פרדות עצלות זה אנדרסטייטמנט (ואפשר רק לנחש מה המתפ"ש ושות' עושים בפועל בשטח כדי לפייס את החמאס)

נכתוב את זה שוב.

בשישי באוקטובר - ליטרלי, לא כביטוי - פורסם הטור של אלון בן דוד על עזה ששיפרר את קולות מערכת הבטחון (מהמר על רונן בר, לפי התוכן).

בן דוד הסביר בזחיחות עד כמה "ההימור של ישראל השתלם" בעזה. הוא התמוגג מאיך שילוב של "מדיניות של הקלות ברצועה" ועזרה של החבר'ה הטובים מקטאר "הספיקו למנהיג חמאס יחיא סינוואר כדי לעצור את האלימות". הו, פרגמטיסט שכזה.
וכמובן, בן דוד לא התאפק לשפרר כיצד "בהתגלות נדירה של שכל ישר בממשלה הנוכחית" (ובלחץ רונן בר, כפי שכולנו יודעים) מדינת ישראל הרחיקה את "תומך הטרור איתמר בן גביר" מנושאים רגישים כמו האסירים והר הבית - וכך הכל מתנהל "באופן מופתי".

ונשאל בפעם המי יודע כמה:
באיזה עולם, שנה וקצת אחרי הטבח, הפושעים האלה בכלל יוצאים מהבית, ולא כדי להתנצל בפני 1,200 הרוגי הטבח?
באיזו מציאות השופרות האלה לא רק שלא מתאבדים - או לכל הפחות מחליפים מקצוע - אלא שהם אשכר ממשיכים להטיף בנחרצות בעד הכלת הנאצים על הגדרות שלנו?
מה נדפק איתנו כחברה שהשיח שלנו מנרמל תופעות כמו אלון בן דוד?

אגב, שימו לב איך כחלק מדף המסרים בן דוד מנסה להדהד שוב את שיטת הפשיטות של הרצי הלוי כאפשרות היחידה הקיימת - הפעם, תוך הסבר למה אין תוחלת לכניסה כי אין טעם בכיבוש עוד סמטה ורחוב.

אז בדבר אחד הביש גדא הזה אכן מדייק.
אסור לישראל לחזור לטמטום הפשיטות של הרצי הלוי.
אסור לנו להיות בזבזנים בחיי לוחמים.

המלחמה שלנו היא נגד אויב עזתי והמטרה היא כיבוש שטח וריקונו מאויב כדי להקים בו בהדרגתיות פרימטר בטחוני מסיבי וריק מאדם כחלק מתוכנית ההתנתקות של טראמפ (ולאחר מכן, אזורי תעשיה, חממות שלום עם בדואים ויהודים, גרעיני נח"ל, חוף נובה שיקומי וריביירה של טראמפ, כמובן).

ובשביל זה לא צריך לטהר בתים או להכנס לזירות מטענים.
בשביל זה צריך תוכניות עם סיכון נמוך ללוחמים דוגמת 'תוכנית האלופים'.

כל מה שצריך זה להודיע על פינוי מצפון לדרום - ואחר כך לאכוף אותו על פעילי ותומכי טרור שלא יתפנו, בפינוי באש כבדה ובמניעה מוחלטת של אספקה.
ובסוף, אחרי הכל, לשלוח את הדיניינים הדנדשים בדרך לקידום תוכנית ההתנתקות של טראמפ.
אין שום טעם או הצדקה לסכן חיילים מטעמי דאגה לאויב.

טראמפ הבטיח לשחרר את הגיהנום.
בואו לא נשבור את המילה שלו.

לא זוכר, החמאתי כבר לעמית איסמן?
פרגנתי לאיש ולחוטיני המנומר על כך שבאומץ רב ביקר את המשטרה על כך שהיא אינה חוקרת חשדות נגד גורמים שלטוניים בכירים ובעלי כוח? (שופטים יועמשים ופרקליטים בכירים, יש להניח).

