דיברתי אתמול בכנס האפרטהייד הבזוי שיזמו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ומרצ.

לא ייאמן שבכנסת ישראל נותנים לדבר השקרי והאנטישמי הזה במה, זו פשוט חרפה שאין כדוגמתה.

חשפתי בדיון את מקורות המימון של כל תנועות החרם, ה-BDS וזכויות האדם לכאורה, הפועלים לילות כימים כדי להשחיר את פניה של המדינה.

צפו בסרטון והפיצו.

‏כך נראית מסעדת כביש 90 בגליל שחטפה לא פחות מ-50 כדורים ככל הנראה מכנופיית פרוטקשן שפועלת באיזור.

בטרור שבמגזר הערבי, פנימה והחוצה, צריך להילחם כמו בטרור - פשיטות, מעצרים, סיכולים - של כלל זרועות הביטחון.

משטרת ראש פינה לא תספיק כאן.

אין דמות שתוכנה סולף וטושטש יותר מדמותו של האיש שמופיע בתמונת ענק לנגד עיניי.

117 שנים לפטירתו של ארכיטקט מדינת היהודים. האיש שהביוגרף הראשי שלו אלכס ביין כתב בסיכום 656 עמודי ביוגרפיה:

״הנעלה שבשאיפותיו לא הייתה מדינה, אותה רק כאמצעי...״

כפי שכתב באלבום זכרון לאחד מיתומי קישינב בשנת 1903: ״אימתי ייראה לי כמוצלח כל עמלי עלי אדמות ? אם צעירי היהודים הדלים ייעשו ליהודים צעירים גאים״.

יש לנו עוד הרבה עבודה.

‏"תשאל את הצעירים הערבים של היום - יום הנכבה, יום הנכסה, יום האדמה...״ קח מהזהות הפלסטינית את שלילתה של הציונות ומדינת ישראל ותישאר עם אוויר חם. ״זה לא נרטיב. זה נגטיב". כך לא נוכל לקיים חיים משותפים.
‏

צפו בראיון שלי לערוץ "הלא" בשפה הערבית.

על חוק הלאום וההבדל הדרמטי בין שוויון אזרחי לשוויון לאומי - שלמרבה הצער רבים וטובים מפספסים.

מוזמנים לצפות בקטע נוסף מהראיון שלי לערוץ "הלא" בשפה הערבית.

רגע לפני האפליקציה והמעבר למשטרה ירוקה הנה המטרות והיעדים כפי שאני רואה אותם -

מטרת העל:
השבת הביטחון לאזרחי ישראל ושיקום כושר ההרתעה של משטרת ישראל בדגש על הנגב, הגליל והערים המעורבות.

יעדים:
1. עדכון תפיסת ההפעלה של המשטרה ויצירת הבחנה בין הפרות סדר לדיכוי התקוממות לאומנית אלימה.

2. הגברת השת״פ בין משטרת ישראל לשירות הביטחון הכללי.

3. הקמת יחידות ייעודיות לטיפול בפשיעה לאומנית עם התמחות אזורית: נגב, מרכז, גליל.

4. חקיקה מותאמת להחמרת הענישה כלפי הסתה ברשתות או במסגדים כמו גם החמרת הענישה כלפי עבירות אלימות בדגש על ידוי אבנים.

5. בניית תכנית אסט׳ לטיפול בפשיעה במגזר הערבי.

בהצלחה

‏את בעית האלימות החמורה בחברה הערבית לא ניתן יהיה לפתור כל אימת שלא תיפתר שאלת העומק - יחסה של החברה הערבית למדינת ישראל.

‏כל זמן שאין הכרה במוסדות המדינה, כל עוד ניידות משטרה מוצתות ורכבי מד״א נרגמים, לא נוכל להושיט יד. על החברה הערבית לבחור אם היא חלק ממדינת ישראל או שלא.

