מאורעות תשפ״א

אם אתם מתקשים כמוני להבין את ההבדל בין מאורעות תרפ״ט לבין המציאות הנוכחית בירושלים, בנגב ובגליל, סימן שיש לנו בעיה חמורה מאין כמותה בהבנת המושג מדינה ובתפקידה היסודי ביותר, ביטחון אישי לאזרחיה.

סרטון רודף סרטון, חידלון רודף חידלון ואנחנו עדים להתהוותה של אינתיפאדה חדשה שאין עוד טעם להכחיש את קיומה, אינתיפאדת הטיקטוק. גל קשה של אלימות אנטישמית מובהקת (העדיפות היא לקורבנות בעלי חזות דתית גם בירושלים וגם היום בתל אביב) שמובל בידי צעירים ערבים בנגב בירושלים ובגליל.

עת להוריד כפפות להזרים לאזורי החיכוך כוחות מג״ב ומשטרה ולהשיב לאלתר את הסדר על כנו!!

מילואים ונהנים,
טנק מרכבה, נמרים של גולני וברקע הכינרת.

כוונות טובות תוצאות קטלניות.

מדינת ישראל התחייבה לעבור ל 30% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד לשנת 2030. כחלק מהמהלך הוקמו כמה חוות של טורבינות רוח בגלבוע, ברמת סירין ובאזור עמק הבכא שבגולן.

חוות נוספות מתוכננות לקום בגולן,
בגליל המערבי, בגלבוע וביער יתיר שבדרום.

מדובר בטורבינות עצומות, חלקן גבוהות ממגדלי עזריאלי עם מוטת כנפיים גדולות ממגרש כדורגל תקני. מעבר לפגיעה החמורה בנוף, הוכח כי הטורבינות קטלניות לבעלי כנף . לשם המחשה צפויה הכחדה מלאה של אוכ׳ הנשרים בגולן וקטילה של עשרות אלפי בעלי כנף מוגנים מדי שנה.

האבסורד הוא שבפועל תרומתן האנרגטית של הטורבינות זעומה ואינה יציבה בעיקר במשטר הרוחות החלש של ישראל שטופת השמש. יחד כלל הפרוייקטים של הטורבינות לא צפויים לספק אפילו לא 1% מצריכת החשמל הארצית. ולא פחות חמור עלות החשמל המופקת מהטורבינות מופקרת והיא גבוהה יותר מפי שתיים מהחשמל המופק מאנרגיה סולארית.


אתמול הגשנו שתי שאילתות לשר האנרגיה, יובל שטייניץ ולשרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל במטרה לבלום את המיזמים הללו שיש להם מטרה אחת ויחידה והיא שורת רווח לבעלי הון על חשבון הציבור והסביבה!

דברים שכתבתי לדף תבור יהדות ישראלית ליום הרצל שאנו מציינים היום י׳ אייר במלאת 161 שנים להולדתו.

״כשתקום מדינה ביום מן הימים, יראה הכל קטן ומובן מאליו. אולם היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי... הפך פיסת בד – לדגל, ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה." (הרצל - עניין היהודים 1901)

מהר מאד, מהר מדי התרגלנו לעובדה המדהימה כי יש לנו בית משלנו. הסבים והסבתות שלנו טעמו גם מציאות אחרת, הם יודעים ומבינים טוב מאד איך זה מרגיש כשאין לך בית, אולם עבורנו ולשמחתנו ׳ישראל׳ היא מציאות שנולדנו לתוכה, עניין מובן מאליו.

אפשר להבין זאת, אדם בריא לא קם כל בוקר ומודה כי הוא בריא. אולם רגע אחד של מכאוב ומחלה מספיקים כדי להביא אותו לגעגועים עזים למצב של בריאות.

אבל כשמדובר במדינה אין לנו את הלוקסוס לחוות רגע אחד של היעדר חרות. כל שניתן הוא ללמוד מן העבר כפי שאמר הפילוסוף האמריקאי ג׳ורג׳ סנטיאנה: ״אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב".

אז כדי ללמוד קצת מן העבר הנה טעימה מספרו המופלא של עמוס אילון 'הרצל' בוא מתוארת פתיחתו של הקונגרס הציוני הראשון, פסגת הישגיו של הרצל שהניח באותו היום ה 29.8.1897 את אבני היסוד של הפוליטיקה הישראלית:

"... הציפיות הרקיעו שחקים. השתתפו 208 צירים מ 16 ארצות... נכחו 26 כתבים מיוחדים של עיתונים אירופיים. לא היה די מקום ביציעים למאות הצופים, כולל הרבה שוויצרים לא יהודים שנסתקרנו לראות "קונגרס של יהודים"... אף שהרצל תכנן הכל בעצמו, הוא היה כה נרעש כשנכנס בפעם הראשונה לאולם עד כי ׳מיהרתי ויצאתי שוב כדי שלא אתפס לרגשנות׳.

