהילחם. עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח...". חלק מילדיו של אולמרט התחנכו היטב על ברכיו, הם השתמטו מצה״ל עזבו את ארץ ישראל וחברו לארגוני שמאל קיקיוניים.
אבל אף על פי כן ולמרות הכל, לא אלמן ישראל!
עם ישראל בז לאהוד אולמרט ויותר משהוא בז לו על היותו עבריין מושחת הוא בז לו על אובדן צדקת הדרך וכשם שהוא בז לו הוא בז לרם כהן, לעופר כסיף, לגדעון לוי ולדומיהם.
רוב מכריע של העם, מבין היטב שהמאבק על חרות ישראל ותקומת ישראל עוד לא תם והוא נחוש להמשיך ולהילחם על זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. בפרשה שנקראה השבת קורא משה ליהושוע בן נון מראשוני המתנחלים ביהודה ושומרון ואומר לו לעיני כל עם ישראל:
“חזק ואמץ,
כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם...וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת".
אין לנו ארץ אחרת
לא נחת ולא נירא
שבת שלום
כל האירועים הללו הם חלק ממלחמה שמנהלים הפלסטינים בעוצמה הולכת וגוברת בחצי השנה האחרונה כנגד מדינת ישראל שעוצמת את עיניה לרווחה.
הפלסטינים שואבים עידוד וכוח מכל סרטון טיקטוק של השפלת שוטר מג"ב, מכל תיעוד של ג'יפ בוער שנרגם באבנים מבלי להשיב באש ומכל הפגנה והפרת סדר ביהודה ושומרון בעכו או בלוד.השבועות האחרונים הביאו את האויב הפלסטיני לאקסטזה של ממש, הם הצליחו להרוג לנו לוחם מג"ב מטווח אפס ולקבל בתמורה הקלות ומעבר סחורות, והדובדבן שבקצפת הבריחה מכלא גלבוע שחשפה את שירות בתי הסהר במלוא מערומיו. בהתנהלותו, הרשלנית, החובבנית ובעיקר הפחדנית העניקו האחראים למחדל בשב"ס הישג אדיר לטרור.
בתגובה לאירועים החמורים האלה ממשלת ישראל והעומד בראשה נואשים לשדר עסקים כרגיל וסיסמאות חלולות בנוסח "ערוכים לכל תרחיש" או ״נגיב במקום ובזמן שנרצה״.
אפס רוח לחימה, אפס חתירה למגע
והשיא בעיצומו של מרדף אחר מחבלי הג'יאהד האסלאמי הנמלטים ממנה ממשלת ישראל איסלאמיסט תומך טרור לראשות וועדת הפנים של הכנסת, ח״כ וואליד טאה שלאחרונה אמר את הדברים הבאים: "...אלה הם אסירי חופש, אסירי מצפון, אסירים אידיאולוגיים והם משלמים במיטב שנותיהם למעו סוגייתנו הפלסטינית הצודקת. לדעת התנועה האסלאמית, לדעת בני המגזר שלנו המחבל הוא זה שכובש עם אחר, המפגע הוא זה שהורג עם אחר, והטרוריסט הוא זה שמציב מחסומים בין כפרים וערים פלסטינות ומקשה על פרנסתם...".
אובדן צדקת הדרך והניתוק המוחלט מהזהות היהודית והציונית הוביל חלק (קטן ורועש) בציבור הישראלי, במיוחד בחלקיו המדושנים, להזדהות מוחלטת עם האויב ולהפניית עורף לעמם.
הבולטים והרועשים שבהם הם דמויות כמו מנהל תיכונט רם כהן, ח"כ עופר כסיף והעיתונאי גדעון לוי שגילויי ההערצה שלהם למחבלים רוצחים אנשי הג'יהאד האסלאמי פשוט מדהימים בעיוורונם. את מי אתם מעריצים חבורת חולי נפש ?!
ג'יהאדיסטים רוצחי נשים וילדים.
