הערה קריטית:
בניגוד למה שמפמפמים לנו בתקשורת, אולמרט לא "התפטר בגלל ההליך הפלילי", אלא הודח על ידי שותפיו הפוליטיים אחרי שאיבד קודם את אמון הציבור (3% תמיכה!) ואחרי שאשמתו הפלילית-מוסרית התבססה כשמשה טלנסקי העיד בפני אזרחי ישראל שהעביר, באופן אישי, לידיו של אולמרט מעטפות שמנות של מזומנים שנדחפו מתחת לשולחן.

בקיצור, אולמרט התפטר אחרי ראיות חד משמעיות שהוכיחו את אשמתו וכשהיה סוס מת פוליטי שיריבו הפוליטי העיקרי זכה לאחוזי תמיכה גבוהים פי עשרה מהציבור.

ולכן, אין שום השוואה לנתניהו, שבהעדר ראיות משכנעות לטענות הפרקליטות מוביל *ציבורית* אפילו היום (!) בסקרי התאמה לראשות ממשלה מול כל יריב שמתמודד מולו.
https://pbs.twimg.com/media/EKPKybtXsAAKd3y.png

כמה מילים על על ההפגנה הערב ולמה כל איש ימין חייב להגיע אליה (בלי קשר לעמדתו בעניין תיקי ביבי):
העובדה שבהפגנות הגדולות והמשבריות של הימין (אוסלו, התנתקות וכד') היו עשרות רבות, ואף מאות אלפי מפגינים - ואילו בהפגנה הערב צפויים להיות לפי ההערכות הרבה-הרבה פחות (בסדרי גודל) -
היא העדות האולמטיבית לחוסר התחכום של האקטיביזם הימני.
הוכחה ניצחת עד כמה הימין נאיבי, קהה חושים, כושל בזיהוי הזדמנויות ולא אפקטיבי ברגעים החשובים.

(וכמובן, כשאני מדבר על ימין, אני מדבר בעיקר על ימין דתי-לאומי-מתנחלי. כי צריך להודות בכאב שלימין החילוני הממוצע - כמעט ואין DNA של הפגנות ומחאה. ולימין הדתי יש יכולת גבוהה בהרבה בהנעת גייסות של ישובים, מוסדות, התנחלויות וכד').

נאמר זאת כך:
ימני-לאומי שלא מבין שלהנעת פעולה לריסון ותיקון מערכת המשפט יש משמעות מעשית וישירה על עתיד ההתיישבות, הדמוגרפיה, הבטחון וכלל ההיבטים הלאומיים שעליהם נלחם הימין בעשרות השנים האחרונות -
פשוט לא מבין איפה הוא חי.

אז אפשר להתקטנן על מהי כותרת ההפגנה, ומהי מידת ההזדהות עם כל דובר. טהרנות בדרך כלל עושה טוב לשביעות הרצום העצמית. אבל חייבים מבין שהמחאה בחודשים הקרובים - וההפגנה הערב היא נקודה משמעותית בהקשר הזה- תשפיע בטווח הארוך באופן מאסיבי על אינספור פרמטרים שקשורים להפיכת מערכת המשפט לממשלת על: מניעת הריסת בנייה ערבית בשטחי סי, גירוש מסתננים, הריסת בתי מחבלים, התערבות במינוי בכירים, התערבות יועצים משפטיים בלחימה וכו' וכו'.

כותב את זה במשך כמעט שלוש שנים, ואין לי שום ספק בכך: המאבק לתיקון מערכת המשפט ולריסון שלטון הפקידים הוא המאבק הכי חשוב (וכמעט היחיד) לשימור מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
והיום בערב - בין אם תאהבו את ביבי ובין אם לאו - המאבק הזה מגיע לנקודת שיא. נקודה שבה ניתן לגייס אל המהלך גם ביביסטים וימנים שביבי מבחינתם הוא טריגר להצטרף למאבק על השבת השליטה לעם.

הלוואי שפעם אחת, סוף סוף, הימין ידע להיות אפקטיבי.
בסוף בסוף, זה תלוי בכולנו.