את הדיונים פתח זקן הצירים קרל ליפא מרומניה מוותיקי תנועת חובבי ציון, ד"ר ליפא האריך בדברים ונאם שלושים דקות במקום עשר שהקצה לו הרצל, התעלם מארבע פניות עצבניות של הרצל ולבסוף גם מאיום להפסיקו באמצע דבריו.

אבל כשאמר הישיש הנכבד בקול רועד ׳ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו לזמן הזה׳ עבר רעד של התרגשות באולם המלא והגדוש, והיו שפרצו בבכי.

כשמסר את פטיש היושב ראש להרצל וקרא ׳הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת׳ קם הקהל על רגליו ופרץ בסערת תשואות...

הרצל הגיע אל הבימה, אבל לא יכול להתחיל בנאומו. כל אימת שפתח את פיו נתחדשה סערת התשואות וגברה. התשואות נמשכו כחמש עשרה דקות... כששככו לבסוף התשואות נשא הרצל את נאומו. הוא קרא את הדברים מן הכתב כמו נאום רשמי הנישא מכס מלכות. לא היה זה נאום "לאומי" או רגשני, אלא מעשי וענייני לחלוטין. אולם היה בו אותו להט עצור, שבעמקי הנפש כמעט תמיד הוא משכנע:

׳רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי. המשימה כבדה כל כך שעלינו לדבר עליה במילים הפשוטות ביותר... הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו אל ארץ היהודים...׳ ״.

כך הגדיר הרצל את הציונות ביום לידתה כתנועה פוליטית ממוסדת. האם היה הרצל ימני או שמאלני, קשה לומר, דבר אחד בטוח הרצל היה יהודי ציוני זו הייתה תשתית זהותו ותפיסתו.

עורך כתביו של הרצל והביוגרף הראשי שלו, חתן פרס ישראל הד״ר אלכס ביין נעל את שני כרכי הביוגרפיה המונומנטלית שלו על הרצל במילים הבאות:

״הנעלה שבשאיפותיו לא היתה מדינה, אותה ראה רק כאמצעי, לא כמטרה לעצמה״. כזאת אמר לא אחת ב'מדינת היהודים׳, בנאומיו, 'באלטניילאנד׳, ברשימותיו ולבסוף בחרוזים פשוטים שכתב לאחר הקונגרס השישי בתוך אלבום של אחד מיתומי קישינב:

׳אימתי ייראה לי כמוצלח
כל עמלי עלי אדמות ?
אם צעירי היהודים הדלים
ייעשו ליהודים צעירים גאים׳. ״

בתמונה הפרוכת הייחודית שנתפרה לרגל העלאת ארונו של הרצל למדינת ישראל שזה עתה קמה.

Juifs de France nous sommes avec vous !

קול דמי שרה זועקים מן האדמה

ברביעי לאפריל 2017 הוכתה ונרצחה באמצעות השלכתה מחלון ביתה ד״ר שרה
אטאל-חלימי, יהודייה בת 65 רופאה בגמלאות ואם לשלושה ילדים.

למוקד החירום של משטרת פריז הגיעו שיחות טלפון שדיווחו על מה שנשמע כאישה שצועקת בעת שגבר מכה אותה וצועק לה לסתום את הפה, קורא "אללה אכבר", ו"הרגתי את השטן".

ב-7 באפריל 2017 הכריז התובע במשפט כי נפתח תיק בחשד להריגה מכוונת וכי לא ניתן היה להחשיב את הרצח כמעשה אנטישמי.

בחלוף שנתיים ביולי 2019 קבע שופט חוקר כי סביר להניח שטראורה אינו אחראי פלילית למעשיו מכיוון שהשימוש הכבד שלו בקנאביס העמיד אותו במצב של פסיכוזה.

קביעה זו אושררה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, שהוא בית המשפט האחרון לערעור בצרפת. כתוצאה קול זעקה מהקהילה היהודית בצרפת אליה הצטרף גם ראש הממשלה מקרון, זעקה שהגיעה לשיאה היום בהפגנה של 25,000 איש.

‏סרטון וידאו מ-HagarCo

על התמונתה של חה"כ אורנה ברביאי ליו"ר ועדת החוץ והביטחון:

בשמי ובשם סיעת ימינה, אני רוצה לברך אותך ואני לא יכול שלא לחשוב במעמד הזה על אשת הלפידות, דבורה הנביאה, שחתמה את שירתה בברכות שאני מאחל לועדה הזאת:

״כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״.