יותר מכך. איסמן אף הודה ביושר שיש טעם לפגם בכך שרק העיתונות (מניח שהוא התכוון למיעוט העיתונאים שאינו מאתרג את הרשות השלטת) חושפת פרשיות נגד שופטים עליונים ומשפטנים בכירים - והדגיש בפני החוקרים כי "בסופו של יום, הכל שאלה של החלטה, תיעדוף והקצאת משאבים".

איסמן אמנם לא ציין האם הוא מתכוון גם לחשד לעבירות מין שלו - שנבדק בצורה רופפת רק באופן פנימי-משמעתי ולא פלילי - אולם עצם העלאת הנושא הינה אמיצה ורומזת באופן ברור לצבר הפרשיות שלא מוצו על ידי המשטרה בענין שי ניצן, מזוז, מנדלבליט, ליאת בן ארי, יהודית תירוש, אסתי חיות, פוגלמן ועמית.

אז אמנם אין שום דבר חדש בכך שבכירי מערכת החוק מקבלים חסינות מוחלטת הודות לניגוד הענינים המובנה -
ובכל זאת, כל הכבוד לעמית איסמן על הכנות.

צריך להגיד את הדברים כפי שהם:
כרגע שוב נראה שנתניהו, ראשי מערכת הבטחון ויתר ההנהגה האימפוטנטית שלנו, לא מצליחים להתעלות לגודל האירוע ההיסטורי שאנחנו נמצאים בתוכו.

ולמה זה קורה?
שוב, בואו נגיד את האמת בפורום הצנוע הזה.

הגמגום המופקר הזה והרתיעה מיישום אולטימטום מהדהד של האיש החזק בעולם,
נובע גם משילוב עגום של חדלות אישים כללית ושמרנות זהירה בהנהגה,
אבל בעיקר בשל הפחד.

צריך להכיר במציאות.
עצם המחשבה לשקול את פספוס ההזדמנות נובעת קודם-כל מהחשש שאם בשבת ב- 12:00 ישראל תנצל את המומנטום של טראמפ, תמנף את האירוע התודעתי האדיר שהוא יצר עבורנו,
ותחל בהפצצה משולבת במצור מוחלט בדרך ליישום תוכנית ההתנתקות טראמפ –

יפתחו עליה שערי הגיהנום של מטורללי דת החטופים.

עצוב, מביך. אבל זו האמת.

ובכן, לא צריך יותר לנחש.

ואי אפשר שלא לפנטז מה היה עושה דמות בטחונית מול ההזדמנות הזו של פעם בחיים של מדינה.

איך היינו נראים אם בהנהגה שלנו היה עומד איזה קילר. איזה סוציופת קר וחסר רגשות דוגמת משה דיין, אריק שרון או רפול.
אפילו לא חייבים בטחוניסט קלאסי. לא באמצ צריך איש צבא.
אתם בכלל מדמיינים את בן גוריון כמנהיג שוקל להתלבט האם לאמץ את האולטימטום שהציב האיש החזק בעולם, שמספק לנו נשק גיבוי ווטו בינלאומי - אל מול סוגיה עתירת רגשות אך מיקרו-טקטית בחייה של מדינה?

לתפוס את הראש ולא להאמין.
איזו חבורה של פחדנים רופסים ומופקרים מנהלים את המדינה הזו.

יושב האיש החזק בעולם ואומר לנו במפורש, בלי שום פילטרים -
תקשיבו, כולם צריכים להשתחרר עכשיו.
זה נורא. אני לא מוכן לזה.
אתם אפילו לא צריכים לשחרר רוצחים וארכי-מחבלים שיגורו עשר דקות מהילדים שלכם. אין מבחינתי שום עסקה. זה לא הגיוני שתהיה השואה הזו כשאני השריף כאן.
הכל נגמר. מתחילים מחדש. הפעם בלי כללים.
כמו בסרט של גארי קופר, קובע את שבת 12 בצהריים ושם הם ישוחררו.
לא ישוחררו? תפרקו להם את הצורה.
כמו שתמיד חלמתם. סליפי ג'ו הלך. אני פה, הכל בסדר.
יש לכם קארט בלאנש.
תפרקו אותם מכל הלב. מגיע להם.