ומי שרוצה פרספקטיבה של מחאות ימין, ועל הדרך להבין למה מחאה צריכה להיות אפקטיבית נבונה וחדה ולא טהרנית, מוזמן להיזכר בהפגנת ה-300 אלף נגד ההתנתקות
(עד כמה היא לא הייתה אפקטיבית? עד כמה היא נערכה מאוחר מדי? הפגנה של עד 300 אלף מפגינים, בהערכות המקסימליות, כמעט חמקה מתחת לרדאר בשל התזמון והמסגור הלא רלוונטי, כשבעיתון הארץ לדוגמה, קיבלה ידיעה קצרצרה ש ל 264 מילים בעמ' 4)
https://urlzs.com/PbrS8

טוב, זה מדהים, בשלושת הסקרים האחרונים מהיום (וואלה, ערוץ 12 ותוכנית הבוקר של קשת) לא רק שנתניהו לא נפגע מכתב האישום אלא שיש מצב שהתמיכה בו ובגוש אפילו גדלה.

כרגע, באותם הסקרים, ולמרות הצהלות באולפנים ודברור עקבי של מסרי הפרקליטות -
1. נתניהו מוביל על גנץ בהתאמה לראשות ממשלה.
2. הליכוד שומר על כוחו.
3. גוש הימין שומר על כוחו ואפילו מתחזק ל56-57.
4. נתניהו מביס את סער בפריימריז.
5. רוב יחסי של מצביעים חושב שהאשמה בבחירות שלישיות לא על ביבי (ליברמן/גנץ/לפיד)

אז בסך הכל, אלו כמובן חדשות טובות למדי לנתניהו,
אבל יותר מכך זוהי הבעת אי המון חדה ומהדהדת של הציבור הישראלי במערכת המשפט ובניקיון הכפיים של הפרקליטות.

מקורות:
https://news.walla.co.il/item/3326004
https://www.mako.co.il/news-politics/2019_q4/Article-f9a29b44fd8ae61027.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1898243326

שמישהו יסביר לי, מתי בדיוק בן כספית הפך לסוג של נתן זהבי ? מתי הוא ויתר על הניסיון לנהל דיון רציני? איך הוא קיבע את עצמו כטיפוס אלים שיושב כל היום, מקלל, מטנף, זורק אוזניות ומשמיד כל ניסיון לדיון רציונאלי?

איזה ערס, אלוהים ישמור
https://twitter.com/ariel_schnabel/status/1199276040767594496

טוב, מסתבר שהדתיים-לאומיים הגיעו אתמול בערב להפגנה.
בהקשר זה, להלן, מועמד לא-רע לציטוט השבוע:
https://twitter.com/freyisrael1/status/1199398720665722880
(וגם יתר השרשור חינני למדי)

טוב, זה לא נורמאלי,
כוחות כיבוי והצלה ירדניים בהר הבית. התחרפנו לחלוטין.

והנה טיפ לאנטיביביסטים הפזורים כחול אשר על שפת הים: אם במקום לפתוח מהדורות עם תיקים שגובלים ברכילות, הייתם מפמפמים את הכישלון העצום של ממשלות נתניהו בתחומי פנים ובריבונות - בהר הבית, בנגב, בבניה פלסטינית לא חוקית בשטחי סי, בדרום תל אביב, באבנים בכבישי יו"ש ובחידלון מול הוועדים הגדולים –
אולי הייתם פוגעים באמת בתמיכה הציבורית של נתניהו. https://twitter.com/shimritmeir/status/1199629123569815552

משהו על אלימות מינית לאומנית.
מאד לא אוהב את הרטוריקה של גופשטיין - למרות שמאבק ציבורי נגד התבוללות הוא כמובן לגיטימי - וחושב שחלק גדול מהאמירות שלו מכוערות ופסולות, אבל הביקורת הגורפת בעניין הפעילות שלו למען "הגנה על נערות יהודיות" מגמתית, שטחית ולא רצינית.

במידה רבבה, חלק ניכר מהפעילות גופשטיין טוען לתופעה רוחבית של ניצול ואלימות מינית לאומנית של ערבים נגד צעירות יהודיות -
וכאן, כנקודת התחלה, לא קיים שום דיון ציבורי רציני או נתונים אמפיריים אמינים על עצם קיומה של התופעה או על היקפה ונזקיה.