זאת המשימה שלנו.
הצלחה רבה!

"עצרנו בירושלים, שם עיינתי בתכנית העיר החדשה שהיה בדעתי להקים במקום העיר היהודית שהוחרבה בידי טיטוס. בעיני רוחי הצטיירה בירה רומאית ככל האחרות: באיליה קפיטולינה יהיו מקדשים, שווקים, מרחצאות ציבוריים...

באותם ימים נמשכתי לפולחנים רבי להט וגדושי אהבה, על כן בחרתי את הר המוריה כמערה שתהלום יותר מכל את החגיגות לכבוד אדוניס (אל התשוקה והיופי)...״

-לא צריך דמיון מפותח כדי לנסות ולתאר איך נראה הפולחן הרומי לאדוניס ולא צריך ידע נרחב ביהדות כדי לדמיין את עוצמת התסכול והזעם של היהודים בראותם את הנעשה על חורבות מקדשם.

״ערימות של כלי נשק, אשר הוצפנו במעבה האדמה זה עשרים שנה, חולקו בין המורדים בידי שליחיו של בר כוכבא... קבוצות של קנאים התקיפו את חילות המצב שלנו שהיו מבודדים בשטח וטבחו בחיילינו באלימות נדירה...

לבסוף נפלה ירושלים כולה בידי המתקוממים והרבעים החדשים של אליה קפיטולינה בערו כאבוקות. היחידות הראשונות של הלגיון העשרים ושתיים, "הדיוטראני", אשר הובהלו ממצרים הוכו שוק על ירך בידי כנופיות שעלו עליהן במספרן עשרת מונים.
המרד היה למלחמה, מלחמת חורמה...

כעבור חודשים אחדים נטל יוליוס סברוס (מבכירי המצביאים של רומי) אשר לפנים השיב את הסדר על כנו באזורי ההר של בריטניה הצפונית - את הפיקוד על המבצעים הצבאיים. הוא הביא עימו חילות עזר קטנים מבריטניה (יחידות קומנדו) המורגלים בלחימה בתנאי שטח קשים.

שמעון בר כוכבא נשיא ישראל שהיה אדם גדול על פי דרכו, פיצל את אנשיו למאות קבוצות קטנות, שהוצבו על רכסי ההרים, ארבו במעמקי מערות או מחצבות נטושות, או הסתתרו בבתי התושבים בפרוורי העיר ההומים.

עד מהרה הבין סוורוס שאת האויב החמקמק הזה אפשר להשמיד אך לא לנצח.
הוא השלים עם מלחמת התשה...
כל סלע היה למשלט, כל כרם היה לחפירה, היה עלינו להכרית כל חווה זעירה אם על ידי הרעבתה או אם על ידי הסתערות עליה...

באביב השנה השלישית למלחמה שם הצבא מצור על מצודת ביתר קן הנשרים שבו התבצרו שמעון ואנשיו במשך כשנה ועמדו בעינויי הרעב הצמא והייאוש, שם חזה בן הכוכב בגווע נאמניו בזה אחר זה, בלא שייאות להיכנע.

סבל צבאנו לא נפל הרבה מסבל המורדים: במנוסתם העלו הללו באש את המטעים, השמו את השדות, שחטו את הבהמות ואילחו את הבארות בהשליכם את מתינו לתוכן...
הקיץ היה חם ושורץ חוליים: הקדחת והדיזנטריה הפילו חללים רבים מקרב כוחותינו...

בחליפת המכתבים עם הסנאט נהגתי עתה להשמיט את הנוסחה המופיעה דרך קבע בראש כל מסמך רשמי "לקיסר ולצבא שלום".
נהפוך הוא, הקיסר והצבא היו מותשים באורח מסוכן״.

תאורים אלו לקוחים מספרה המרתק של מרגרט יורסנאר ׳זכרונות אדריאנוס׳ רונן המתאר את קורות חייו של פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס קיסר רומא בימי מרד בר כוכבא 132-135 לספירה.

ההיסטוריון הרומי די קסיוס תאר את תוצאות המרד : ״50 ממצודותיהם העיקריות (של היהודים) ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו ... זאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ..״

בגמרא במסכת גיטין תוארו האירועים כך:
"נִכְנְסוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה לִכְרַךְ בֵּיתָר וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהּ אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף,עַד שֶׁיָּצָא דָּמָם מִן הַפְּתָחִים וּמִן הַסְּבָכוֹת וּמִן הַצִּנּוֹרוֹת,
וְהָיָה הַסּוּס שׁוֹקֵעַ בְּדָם עַד חָטְמוֹ, וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל אֲבָנִים שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וְהוֹלֵךְ בַּיָּם אַרְבָּעָה מִילִין..."