ומה אנחנו עושים בתגובה?
איך אנחנו ממנפים את המומנטום הבלתי-נתפס הזה?
איך אנחנו מתייחסים לסיפור הפשוט והאפקטיבי שמספרים עבורנו?
ובכן, עולה החשש ולוואי שנתבדה, ממשיכים כרגיל.
מגמגמים משהו וממשיכים הלאה.

אותו שיט עם הדלפות של רונן בר והרצי, תגובות מופרעות של האופוזיציה, רעשים אלימים בטוויטר, דיונים פרסונליים על מי אוכל מוות ומי לא, עצימת עיניים משטרתית מול פרוטקשן של קומץ אנשים בצירים ראשיים, פלפולים של נתניהו והכלומניקים שמסביבו על "למה בדיוק טראמפ התכוון" (סירייסלי? יש יותר ברור מזה?), אינספור תדרוכים סותרים, והצהרות עמומות סטייל-דובר-צהל על איך נעמוד על "שחרור חטופים" אבל הפעם תנו לנו איזה בונוס כי טראמפ ביקש.

אלוהים שישמור אותנו.
איזה פספוס היסטורי עלול להיות פה.

וכשרואים את השמרנות ההססנית הזו,
את הזהירות המופלגת שנדמה שלא מסוגלת לשנות ולעדכן דפוסי חשיבה,
את ההצהרות הסותרות והתדרוכים המבולבלים,
את חוסר היכולת לנצל באופן החלטי מומנטום ורציפות וסיפור בינלאומי ונרטיב אפקטיבי שבנה עבורנו הדוד הכל-יכול מארצות הברית -

מבינים פתאום שבמידה רבה, לפחות כרגע, נתניהו וההנהגה שמסביבו (שלא לדבר על הפיקוד הבכיר) הם כמו ילד בן שמונה.

ילד פעלתן שהסתובב כל היום והסביר לכולם שהוא עוד יעשה את זה בגדול ושכולם עוד יראו.
ופתאום הילד הזה מצא כרטיס לוטו ברחוב וגילה שהוא זכה בשמונים מליון שקל.
והילד שמח, ומתרגש, ומתדרך את התקשורת. הילד מסביר לכולם איזה כרטיס לוטו נדיר יש לו ואז גם מצטלם עם הצ'ק והאריאלה של הלוטו אומרת לו מזל טוב ושהשמיים הם הגבול -
ואז הוא ניגש לחנות ומחליט לקנות עם הפרס הזה סוכריה על מקל וגם אלבום של קלפים נדירים כי שון גולן מד'3 שעושה המון רעש בכיתה אמר שזה הכי מגניב.

טוב, מעדכן שזה עתה העליתי את משה דיין בסיאנס. מיד לאחר העדכונים דיין ביקש למסור לקבינט שאם לא יחזרו כולם - כמו שדרש דוד טראמפ -
לצד חיסול בכירים אם יש הזדמנויות מודיעיניות יש לפתוח את להק ההפצצות של שבת ב-12 בצהריים –
עם הפצצת כלל מאגרי הדלק המרכזיים ברצועת עזה.
(די ברור אבל למה להפציץ מאגרי דלק? מספיק להיזכר באימג'ים האפקטיביים מאותה הפצצה בתימן. אווירה של שערי הגיהנום נפתחו. דם ואש ותמרות עשן, תמונות מרשימות יחד עם כאוס ופחד אצל האויב, המשך המומנטום, תיקוף תוכנית טראמפ לפיה הרצועה הרוסה מהיסוד, ותחושות ייאוש וחוסר תוחלת אצל האויב בריקון משאבים שזה עתה מולאו. וגם ברמת האיתות, הפצצה כזו משמעה לשרוף את הספינות. ליטרלי. הצהרת כוונות שמה שהיה לא יהיה עוד. שמדינה נורמאלית לא מתספקת באנרגיה את האויב הנאצי שמחזיק בחטופיה. ואמירה ברורה בדבר המצור ומניעת האספקה שבכוונת ישראל לקיים "בכל מחיר, עד שיחזרו כולם, עכשיו")