כי בסוף יש פה כמה שאלות בסיס שכדאי לענות עליהן כדי להתייחס לסוגיה בצורה קונסטרוקטיבית -
כמה פשעי מין של ערבים נגד יהודיות יש מדי שנה? מה המגמה? מה ההשוואה לפשעים דומים של ערבים נגד ערביות? האם יש קשר בין העוינות הכללית למדינה ולחברה היהודית ולפשיעה מינית נגד בנות? האם, לדוגמה, ערבי יעז לאנוס או סתם לספק סמים ולשכב עם נערה מהכפר שלו? האם גברים יהודיים יהיו בקשרים דומים עם ערביות? ובהנחה שלא, מאיפה נובע ההבדל הזה?
וכמה מהקשרים האלו מאופיינים בניצול ומצוקה? מה הקורלציה בין מצב סוציו-אקונומי ומשפחתי? כמה מקרי ניצול יכלו להימנע עם משפחות עשירות וחזקות יותר?
ובכלל, האם חוץ מגופשטיין ועוד כמה גורמים חרדלים יש איזושהי התייחסות מערכתית לתופעה? נתונים אמינים? מדדים לביצוע? יעדים של המשטרה או של גורמי רווחה?

אז שוב, לא אוהב את הטון ואת ההתבטאויות, אבל לפני שמצקצקים - ובטח לפני שצובעים אותה בצבעים פליליים, הממסד הישראלי חייב לבדוק את התמונה הרחבה.
ובכל הנוגע לאלימות מינית לאומנית אי אפשר להכחיש את האדישות, עצימת העיניים וההשתקה של הגורמים מטעם המדינה - ובפרט המשטרה ומערכות המשפט - מול ההתפשטות הלכאורית של התופעה המדאיגה.
https://twitter.com/anatgops/status/1199600366247129088

תראו, מוכרח להודות שאין לי בעיה עם התנשאות כל עוד היא במידה ובטעם טוב. בטמטום ורדידות צריך להילחם. יותר מזה, בהחלט מאמין שחברה מתוקנת צריכה לשמור על משקל *מסוים* של אריסטוקרטיה משכילה שתקדם את הדיון הציבורי (רצוי שאותה אריסטוקרטיה תהיה עם סקין אין דה גיים ומחויבות לאומית - אבל זה כבר דיון אחר)
.
אבל וואלה, היה לי הרבה יותר קל לקבל את ההתנשאות על מפגיני הימין אתמול במוזיאון אם היא לא הייתה מופת של חוסר מודעות. אם השמאל הפוליטי הנוכחי לא היה אוסף של נעלי בית, ואם השמאל הרעיוני לא היה עמוס ב-30 השנים האחרונות בקלישאות וסיסמאות פופוליסטיות.

ובכלל, מאיפה התעוזה - לדוגמה - ללגלג על ההבנה המשפטית של המפגין הממוצע, כשהשופר התקשורתי המרכזי של חסידי המערכת הוא גולם כמו אביעד גליקמן? מאיפה האומץ ללגלג על השיח 'הלא מעוגן בחוק' של מפגיני ימין כשמכל פינה כתבים בשקל מסבירים לנו שחוקי היסוד של מדינת ישראל נסוגים מפני "מבחן השכל הישר"?

ואם בטפשת והתנשאות עסיקנן, די בטוח שהשנאה החולנית לנתניהו מתעצמת בעיקר כי היא נוטלת מהשמאל את מנגנון ההתנשאות המובנה.
הרי לאף אחד אין באמת ספק שבקצה הזרת של ביבי יש יותר אינטלקט ועומק מלגנץ ויאיר לפיד ביחד

(להנאתכם מצורפת דוגמא אופיינית מפיה מפיק המרגליות של זהבה גלאון)
https://twitter.com/zehavagalon/status/1199640630076596224?fbclid=IwAR3mzap6cvHciTa5mu3p0TNyo7tZEwKjWpmcZPiJh-6AnGsGr8fmTKMUrmU

