על התמונתה של חה"כ אורנה ברביאי ליו"ר ועדת החוץ והביטחון:

בשמי ובשם סיעת ימינה, אני רוצה לברך אותך ואני לא יכול שלא לחשוב במעמד הזה על אשת הלפידות, דבורה הנביאה, שחתמה את שירתה בברכות שאני מאחל לועדה הזאת:

״כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״.

זאת המשימה שלנו.
הצלחה רבה!

"עצרנו בירושלים, שם עיינתי בתכנית העיר החדשה שהיה בדעתי להקים במקום העיר היהודית שהוחרבה בידי טיטוס. בעיני רוחי הצטיירה בירה רומאית ככל האחרות: באיליה קפיטולינה יהיו מקדשים, שווקים, מרחצאות ציבוריים...

באותם ימים נמשכתי לפולחנים רבי להט וגדושי אהבה, על כן בחרתי את הר המוריה כמערה שתהלום יותר מכל את החגיגות לכבוד אדוניס (אל התשוקה והיופי)...״

-לא צריך דמיון מפותח כדי לנסות ולתאר איך נראה הפולחן הרומי לאדוניס ולא צריך ידע נרחב ביהדות כדי לדמיין את עוצמת התסכול והזעם של היהודים בראותם את הנעשה על חורבות מקדשם.

״ערימות של כלי נשק, אשר הוצפנו במעבה האדמה זה עשרים שנה, חולקו בין המורדים בידי שליחיו של בר כוכבא... קבוצות של קנאים התקיפו את חילות המצב שלנו שהיו מבודדים בשטח וטבחו בחיילינו באלימות נדירה...

לבסוף נפלה ירושלים כולה בידי המתקוממים והרבעים החדשים של אליה קפיטולינה בערו כאבוקות. היחידות הראשונות של הלגיון העשרים ושתיים, "הדיוטראני", אשר הובהלו ממצרים הוכו שוק על ירך בידי כנופיות שעלו עליהן במספרן עשרת מונים.
המרד היה למלחמה, מלחמת חורמה...

כעבור חודשים אחדים נטל יוליוס סברוס (מבכירי המצביאים של רומי) אשר לפנים השיב את הסדר על כנו באזורי ההר של בריטניה הצפונית - את הפיקוד על המבצעים הצבאיים. הוא הביא עימו חילות עזר קטנים מבריטניה (יחידות קומנדו) המורגלים בלחימה בתנאי שטח קשים.

שמעון בר כוכבא נשיא ישראל שהיה אדם גדול על פי דרכו, פיצל את אנשיו למאות קבוצות קטנות, שהוצבו על רכסי ההרים, ארבו במעמקי מערות או מחצבות נטושות, או הסתתרו בבתי התושבים בפרוורי העיר ההומים.

עד מהרה הבין סוורוס שאת האויב החמקמק הזה אפשר להשמיד אך לא לנצח.
הוא השלים עם מלחמת התשה...
כל סלע היה למשלט, כל כרם היה לחפירה, היה עלינו להכרית כל חווה זעירה אם על ידי הרעבתה או אם על ידי הסתערות עליה...

באביב השנה השלישית למלחמה שם הצבא מצור על מצודת ביתר קן הנשרים שבו התבצרו שמעון ואנשיו במשך כשנה ועמדו בעינויי הרעב הצמא והייאוש, שם חזה בן הכוכב בגווע נאמניו בזה אחר זה, בלא שייאות להיכנע.

סבל צבאנו לא נפל הרבה מסבל המורדים: במנוסתם העלו הללו באש את המטעים, השמו את השדות, שחטו את הבהמות ואילחו את הבארות בהשליכם את מתינו לתוכן...
הקיץ היה חם ושורץ חוליים: הקדחת והדיזנטריה הפילו חללים רבים מקרב כוחותינו...

בחליפת המכתבים עם הסנאט נהגתי עתה להשמיט את הנוסחה המופיעה דרך קבע בראש כל מסמך רשמי "לקיסר ולצבא שלום".
נהפוך הוא, הקיסר והצבא היו מותשים באורח מסוכן״.