״אי אפשר שלא לחוש הזדהות" כתב מנהל תיכון בישראל על בריחת המחבלים, כך בדיוק נראה אובדן מוחלט לא רק של צדקת הדרך אלא גם של חוש הבחנה אנושי בין בסיסי בין טוב לבין רע, בין צדק לבין עוול.
האוסקר של אובדן צדקת דרך מבחינת מעמד מגיע לממלא מקום ראש ממשלה והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט שאמר בכנס מדיני בשנת 2005 עת ששימש כממלא מקום רה"מ:
״עייפנו מלהילחם. עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח...". חלק מילדיו של אולמרט התחנכו היטב על ברכיו, הם השתמטו מצה״ל עזבו את ארץ ישראל וחברו לארגוני שמאל קיקיוניים.
אבל אף על פי כן ולמרות הכל, לא אלמן ישראל!
עם ישראל בז לאהוד אולמרט ויותר משהוא בז לו על היותו עבריין מושחת הוא בז לו על אובדן צדקת הדרך וכשם שהוא בז לו הוא בז לרם כהן, לעופר כסיף, לגדעון לוי ולדומיהם.
רוב מכריע של העם, מבין היטב שהמאבק על חרות ישראל ותקומת ישראל עוד לא תם והוא נחוש להמשיך ולהילחם על זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. בפרשה שנקראה השבת קורא משה ליהושוע בן נון מראשוני המתנחלים ביהודה ושומרון ואומר לו לעיני כל עם ישראל:
“חזק ואמץ,
כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם...וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת".
אין לנו ארץ אחרת
לא נחת ולא נירא
שבת שלום
AUD-20210912-WA0008
<unknown>
ראיון שקיימתי הבוקר עם פתחי וזמרי בגלי ישראל 📻 האזינו
Media is too big
VIEW IN TELEGRAM
התארחתי הבוקר בערוץ 20 אצל בועז גולן. מוזמנים לצפות 🖥
Media is too big
VIEW IN TELEGRAM
דובר היום רבות על חוסר שוויון. שאלתי את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן האם היא מוכנה לעודד צעירים מהמגזר הערבי לשירות אזרחי במערכים השונים, והרי לכם תשובתה:
👍2
זו ילדותי השנייה - מחשבות לערב יום הכיפורים
רעיון התשובה הוא ללא תחרות המושג המרכזי של יום הכיפורים והימים הנוראים אולם יש להודות שעל פי רוב הוא נתפס כמושג ששייך לעולם דתי הלכתי ופחות קשור לציבור החילוני.
אולם להבנתי למושג התשובה יש בעיניי כמה היבטים עמוקים שגם מי שרחוק מאורח החיים הדתי יוכל אולי למצוא בהם משמעות.
בנאום שנשא בעת חנוכת תלמוד תורה ברחובות העלה הרב קוק, אז הרב הראשי של היישוב העברי המתחדש, שאלה פילוסופית מאלפת ?
״האם הילדות היא שלב מכשיר לחיים הבוגרים ותו לא או שמא יש לה ערך כחטיבת חיים העומדת בפני עצמה ?
מובן הדבר אומר הרב, שאם מעמידים את יסוד החיים על הקריירה, על העבודה והפרנסה, אזי אין לילדות זכות מצד עצמה.
אולם אם אנו מעריכים את החיים "לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב והחסד והתום הנמסך בקרבם", בהסתכלות כזו יעלה ערך הילדות לא רק בתור הכשר לחיים הבוגרים אלא כחטיבה יקרה בחיים בפני עצמה.
יחסה של היהדות אל הילדות מרתק.
בניגוד לתרבויות עתיקות שהפקידו נשרים, אריות ודרקונים לשמור על נכסיהם היקרים מכל בחרה היהדות בצמד תינוקות מכונפים, הכרובים, לשמור על היקר לה מכל - ארון הברית שבו נשמרו הלוחות.
בתלמוד הבבלי מסכת שבת נכתב "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן... שהוא בלא חטא ולכך על הבל זה ראוי שיהיה העולם עומד". הבל פיהם של הילדים מקיים את העולם, לא פחות.