ועוד משהו, הטמטום (הצפוי) של התקשורת שמתאבססת על קומץ ערסים שקיללו או הציקו לאנשי תקשורת בהפגנה הוא אמנם דמגוגי ומוטה, אבל עצם הדיון צריך לחדד לכולנו כמה דבילי לעודד שיח שמבוסס על אנקדוטות ומתדלק סערות סביב זוטות.
וכאן חייבים להודות שגם לימין יש חלק בטמטום הקולקטיבי הזה אחרי פרשיות דומות בו הימין גרף הון פוליטי על ידי הבלטת שוליים צעקניים (הגיליוטינה, קידוש הלבנה וכו')

וזה פוסט ישן בנושא, אחרי 'ההתלהבות' של הימין סביב סערת קידוש הלבנה של מנדלבליט

לא שאני קונה תג אחד של ליברמן המושחת והציני, אבל ברור שבניגוד למשחקי הבליים גיים המטרחנים בין הליכוד לכחול-לבן, פה - לפחות תיאורטית - יש נקודת שיווי משקל די מתבקשת.
(וגם אם ליברמן מבלף יהיה מטופש מבחינת נתניהו לא להציג מתווה פשרה כלשהו, ולו כמיתוג הליכוד כמבוגר אחראי לבחירות ג')

למה זה השיווי משקל הקלאסי, בטח לאור העובדה שבסקרים בלוק-ימין רק מתחזק וליברמן כבר מבין שממילא לא יזכה להדחה מיידית של נתניהו?
כי כל אחד מקבל משהו:
1. ליכוד ונתניהו- ממשלה ולגיטימציה
2. ימין- הגשמת מדיניות, לשון מאזניים של הממשלה
וקצירת פירות המחאה לכדי מדיניות ורפורמות.
3. ליברמן- השגים (כלשהם) ומיתוג ציבורי (מוטעה) כמבוגר אחראי שבדקה ה-99 הושיע את ישראל מהפלונטר
.
4. חרדים- קניית סיכון,מניעת ממשלה חילונית שתמחק הסדרי דת ומדינה (ואולי מנוף מול 'מועצת' כדי לקדם תהליכי כלכלה-תעסוקה שקריטיים *לחרדים*)

שוב, לא סומך על אישיות כמו ליברמן, וגם החרדים צפויים להערים מכשולים (אם כי מבחינה פורמאלית אפשר קודם להקים ממשלה ואז לתת להם חופש הצבעה ולהניח שהם לא יפילו את הממשלה) -
ובכל זאת, ניצול הסיטואציה המשמימה הנוכחית כדי לקדם תהליכים חשובים בחברה החרדית - תמרוץ ליבה, קידום פריון, יציאה מוקדמת לשוק העבודה וכו' - אולי יהפוך את השנה האחרונה לבעלת ערך אחרי הכל
https://twitter.com/sefiova/status/1200012531278000128

בלתי נתפס.
עיתונאי שאשכרה הזדהה ותמך (פומבית!) באיחולי מוות לקשיש נכה וחולה - אוהב ישראל שהקדיש מכספו מאות מיליוני דולרים למגוון מוסדות, אוניברסיטאות וארגונים במדינת ישראל -
מטיף למחנה שלם מוסר,
ומטיח בצופים בליסטראות של פופוליזם בניסיון פתטי ומיוזע להפוך קומץ מתלהם ולא מייצג של מפגיני ימין, לטראומה לאומית מכוננת.

אין יותר גבולות,
פשוט אין.
https://twitter.com/Nehemia_GA/status/1134444897468059648

מניח שזה די ברור לכל מי שנמצא כאן בסביבה יותר מכמה דקות, ובכל זאת נזכיר מאיפה האובססיה התקשורתית למקד את הדיון הציבורי בזעזוע משוליים זניחים בימין:

המטרה של חלק ניכר בשמאל היא לא לנצח בדיון הציבורי,
אלא למנוע מראש את קיומו.

ואיך מונעים ויכוח ערכי?
זה קל, הופכים את היריב ללא לגיטימי,
עדר של בהמות,
יריב אלים ופסול שכלל לא ראוי להשתתף בדיון הציבורי.