תאורים אלו לקוחים מספרה המרתק של מרגרט יורסנאר ׳זכרונות אדריאנוס׳ רונן המתאר את קורות חייו של פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס קיסר רומא בימי מרד בר כוכבא 132-135 לספירה.

ההיסטוריון הרומי די קסיוס תאר את תוצאות המרד : ״50 ממצודותיהם העיקריות (של היהודים) ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו ... זאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ..״

בגמרא במסכת גיטין תוארו האירועים כך:
"נִכְנְסוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה לִכְרַךְ בֵּיתָר וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהּ אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף,עַד שֶׁיָּצָא דָּמָם מִן הַפְּתָחִים וּמִן הַסְּבָכוֹת וּמִן הַצִּנּוֹרוֹת,
וְהָיָה הַסּוּס שׁוֹקֵעַ בְּדָם עַד חָטְמוֹ, וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל אֲבָנִים שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וְהוֹלֵךְ בַּיָּם אַרְבָּעָה מִילִין..."

חזרה אל זכרונות אדריאנוס עם תום הלחימה מכריז הקיסר על שינוי שמה של פרובינקיית יודיאה לפרובינקיית סיריה-פלשתינה:
״כתובת נקבעה באתר ירושלים ובה נאסר על היהודים לשוב ולהתגורר על החורבות הללו ועונש מוות נגזר על כל העושה כן...
פעם אחת בשנה בחודש תשעה באב רשאים היהודים לבוא ולשפוך את דמעותיהם לרגלי כותל חרב. יהודה נמחקה מעל פני המפה וכונתה במצוותי פלשתינה".

בתצלום עצמות לוחמי בר כוכבא מובאות לקבורה 11.5.1982
ל״ג בעומר תשמ״ב

‏אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב ואִמְרוּ אָמֵן.

"ששת אלפים איש צעדו ברחובות וינה אחרי הארון,
על הקבר הפתוח אמר בנו בן השלוש עשרה קדיש.
בצוואתו ביקש הרצל להיקבר על יד אביו בארון-מתכת, ״עד ליום שעם ישראל יעביר את עצמותי לארץ ישראל״. הוא ביקש לערוך קבורת עניים ״בלי פרחים, בלי נאומים״.
ובכל זאת נשא דויד וולפסון עוזרו הספד קצר: "שמו של הרצל יתקדש וייזכר כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות. בשעה קשה זו מזכירים אנו את שבועתך בקונגרס השישי ואנו נשבעים בעקבותיך:

״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״.

ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר,
שלוש שנים בלבד אחרי התופת הנוראה בגיא הצלמוות של אירופה, עמדו רגלי לוחמינו בשערי עיר הנצח. תשעה קבין של אימה נטלה ירושלים במלחמה ההיא שטבעה לעצמה את דמם של כאלפיים לוחמים, שליש מסך הנופלים בקרבות מלחמת השחרור. אולם הרגליים נותרו בשער והעיר לא חוברה לה יחדיו.

הרובע היהודי היה ליישוב הגדול ביותר שחרב במלחמה וכך מצוארות שעותיו האחרונות בספר ׳ירושלים ירושלים׳ :״שנים-שנים יצאו אלף ושבע מאות תושבי הרובע היהודי לדרך חמש מאות המטר שהפרידו את שער ציון מן העיר החדשה. עם יציאתם בא קץ על קרוב לאלפיים שנה של ישוב יהודי רצוף... " .

תשעה עשרה שנים מאוחר יותר ברחוב בית הכרם מס' 10 בירושלים, התכנסה חבורת הפיקוד של חטיבת הצנחנים 55 לתדרוך והכנות לקראת שחרור העיר.
ברגע מסוים, יצאה מאחד החדרים הסבתא, שכבר עברה את גיל השמונים ואמרה ללוחמים " הנה הבאתי לכם דגל"... היא תחבה את הדגל לתוך אפודו של יורם זמוש אחד ממפקדי הפלוגות. "זה הדגל שלנו", אמרה הסבתא, "מאז גורשנו מהבית בעיר העתיקה". "בחורים היא אמרה, כל הדורות של העם היהודי דוחף אתכם בקצות האצבעות שלו, שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה " הסבתא בכתה. עד היום אני חש את הדמעות שלה על העורף שלי סיפר יורם המ"פ. למחרת בתום קרב קשה הדהדו כשופר המילים במכשירי הקשר " הר הבית בידנו". הלוחמים מילאו את בקשת הסבתא, הדגל הונף, חשנו אמרו הלוחמים, כי אנו סוגרים חשבון לא עם הלגיונרים הירדנים אלא עם הלגיונרים של טיטוס.