הגשנו הבוקר שאילתה דחופה לשר לביטחון הפנים.
נסיון ההצתה והתקיפה של משפחת רובין בערב שישי בהרי ירושלים הוא חמור מאין כמותו.
לציבור ולמשפחה מגיעות תשובות ברורות.

שמחתי מאוד לקיים ראיון אישי מיוחד עם שרון גל בערוץ 13, מוזמנים לצפות ולשתף.

‏ראיון בהתקלה עם ‎ריקלין, האמת נהנתי, תודה שמעון.

‏פרשת מטות פותחת במסר עוצמתי ורלוונטי למנהיגי האומה: ״וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה׳ איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו. ככל היצא מפיו יעשה... ״ שבת שלום.

"אני מרגיש נחוש להיאבק עבור בוחרי ימינה שבחרו בימינה כמפלגת ימין ואין לי שום כוונה לוותר - אני מתכוון לייצג אותם בכל הכח"

מוזמנים לצפות בדברים שאמרתי אמש לאילה חסון ב"מטה המרכזי">>>

אריה שיף הוא אזרח נורמטיבי.
חי את כל חייו ביושר, ציית לחוק, עבד לפרנסתו וטייל ברחבי הארץ. אירוע אחד ויחיד בו הגן על חייו וחיי אשתו הפך אותו לעבריין בעיני המדינה.

הצעת החוק שהגשתי - משנה את המציאות הזו ומספקת לכל אזרח את האפשרות להגן על עצמו ועל ביטחונו האישי.

כולנו אריה שיף !

מוזמנים להאזין לראיון לישי שנרב הבוקר, בגל"צ 📻

נשאלתי השבוע מהי פרוגרסיביות. בקצרה ניתן לומר שפרוגרסיביות היא קודם כל אמונה, דתית כמעט, לפיה יש אמת אחת בלבד והיא שאין אמת אחת. הפרוגרסיביות מבקשת לערער כל יסוד של אמת במציאות. התוצאה, בין היתר, היא טשטוש הבדלים שבין טוב לרע, בין מינים ובין תרבויות ברבריות ואלימות לחברות סובלניות.

נאומו הפרוגרסיבי והקלישאתי של לפיד בכנס למאבק באנטישמיות ביקש לייצר סימטריה בין סחר בעבדים ושנאת להט״בים לבין שנאת היהודים. נכון, צריך להלחם בכל סוג של שנאת זרים, אלא שההיסטוריה מוכיחה שאנטישמיות היא לא עוד שנאה של השונה והחריג אלא תופעה ייחודית בת אלפי שנה, כפי שכבר הראו היסטוריונים מלומדים כיעקב כ"ץ, סוקולוב, ויהודה באואר - ׳שנאת-עולם לעם עולם׳.

אך לפני כשמונים שנה הובילה האנטישמיות, שנולדה בגרמניה בשלהי המאה ה 19, למאורע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית - שואת יהודי אירופה.

כשביקש חוקר השואה הנודע פרופ׳ יהודה באואר להשיב לתלמידיו הצעירים במה נבדלת השואה ממקרים אחרים של רצח עם, הוא אמר להם, אמנם היו לפני ואחרי מקרי ג׳נוסייד מחרידים, אך אף אחד מהם לא היה פרויקט: כלל-יבשתי, תעשייתי ומדעי המבוסס על מניעים מיתיים ותיאולוגיים אי רציונלים.

כדי להבין את המניע המיתי תיאולוגי שווה לחזור אל כתביו של אחד מאדריכלי האנטישמיות המלחין הגרמני ריכארד ואגנר שכתב כשישים שנה לפני השואה:
״אם יביסו הארים את היהודים, יינצל העולם מנפילה אלי תהום, ותתחולל מהפכה רוחנית שלאחריה תשלוט בעולם נשמת הגזע הארי״.