בנקודה הזו, הדבר החשוב ביותר הוא לא לפספס את ההזדמנות ולתת למחאה להתבזבז על 'זעם' או על הוצאת קיטור. חייבים למסגר את הדיון הציבורי סביב מדיניות, טיעונים ודרישות ברורות לתיקון המערכת.

תראו, קל ונוח להתווכח עם אנשי קש, עם גסי רוח שמתלהמים ומקללים מול המצלמה,
אבל קשה מאד להתווכח עם תביעה של הציבור מנבחריו ליישום מיידי של שורת צעדים מתבקשים להשבת האמון. דרישה קונקרטית וברורה - לתקן את העיוותים כאן ועכשיו (ולכל הפחות בממשלה שתקום מתישהו)

במקום להתעסק בתפל, צריך להתמקד רשימת דרישות ממוקדת. להכריח את המקהלה האוטומטית להתמקד במהות ולענות על שאלות.
למה אתם מתנגדים לפוליגרף?
למה אתם סוגרים מכרזים לבכירים בתוך הפרקליטות?
מה יש לכם לפחד מועדת בדיקה ממשלתית?
איזו הצדקה (חוץ מהרתעת פוליטיקאים) יש לכם להתנגד לפיצול מיידי של הצימוד האבסורדי של היועץ המשפטי והתביעה?
איך ולמה הפך תפקידו של היועץ ממתן עצות לשרים להנחתת פקודות מחייבות?
מדוע שרי הממשלה - המייצגים את הציבור שבחר בהם - לא זכאים לייצוג משפטי אותנטי ואפקטיבי שמקבל כל רוצח או אנס?

אם הדיון ישאר בשוליים, בתסכול ובמעטפת - יש כאן בזבוז עצוב של הזדמנות היסטורי.
אם הדיון יתמקד במהות ובטענות,ובדרישות קונקרטיות מהדרג הפוליטי, יש סיכוי אמיתי שהמאבק יצליח.

כשבגץ הופך את החוק לבדיחה.
1. לרגל הריסת בתי המחבלים שהשתתפו ברצח דביר שורק בואו ננתח משפטית את פסק הדין בבג"ץ 6420/19 שהורה על ההריסה.
אז בסופו של דבר הצו הספציפי הזה אומנם אושר אבל הדעות השונות בפסק הדין ממחישות היטב כיצד עבור חלק ניכר משופטי העליון חוקי מדינת ישראל הפכו להמלצה או נקודת פתיחה לא מחייבת.

2. אמלק: הוראות המחוקק, כפי שאראה מיד, הפכו מזמן לפלטפורמה ראשונית עליה בונים שופטי בגץ את סברותיהם המוסריות-ערכיות - הכל, כמעט ללא קשר ללשון החוק או אפילו לתכליתו הברורה.

3. אז מה היה לנו שם?
שלושה שופטים, שלוש גישות שונות:
א. לשון החוק מחייבת (דוד מינץ) - חוות הדעת הראשית נכתבה על ידי דוד מינץ והיא פשוטה למדי - תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מקנה סמכות, המעשים החמורים מצדיקים, התרומה הבטחונית ברורה, טענות ההגנה לא רלוונטיות וצווי ההריסה ניתנו כדין. הלאה.

ב. ביטול דה-פקטו של החוק (ענת ברון) - אחרי מינץ הגיעה ענת ברון. ברון יחד עם שופטים מהמחנה השמאלי-רדיקלי של העליון (מזוז, פוגלמן, ברק-ארז, קרא) נמצאת בסוג של מרד.
למרות התכלית ההרתעתית הברורה, הוראות החוק החד משמעיות הקובעות כי למפקד הצבאי יש סמכות רחבה להורות על הריסה, וההלכה שנקבעה בעליון עצמו לפיה מותר להרוס בתים בשל האינטרס בטחוני ברור שהוכח בחוות הדעת של השב"כ - ברון וחבריה החליטו כי בשל הפגיעה בזכויות משפחת המחבל והחשש שההריסה תגביר שנאה כלפי יהודים, אין לקבל את לשון התקנות (הנהנה משמירת דינים, כזכור).
במקום זאת, כך ברון וחבריה, בעת הפעלת הסמכות חייבים לתת משקל "למידת ידיעתם או מעורבותם של בני משפחתו במעשיו" של המחבל. במלים אחרות: ברון ושות' הפכו את התכלית ההרתעתית לעונשית בניגוד מוחלט ללשון החוק. כתוצאה מכך, ברון התנגדה להריסת שלושה מארבעת הבתים כי המשפחות לא ידעו מראש על הפיגוע.
(ומה יהא על ההרתעה? נובאמת, אל תהיו קטנוניים)