שלושה שבועות לאחר שחרורה של העיר נאם מעל פסגת הר הצופים, ראש המטה הכללי דאז יצחק רבין, נאום בלתי נשכח אותו הוא חתם במילים הבאות: "התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם - להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים - ואפילו יהיה זה במחיר חייהם - זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו, חופשי עצמאי בשלום ובשלווה."

אחד עשר יום בלבד לפני הירצחו נשא אותו יצחק אז ראש ממשלה נאום במלאת שלושת אלפים שנה לירושלים: ״אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה – ואין שלום בלי ירושלים. ירושלים שנחרבה שמונה פעמים, שמשך שנים לא היתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד."

לכבודה של העיר בה נולדתי

מוזמנים לצפות בקטע מתוך נאומי אתמול בכנסת, לכבוד יום ירושלים>>

״לא נתנצל על נוכחותנו בארץ ישראל, לא עכשיו ולא אף פעם ולא יעזרו לא צעקות חייבר חייבר, לא אבנים ולא סכינים״

מוזמנים לצפות ולשתף את הדברים שאמרתי בנוגע למצב הבטחוני>>>

הייתי בלוויות במהלך חיי, אבל בלוויה קשה כזו עוד לא הייתי. לוויה בה האם שני, שתזכה לרפואה שלמה ולאריכות ימים, שוכבת פצועה בבית החולים ואינה יכולה לספוד לבנה. לוויה שנחתכת באזעקות ורעש יירוטים, לוויה בה הלב מתרסק למראהו של ילד עטוף בטלית קטנה מובל עוד לפני שטעם את טעמם של החיים להיטמן בחלקת עפר.

ובתוך כל הכאב הזה נחרטו בליבי בעוצמה דבריו של אביו אסף שחזר על דרישתו של עידו שנעשתה למעין צוואה לכל הורה ״אבא די כבר עם המסכים״ כי רצה לשחק איתו, ״חבקו את ילדיכם״ אמר אסף.

ומרגשת לא פחות הייתה הודעת ווטסאפ קבוצתית ששלחה אימו שני שסיפרה איך עידו סיפר לה בגאווה שהסביר לחבריו בגן שלא כל הערבים רעים ולא כולם שונאים לנו.

שנדע ימים טובים יותר

‏לא עבריינות ולא הפרות סדר אלא התקוממות לאומנית פלסטינית. אם לא נקרא לילד בשמו לא נוכל להתמודד עם האתגר.

שתפו את האמת

‏לרגל המצב מתקיים הערב במרכז בגין בירושלים אירוע מיוחד בו נשוחח ד״ר גדי טאוב חנן עמיאור ואני על הסיבות העמוקות לגל התקיפות האנטישמיות ואוזלת היד המדהימה שמגלה כלפיהן השלטון.

לחצו כאן להצטרפות:
https://t.co/mHruwUL53l‎ https://t.co/ISvrxQIuBA‎

‏מרבית ההרוגים בצוק איתן נהרגו בהפסקות אש. המילה ארגון לא הולמת את כנופיית הרוצחים הברברים של חמאס, כנופייה שלא מסתירה את שאיפותיה הג׳נוסיידיות ביחס למדינת ישראל. את המבצע הזה חייבים להשלים עם מכה מוראלית אנושה לכנופייה הזו ולתומכיה בדמות חיסול מנהיגיה, אסור לנו לעצור.

"מוטלת עלינו החובה להדוף את אויבי ישראל- בעזה, ברחובות לוד, להדוף אותם בכל מקום- גם מפה מכנסת ישראל."