מה יש בה בילדות שהוא כל כך יקר המציאות ? יש לשאלה הזו יותר מתשובה אחת אולם נדמה לי שהתמימות, שמחת החיים המתפרצת והסקרנות האין סופית הם ממאפייניה היחודיים.
התמימות - נתפסת בעולם המבוגרים כחולשה שלא לומר כאיוולת אולם במקורותינו היא נתפסת בצורה שונה בתכלית. זה מתחיל בנח "איש צדיק תמים", אברהם שהצטווה ע"י האל "התהלך לפני והיה תמים", יעקב "איש תם יושב אהלים". וזה ממשיך עם האורים והתומים על לב אהרן הכהן, תורת ישראל המכונה תמימה והאל עצמו "הצור תמים פעלו". ספק אם יש בתורה כולה אידיאל יותר גבוה ממידת התמימות. כפי שמסכם דוד בספר תהילים: ״א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ...״
השמחה - הרבי מקוצק אחת הדמויות המרתקות ביותר בעולם החסידות אומר, שלושה דברים אני לומד מילד שמחה, בכי וזריזות. עשייה מתוך שמחה היא עשיית דבר בשלמות ושלא מתוך שמחה אינה נעשית בשלמות.
הבעל שם טוב העלה על נס את חשיבותה הרוחנית של השמחה באומרו: "העצבות נועלת שערי שמיים, התפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר חומות". כל מי שראה ילד משחק בשלולית מבין שיש לילדים יכולת שאובדת לנו במעלה הדרך לשמוח עד לב השמיים מהדברים הכי פשוטים שיש.
הסקרנות - המתבטאת יותר מכל ביכולת לומר אינני יודע ? יכולת שהולכת ונשחקת ככל שאנחנו גדלים ושאותה הגדיר גדול הפילוסופים סוקרטס במימרתו האלמותית "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאינני יודע".
ובחזרה אל סיכום נאומו של הרב קוק ברחובות - "אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל גם כן חלושה ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר... על כן זו חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה וניקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה את העוז והגבורה החסרים לה... אבל לא תהין להרוס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד.״
המשימה אומר הרב קוק היא ״להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות הזקנה והשיבה...
זו היא תעודת החינוך בישראל".
אל לנו להביט בילדנו המתוקים רק כאל נחנכים אלא גם כחונכים לא רק כלומדים אלא גם כמלמדים. תשובה אומר הרב קוק היא גם היכולת שלנו לשוב אל אותן תכונות ילדיות שהרוח והמים של החיים הבוגרים שוחקים . ולאור הדברים האלה שירו המתוק של אהוד מנור מקבל בעיניי ממד נוסף.
"זו ילדותי השניה,
מה שתתני לי אקח. זו ילדותי השניה, איתך.
זו ילדותי השניה, עול השנים כבר נשכח.
זו ילדותי השניה, ליבי נפתח.
דרך עינייך בת, אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד, לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת, טעם חדש למילים.
ואתך שוב אגדל בלי לחשוש - אנחנו כבר בני שלוש..."
שנה טובה
וגמר חתימה טובה
לכל עם ישראל
רעיון התשובה הוא ללא תחרות המושג המרכזי של יום הכיפורים והימים הנוראים אולם יש להודות שעל פי רוב הוא נתפס כמושג ששייך לעולם דתי הלכתי ופחות קשור לציבור החילוני.
אולם להבנתי למושג התשובה יש בעיניי כמה היבטים עמוקים שגם מי שרחוק מאורח החיים הדתי יוכל אולי למצוא בהם משמעות.
בנאום שנשא בעת חנוכת תלמוד תורה ברחובות העלה הרב קוק, אז הרב הראשי של היישוב העברי המתחדש, שאלה פילוסופית מאלפת ?
״האם הילדות היא שלב מכשיר לחיים הבוגרים ותו לא או שמא יש לה ערך כחטיבת חיים העומדת בפני עצמה ?
מובן הדבר אומר הרב, שאם מעמידים את יסוד החיים על הקריירה, על העבודה והפרנסה, אזי אין לילדות זכות מצד עצמה.