בשנת 1944 מכונת המלחמה הנאצית יכולה כבר להריח את התבוסה המתקרבת ובכל זאת היא מעלה הילוך ומגלה להט נחישות בעניין אחד: מימושו של פרוייקט הפתרון הסופי. זו גם הייתה צוואתו של היטלר: כשצרות עליו בעלות הברית ומקיפים אותו טנקים של הצבא האדום הוא מבקש מבני עמו להמשיך את מלחמת השמד ביהודים.

האנטישמיות לא הותירה לשום יהודי מפלט. לא היה ניתן להמיר דת או לוותר על זהות יהודית; נשים וילדים לא זכו בהנחה; גם לא היה מקום שבו היהודים היו יכולים לזכות במחסה מבחינת הנאצים: אם היית יהודי באמסטרדם, בסלוניקי או בוורשה; גזר דינך היה זהה. שנאה כה קשה כה לא רציונלית שאי אפשר היה לחמוק ממנה, שנאה שלא תלויה במאבק על טריטוריה או משאבים, רק האנטישמיות אפשרה.

לאחר השואה היו שחשבו שהאנטישמיות חלפה מן העולם אלא שאט אט היא כמו עשב רע היא החלה לצמוח שוב, הפעם בלבוש מעט שונה.

ברקע העימותים הקשים של אינתיפאדת אל אקצה וגלי המחאה נגד ישראל באירופה פרסם הפילוסוף הצרפתי, אלן פינקלקראוט מאמר חשוב (׳בשם האחר׳) בו כתב:
״במשך חמישים שנה היה הנאציזם מגנם של יהודי המערב... היטלר אכן פגע בכבודה של האנטישמיות. היו שסברו כי הפגיעה הייתה סופית... אך בדיעבד מתברר שלא הייתה זו אלא הפוגה... העבר הסתתר בנבכי הדעות הרווחות, והשים עצמו כמת בהמתינו לשעת כושר... חמישים שנה מאוחר יותר... הרוע מחלץ את עצמותיו ופורש את ידיו לאור היום.״

פינקלקראוט מסביר כיצד זיכרון אושוויץ נעשה לכלל אנושי וכיצד מכוונת אירופה את הלקחים וחיצי הביקורת של השואה שוב כנגד היהודים. הפעם על שום שהם כשלו מלהפיק את הלקחים האוניברסאליים ופנו ללאומיות צרה, גזענית - הציונות הפוגעת בקורבן הפלסטיני.

אלו הם פניה של האנטישמיות החדשה, ששר החוץ לפיד משחק לידיה. היא ממאנת להיישיר מבט אל שנאת יהודים כמקרה ייחודי ומבקשת לסווגה כעוד אחת מיני השנאות הסובבות את העולם.

שר חוץ אחר, איש מפלגת העבודה ומפקדו המיתולוגי של הפלמ״ח, יגאל אלון , לא נפל בפח הזה. ב-30 לספטמבר 1975, שבועות ספורים לפני החלטת האו״ם שביקשה להגדיר את הציונות כגזענות הוא אמר: ״בדברי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות אינני יכול להתעלם מהתפתחות חמורה הפוגעת בעם היהודי בכל פזוריו. כוונתי להתקפה הבזויה על הציונות, על ידי שכרכו את שמה עם תפיסות פוליטיות מעוותות. אני מבקש לקבוע במפורש ובהחלטיות, כי אנטי-ציונות אינה אלא שם נרדף לאנטישמיות ומתן הכשר לתוקפנות נגד ישראל״.

היטיב להצביע על נקודה זו שר המשפטים הבריטי מייקל גוב שאמר בנאום במרץ 2016: "בימי הביניים, האנטישמיות הייתה דתית... בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20, הובילה האנטישמיות, תחת מסווה מבעית של גזענות מדעית לפשע הגדול ביותר שראתה האנושות מאז ומעולם, האנטישמיות השתנתה וכיום היא מוצאת את ביטוייה בהתנגדות לזהות הלאומית הקולקטיבית של העם היהודי ולקיומה של מדינת ישראל".