חזרה אל זכרונות אדריאנוס עם תום הלחימה מכריז הקיסר על שינוי שמה של פרובינקיית יודיאה לפרובינקיית סיריה-פלשתינה:
״כתובת נקבעה באתר ירושלים ובה נאסר על היהודים לשוב ולהתגורר על החורבות הללו ועונש מוות נגזר על כל העושה כן...
פעם אחת בשנה בחודש תשעה באב רשאים היהודים לבוא ולשפוך את דמעותיהם לרגלי כותל חרב. יהודה נמחקה מעל פני המפה וכונתה במצוותי פלשתינה".

בתצלום עצמות לוחמי בר כוכבא מובאות לקבורה 11.5.1982
ל״ג בעומר תשמ״ב

‏אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב ואִמְרוּ אָמֵן.

"ששת אלפים איש צעדו ברחובות וינה אחרי הארון,
על הקבר הפתוח אמר בנו בן השלוש עשרה קדיש.
בצוואתו ביקש הרצל להיקבר על יד אביו בארון-מתכת, ״עד ליום שעם ישראל יעביר את עצמותי לארץ ישראל״. הוא ביקש לערוך קבורת עניים ״בלי פרחים, בלי נאומים״.
ובכל זאת נשא דויד וולפסון עוזרו הספד קצר: "שמו של הרצל יתקדש וייזכר כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות. בשעה קשה זו מזכירים אנו את שבועתך בקונגרס השישי ואנו נשבעים בעקבותיך:

״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״.

ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר,
שלוש שנים בלבד אחרי התופת הנוראה בגיא הצלמוות של אירופה, עמדו רגלי לוחמינו בשערי עיר הנצח. תשעה קבין של אימה נטלה ירושלים במלחמה ההיא שטבעה לעצמה את דמם של כאלפיים לוחמים, שליש מסך הנופלים בקרבות מלחמת השחרור. אולם הרגליים נותרו בשער והעיר לא חוברה לה יחדיו.

הרובע היהודי היה ליישוב הגדול ביותר שחרב במלחמה וכך מצוארות שעותיו האחרונות בספר ׳ירושלים ירושלים׳ :״שנים-שנים יצאו אלף ושבע מאות תושבי הרובע היהודי לדרך חמש מאות המטר שהפרידו את שער ציון מן העיר החדשה. עם יציאתם בא קץ על קרוב לאלפיים שנה של ישוב יהודי רצוף... " .

תשעה עשרה שנים מאוחר יותר ברחוב בית הכרם מס' 10 בירושלים, התכנסה חבורת הפיקוד של חטיבת הצנחנים 55 לתדרוך והכנות לקראת שחרור העיר.
ברגע מסוים, יצאה מאחד החדרים הסבתא, שכבר עברה את גיל השמונים ואמרה ללוחמים " הנה הבאתי לכם דגל"... היא תחבה את הדגל לתוך אפודו של יורם זמוש אחד ממפקדי הפלוגות. "זה הדגל שלנו", אמרה הסבתא, "מאז גורשנו מהבית בעיר העתיקה". "בחורים היא אמרה, כל הדורות של העם היהודי דוחף אתכם בקצות האצבעות שלו, שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה " הסבתא בכתה. עד היום אני חש את הדמעות שלה על העורף שלי סיפר יורם המ"פ. למחרת בתום קרב קשה הדהדו כשופר המילים במכשירי הקשר " הר הבית בידנו". הלוחמים מילאו את בקשת הסבתא, הדגל הונף, חשנו אמרו הלוחמים, כי אנו סוגרים חשבון לא עם הלגיונרים הירדנים אלא עם הלגיונרים של טיטוס.

שלושה שבועות לאחר שחרורה של העיר נאם מעל פסגת הר הצופים, ראש המטה הכללי דאז יצחק רבין, נאום בלתי נשכח אותו הוא חתם במילים הבאות: "התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם - להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים - ואפילו יהיה זה במחיר חייהם - זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו, חופשי עצמאי בשלום ובשלווה."

אחד עשר יום בלבד לפני הירצחו נשא אותו יצחק אז ראש ממשלה נאום במלאת שלושת אלפים שנה לירושלים: ״אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה – ואין שלום בלי ירושלים. ירושלים שנחרבה שמונה פעמים, שמשך שנים לא היתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד."

לכבודה של העיר בה נולדתי