אולם אם אנו מעריכים את החיים "לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב והחסד והתום הנמסך בקרבם", בהסתכלות כזו יעלה ערך הילדות לא רק בתור הכשר לחיים הבוגרים אלא כחטיבה יקרה בחיים בפני עצמה.
יחסה של היהדות אל הילדות מרתק.
בניגוד לתרבויות עתיקות שהפקידו נשרים, אריות ודרקונים לשמור על נכסיהם היקרים מכל בחרה היהדות בצמד תינוקות מכונפים, הכרובים, לשמור על היקר לה מכל - ארון הברית שבו נשמרו הלוחות.
בתלמוד הבבלי מסכת שבת נכתב "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן... שהוא בלא חטא ולכך על הבל זה ראוי שיהיה העולם עומד". הבל פיהם של הילדים מקיים את העולם, לא פחות.
מה יש בה בילדות שהוא כל כך יקר המציאות ? יש לשאלה הזו יותר מתשובה אחת אולם נדמה לי שהתמימות, שמחת החיים המתפרצת והסקרנות האין סופית הם ממאפייניה היחודיים.
התמימות - נתפסת בעולם המבוגרים כחולשה שלא לומר כאיוולת אולם במקורותינו היא נתפסת בצורה שונה בתכלית. זה מתחיל בנח "איש צדיק תמים", אברהם שהצטווה ע"י האל "התהלך לפני והיה תמים", יעקב "איש תם יושב אהלים". וזה ממשיך עם האורים והתומים על לב אהרן הכהן, תורת ישראל המכונה תמימה והאל עצמו "הצור תמים פעלו". ספק אם יש בתורה כולה אידיאל יותר גבוה ממידת התמימות. כפי שמסכם דוד בספר תהילים: ״א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ...״
השמחה - הרבי מקוצק אחת הדמויות המרתקות ביותר בעולם החסידות אומר, שלושה דברים אני לומד מילד שמחה, בכי וזריזות. עשייה מתוך שמחה היא עשיית דבר בשלמות ושלא מתוך שמחה אינה נעשית בשלמות.
הבעל שם טוב העלה על נס את חשיבותה הרוחנית של השמחה באומרו: "העצבות נועלת שערי שמיים, התפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר חומות". כל מי שראה ילד משחק בשלולית מבין שיש לילדים יכולת שאובדת לנו במעלה הדרך לשמוח עד לב השמיים מהדברים הכי פשוטים שיש.
הסקרנות - המתבטאת יותר מכל ביכולת לומר אינני יודע ? יכולת שהולכת ונשחקת ככל שאנחנו גדלים ושאותה הגדיר גדול הפילוסופים סוקרטס במימרתו האלמותית "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאינני יודע".
ובחזרה אל סיכום נאומו של הרב קוק ברחובות - "אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל גם כן חלושה ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר... על כן זו חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה וניקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה את העוז והגבורה החסרים לה... אבל לא תהין להרוס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד.״
המשימה אומר הרב קוק היא ״להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות הזקנה והשיבה...
זו היא תעודת החינוך בישראל".
אל לנו להביט בילדנו המתוקים רק כאל נחנכים אלא גם כחונכים לא רק כלומדים אלא גם כמלמדים. תשובה אומר הרב קוק היא גם היכולת שלנו לשוב אל אותן תכונות ילדיות שהרוח והמים של החיים הבוגרים שוחקים . ולאור הדברים האלה שירו המתוק של אהוד מנור מקבל בעיניי ממד נוסף.
"זו ילדותי השניה,
מה שתתני לי אקח. זו ילדותי השניה, איתך.
זו ילדותי השניה, עול השנים כבר נשכח.
זו ילדותי השניה, ליבי נפתח.
דרך עינייך בת, אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד, לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת, טעם חדש למילים.
ואתך שוב אגדל בלי לחשוש - אנחנו כבר בני שלוש..."
שנה טובה
וגמר חתימה טובה
לכל עם ישראל