צפו ושתפו את הדברים שאמרתי היום במליאת הכנסת>>>

לפני שלושה ימים קברנו את יגאל יהושוע הי״ד שנסקל למוות בידי פורעים ערבים תושבי לוד. בבתי החולים שוכבים גם בשעה זו מורדמים ומונשמים אלעד ברזילי - מחנך שביקש לחפש את תלמידיו בעכו ונפצע אנושות בלינץ' ברברי
ואבי הר אבן - חתן פרס ביטחון ישראל שהמלון בו ישן בעכו הוצת.

בסיום שבועיים של לחימה וחודשיים של פרעות, האתגר האסטרטגי החמור שמולו ניצבת מדינת ישראל הוא לא החמאס שבעזה אלא זה שבתוכנו.

ההמונים שזועקים בגרון ניחר בלוד, בעכו, בטייבה ובאום אל פאחם ״ברוח ובדם נפדה את פלסטין״ ו ״חייבר חייבר יא יהוד ג'יש מוחמד סא יעוד״ (מעלים על נס את שחיטת הקהילה היהודית בנווה המדבר ׳חייבר׳ על נשיה וטפיה) מעידים על עצמם ששאיפותיהם ושאיפותיו של מוחמד דף חד הן, מלחמת שמד וג׳יהאד נגד היהודים.

לא סימטריה ולא קיצוניים משני הצדדים ראינו בשבועות האחרונים, אלא מלחמה לחיים ולמוות על זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לצערנו לא מעט מובילי דעה במעוזי התקשורת המיינסטרימית, האקדמיה ומערכת המשפט זורים חול בעיני הציבור ומנסים בכל כוחם לטשטש תמונת המציאות ואת טיב המאבק, אם בשל עייפות החומר או אם בשל תפיסות פרוגרסיביות פוסט לאומיות ופוסט ציוניות.
הם מבקשים להטיל את האשמה על מגנומטרים או גדרות, בדיוק כפי שב- 1929 הייתה זו הצבתה של מחיצת בד בסמטת הכותל המערבי האחראית למאורעות תרפ״ט שבמהלכן נרצחו בדם קר 133 יהודים ומאות נפצעו.

לא נוכל להתמודד מול האתגר אם לא נעז להיישיר אליו מבט, המלחמה על זכותו של העם היהודי לעצמאות עוד לא הסתיימה.

יש בקרב ערביי ישראל ר ב י ם וטובים שמשותקים מאימת הלאומנות הפלסטינית שזקפה קומה, חובה עלינו לחבקם לשלבם ולחזקם בכל הכוח, אין בנו אבק של שנאה לערבים. אולם למול השבאב שסמי אבו שחאדה ואיימן עודה מסיתים אותו ״להניף את דגלי פלסטין מעל חומות ירושלים״ ומול מניפי דגלי חמאס בחוצות טייבה ואום אל פאחם, מול אלה שרצחו ובזזו ושרפו ורגמו חובה עלינו להכריז מלחמה.

את ארסנל הנשק הלא חוקי במגזר הערבי יש לאסוף לאלתר. ראשי המסיתים צריכים לאייש לא את אולפני הטלויזיה אלא את ספסלי בית הכלא. מניפי דגלי האויב לא צריכים לשוב ולאייש את ספסלי האוניברסיטאות בתל אביב ובבאר שבע אלא את ספסלי האוניברסיטאות בירדן ובשכם ומחבלים אסור שייהנו עוד מאזרחות ישראלית וההטבות שבצידה.

כל משבר הוא גם הזדמנות ועתה הגיעה השעה לעשות רה ארגון ביחס למבקשי רעתנו, הגיס החמישי שבתוכנו.

מה שהיה הוא לא מה שיהיה!

פרופסור יוג׳ין קנטורוביץ׳ ממכון קהלת באחד הראיונות המבריקים ביותר שראיתי בנוגע למלחמה מול חמאס. שווה לצפות ולשתף.

‏אני תומך נלהב של שלטון החוק, אולם נראה שבבג״ץ שכחו שאת החוק קובע המחוקק בשליחות הריבון = העם.
החלטת בג״ץ מבטלת דה פקטו את עקרון הפרדת הרשויות ומרוקנת את הדמוקרטיה הישראלית מתוכנה.
זוהי חובתנו כמחוקקים לשרטט מחדש את גבולות הגזרה, שהמהפכה החוקתית של אהרון ברק טשטשה לבלי הכר.