"חילופי השבויים"
(פייר, מבחינת ניסוח, נרטיב, מסגור 'רפואי', קביעת הצורך 'הדחוף', הגדרת שחרור עשרות רבות של נאצים רוצחי ילדים וזקנים וארכי מחבלים תמורת שלושה אזרחים כ'חילופי שבויים', וכמובן הצהלה הבלתי-מוסתרת על המסמוס המסתמן של האולטימטום מצד טראמפ לחמאס -
מישהו מכם חשוב שמוחמד סינוואר היה משנה בהודעה הזו אפילו אות אחת?!)

ואם זה לא ברור, אין בפוסט אפילו פרומיל-קריאה לשחזר את הזוועה האלימה והעבריינית הזו מחר בדלת הכניסה של עמית.
לטעמי, גם אם בכללי המשחק הפוליטיים-ציבוריים הנוכחיים אין לימין שום מנוס מגל מחאות אישיות ונוקבות נגד בכירי השמאל הבריוני שמצויים כיום בצמרת מערכת המשפט - יש מקומות ומצבים שאסור לנו להגיע אליהם בשום מצב (בטח ובטח לא בזמן מלחמה).

ועדיין, חשוב להזכר באירוע המחפיר הזה עם גוטליב.
אירוע מרושע עברייני ואלים שהנבזות והברבריות שבו מתעצמת פי כמה כשנזכרים שהחבורה המופרעת הזו המשיכה בשלה - אפילו כשגוטליב התחננה שפראי האדם יהיו בשקט כי בתה האוטיסטית בתפקוד נמוך (החלאות אף השיבו באדישות מקפיאת דם "אז תמצאי מישהו שיקח אותה למסגרת כי את היום נשארת בבית").

הנקודה היא שיש במדינת ישראל שתי מערכות חוק. יש מסביבנו שני יקומים נפרדים לחלוטין עם נורמות, אכיפה, ענישה וכללים שונים מן היסוד.
זה כבר ברור לכולם, בשלב הזה.
השאלה היחידה היא המסלול לתיקון.

אז מערכת המשפט תתוקן, זה רק ענין של זמן. נכון, לא פשוט להאבק במי שהתמכר בכוח ובשררה אבל זה עניין של זמן. זה יקרה.

אבל הכתם יישאר על הקיר.

ואת הקרנפים לא נשכח.
כל מי שתמך -במעשה או במחדל, בתמיכה או שתיקה - במציאות של עריצות, אכיפה בררנית, שחיתות ממוסדות ופרקליטות פוליטית ורקובה מהיסוד -
יתבייש ויסתובב בינינו עם אות קלון ענק על המצח עד סוף ימיו.

מבחן הטנקים החשאיים

כי מה משדר יותר קונצנזוס מאשר מאמצים של פקידים להביא בניגוד לכללי הפרוטוקול את ראש המשטרה החשאית,
שאוחז בקרנות המזבח על אף אחריותו הישירה לטבח השביעי באוקטובר,
לטקס ההכתרה המלכותי של מי שלשיטתם אמור למנות את חוקר כשליו , שמינה את עצמו על כידוני חבריו,
במסגרת כינוס וועדה שלא זומנה על ידי שר המשפטים,
מבלי לערוך בדיקה רצינית או חיצונית של שלל פרשיות שחיתות שהמועמד הרלוונטי נחשד בו ומבלי לאפשר דחייה קצרה כדי שתעמוד בפני הוועדה תשתית ראייתית מספקת,
והכל בנימוקי 'דחיפות' למרות שהמומד כבר מחזיק בסמכויות הרלוונטיות כבר עכשיו?

קונצנזוס מלא. הסכמה רחבה פלוס פלוס.
לא קרה כלום, אפשר להמשיך.