מי שרוצה יכול לנסות ולעצום את עיניו, להתעלם מהגחלים הלוחשות של שנאת יהודים ושנאת הציונות באירופה ובקמפוסים של ארה״ב.

אך מבט מפוקח על האנרגיות העצומות שמשקיעה אירופה בקידום הדה-לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל, בין היתר באמצעות מימון ארגונים שנאבקים להרס בתי יהודים, תמיכה במחבלים וקידום כנסים וקמפיינים המשווים את הציונות לאפרטהייד, מלמד, לצערנו, כי האנטישמיות כאן כדי להישאר.

למבוכה החילונית שאופפת את תשעה באב אין בעיניי הצדקה. תשעה באב הוא יום שאין לאומי ממנו בלוח השנה העברי.

סמל המדינה, מנורת המקדש השדודה, קשורה ביום הזה בקשר בל יינתק לא רק בהיבט הפיזי אלא גם בהיבט הרעיוני העומד מאחורי סמל המנורה כמובא בנבואת זכריה:
״וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי... וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ״.

זכריה שואל את המלאך מה פשר המראה והמלאך עונה לו: ״וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת...״.

זוהי תמצית ההבדל בין רומא ליהודה: תרבות העוצמה החיל והכוח, כוחי ועוצם ידי, למול תרבות הרוח; פולחן החומר ותאוות הבשרים למול פולחן הרוח והתביעה לאיפוק בצריכת החומר.

בבית העלמין המיתולוגי של ההתיישבות העובדת בכינרת מופיע על מצבת אבן מפוארת התואר ״מבשר מדינת ישראל״, מתחת למצבה שוכן משה הס מחבר הספר ׳רומא וירושלים׳.

כשהס, ממבשרי הציונות, מבקש לאתר את נקודת השורש של הציונות הלוא היא הלאומיות היהודית הוא מצביע על המשפחה. הלאומיות היהודית לא נובעת ממנהיגים כריזמטיים אלא מהבית, וכך תאר הס את המראות מבית סביו: ״לעולם איני יכול לכבוש את התרגשותי בזכרי את המחזות שראיתי בבית זקני החסיד (סבא של הס שגידלו בביתו), בימי האבל על חורבן ירושלים... אז היה קורא עם נכדיו, שהיה מושיבם עד חצות הלילה, את אגדות החורבן והגלות. והיו עיניו זולגות דמעות ויורדות על זקנו הלבן כשלג; אף אנו הילדים, לא יכולנו להתאפק אותה השעה והיינו גועים בבכייה. זוכר אני מקום אחד מאגדות החורבן שהיה מסעיר את נפש הסב ונכדיו ביותר: כשהלכו בני ישראל אסורים בשלשלאות בשבי לפני חיל נבוכדנאצר בבלה, עברו בדרכם על פני קבר רחל אמנו, והנה - ״קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם...״ (ירמיה, ל״א, ט״ו)

כמה מטרים לשמאלו של משה הס, שוכן ענק אחר מאבות ההתיישבות העובדת, אדם שזכה לא רק להגות אלא גם לעלות ולעמול על בניין הארץ, ברל כצנלסון, האיש אותו כינה דוד בן גוריון הארי שבחבורה ומורה הדור.

ביולי 1934 נודע לברל כצנלסון כי אחת מתנועות הנוער קבעה את מחנה הקיץ בתשעה באב. וכך הוא כתב על המעשה בטור מדהים בעוצמתו שנשא את השם ׳חורבן ותלישות׳:

״שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון... אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה... כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?״

חילוניות אין פירושה התיוונות!

״וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, סָבִיב--נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים״ (מלכים ב׳).

שרידי קורות עץ שרופות וראשי חץ בבליים בחפירות עיר דוד.

לא נראטיב ולא ״הסופר המקראי״,
היסטוריה מתועדת עוצרת נשימה!