ג. כתיבת החוק מחדש (חנן מלצר) - השלישי בהרכב היה חנן מלצר. מלצר אמנם הסכים שמותר להרוס כהוראת התקנה אבל כחלק מהיותו חבר ב"ממשלת-על" הוא החליט שאם המשפחה מגנה את מעשה הרצח *אחרי* ביצועו, הגינוי יכול למנוע את הריסת הבית.
אז למה הוא לא הצטרף לברון ואישר את ההריסה? כי העורך דין לא ידע אם המשפחות גינו או לא: "שאלתי בדיון את בא-כוח העותרים אם העותרים בני המשפחה גינו את מעשה הרצח, ולוּ בדיעבד, והתשובה היתה ש"הנושא לא עלה" וכי הוא "לא שוחח אתם" בנושא.. בנסיבות הללו, שבהן קושייתי הנ"ל נותרה תלויה בחלל האוויר, והעותרים ממשיכים להחשות – הם מחזקים בפועל, לתפיסתי, את ידי המפגעים" ורק מהטעם הזה אושרה ההריסה.

4. אז לסיכום, מה היה לנו?
התקנות ברורות, הרציונאל חד משמעי אבל הרכב השופטים בכל זאת נחלק לשלושה -
'הימני' פוסק כלשון החוק,
מנגד,''השמאלית הרדיקלית' שוללת לחלוטין את לשון החוק ומתנגדת להריסה,
ובתווך 'השמאלי הפחות רדיקלי' אמנם מואיל לא להתעלם לחלוטין מהחוק אבל מוסיף על דעתו החרגה פראית של החוק שפוטרת את המשפחות מעונש כל עוד הן זורקות משפט-שניים של גינוי בדיעבד.

5. אז בפעם הבאה שמישהו אשכרה מתווכח אתכם האם בגץ הוא גוף פוליטי-ערכי או מקצועי,
והאם בישראל יש שלטון חוק או שלטון משפטנים -
תפנו אותו לפסקי דין על הריסת בתי מחבלים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\19\200\064\n06&fileName=19064200.N06&type=4

שימו בצד שנייה פוליטיקה משפט ופרשנות חוזים וקחו כמה שניות לחשוב - רק לחשוב - על משפחת עטר,
משפחה שלמה שלפני שנה נמחקה מהעולם בהרף עין בתאונה בכביש 90.
קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעכל מצב בו משפחה שלמה -אבא, אמא ושישה ילדים - שהייתה והלכה לה בן רגע. בלתי נתפס. משפחה שלמה שהייתה ואינה, שסיימו את חייהם בגלל איזה נהג שמוק, סוציומט שלא יכל להתאפק כמה שניות והחליט לצאת לעקיפה במקום מסוכן.

(לאן בכלל אפשר לתעל את הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו?
לסוע בזהירות, לא לעשות שטויות, לא לגעת בפלאפון, ולעולם לא לחשוב רק על עצמנו)
https://www.youtube.com/watch?v=zMuVbDgjd9M&feature=youtu.be

אז למה הדיון על אפרופים ועניין 'ביבי כבישים' מעורר כל כך הרבה אמוציות?

אשתדל לכתוב בהרחבה לכשיזדמן אבל בינתיים ננסה לעשות את זה פשוט וממעוף הציפור –
המחלוקת הכי יסודית ועמוקה בעולם המשפט טמונה בשאלה האם השופטים יפרשו את המציאות כפי שהיא, או כפי שהיא צריכה להיות (בעיני השופטים).
וזוהי ליבת המלחמה סביב הפרשנות תכליתית.

ולכן, בעניין החוזי (כמו בעניין החוקתי) השאלה היא האם בית המשפט *מיישם* את החוזה (או את החוק) או *מעצב* אותו. ככל שבית משפט רואה עצמו כסוכן שינוי חברתי ולא כפרשן מקצועי שמתחקה בדווקנות אחר הלשון לשם אומד דעת הצדדים –
כך הוא ייטה לבחון גורמים אמורפיים חיצוניים (הגינות, תום לב, תקנת הציבור, אינטרס ציבורי וכד') וכך אי הוודאות החוזית והחוקתית-ציבורית יהיו גבוהים ומטרידים יותר.

אז בקיצור, כשמשתחררים מהז'רגון השאלה סביב הלכת אפרופים, ובעיקר סביב הרטוריקה שהו, היא לא רק אזרחית-משפטית אלא חוקתית-פילוסופית-כלכלית וחברתית. השאלה היא קודם כל מה מעמדו של בית המשפט בחברה מתוקנת,
והאם בית המשפט משמש כשחקן נוסף על המגרש היוצר, או משמש כמשקיף חיצוני המגשים על פי כללים ברורים את רצון הצדדים (בחוזה ובחקיקה).

האם הפסיקה בעניין ביבי היא ביטול מוחלט של הלכת אפרופים? כמובן שלא.
האם היא חשובה ומעניינת? בוודאי (בטח ביחס לסוגי חוזים מסוימים שבמידה רבה מוחרגים מתחולת ההלכה)
האם היא טומנת בחובה רוחות של שינוי? אולי
האם זה שינוי מהותי ועמוק כמו שמנסים להציג אותו? חוששני שלא. בטח לא כמו שהייתם רוצים לראות.

אבל היי, שווה בהחלט לעקוב האם ואיך יגיבו יתר שופטי העליון למיני-סערה הזו (אגב, מהמר שמצד ביבי כבישים תהיה בקשה לדיון נוסף בגלל ביטול 'ההלכה', כביכול, ואז חיות - שכנשיאה מכריעה לגבי דיונים נוספים - תנסה לצנן מעט את ההתלהבות ולמסגר שוב את משמעות פסק הדין)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\490\076\f12&fileName=18076490.F12&type=4

ועוד הערה למשפטנים:
האינטרס של שקד ועוזריה לחגוג את המינויים הוא ברור ומובן. אבל קשה מאד להשליך מחוות דעתו – האנליטית, המרשימה, הבנויה היטב – של גרוסקופף, שבפסק הדין מחלק ביד אמן את סוגי החוזים והדרישות שבהם לאור הדרישות הנורמטיביות הרלוונטיות (שמבדילות בין חוזה עסקי, חוזה צרכני וחוזה בין צרכנים) -
קשה מאוד לחבר את הגישה הזו לעמדתו המסתמנת בפרשנות חוקתית, אקטיביזם ופרשיות בוערות.

יותר מכך, התזה הזו די מתנגשת עם פסיקות שגרוסקופף כבר הספיק לנפק בעניין ביקורת שיפוטית ופרשנות חקיקה של העליון.

כך, בבר"מ 2283/18, נצמד גרוסקופף לשיטה המסורתית בעליון, וקבע מול דעתו החולקת של אלכס שטיין, כי:
"בבחירה בין נאמנות ללשון החוק לבין נאמנות לתכלית החוק, מקובל עלינו כי יש להעדיף את הפרשנות המשרתת את הגיון החוק על פני הפרשנות התואמת באופן דווקני את לשונו. כך נהגנו ביחס לפרשנות חוקים בעבר – וכך ראוי כי ננהג ביחס לפרשנות חוקים גם בעתיד"

(בקיצור, החגיגות *הפוליטיות* סביב מינוי גרוסקופף מעט מוקדמות. לתפיסתי, דווקא כי הוא שופט מבריק מוכשר ויצירתי, גרוסקופף שעתיד לכהן שנים רבות ואף להיות נשיא בהתאם לעקרון הסניוריטי - עלול להיות מסוכן ואפקטיבי פי כמה ביחס לבינוניות האנליטית שאפפה את העליון בהובלת בייניש נאור וחיות)